קבוצת ילדים מחופשים לחג פורים היהודי, בבית יתומים בבריסל, בלגיה, 1946.

 

מבין ששת מיליון היהודים שנרצחו במהלך השואה, מיליון וחצי היו ילדים, רובם מתחת לגיל 15. לאחר המלחמה, מאות אלפי ניצולים, כולל אלפי ילדים יתומים, יצאו מהריסות אירופה וחיפשו דרך לבנות את חייהם מחדש. בעלות הברית הקימו מחנות לעקורים בגרמניה, אוסטריה ואיטליה. דאגה לרווחת הילדים באה לידי ביטוי בהקמת בתי יתומים, מערכת חיפוש בני משפחה ורשת חינוך. רבים מהילדים שהתייתמו הובאו בסופו של דבר לארץ ישראל ......

 מקור וקרדיט : "יד ושם"

 

 

כחיה נרדפת : יפה שניידרמן , בת 8 , סיפור הישרדות ביערות

 

 תמה שניידרמן הייתה אחת הקשריות החשובות של תנועות המחתרת בגטאות. כאשר פרצה מלחמת העולם השנייה  האם פייגה והבנות רחל ובלה נהרגן מפצצה שנפלה על גג ביתם בעת כיבוש וורשה ע"י הוורמכט. גם הילדות הניה ויפה  נקברו תחת גלי ההריסות, אך חולצו בחיים. תמה שניידרמן, שלא נמצאה בבניין בעת שנפגע העבירה את אחיותיה הפצועות לבית דודתן בעיירה מינסק – מזובייצקי, הנמצאת  40 ק"מ מזרחית לוורשה. בשל פעילותה  המחתרתית  עלה בידה לבקר אותן רק פעמים ספורות לאחר מכן .

באוקטובר 1941 נדחסו יהודי מינסק-מזובייצקיאל תוך הגטו שהוקם בעיירה שם נרצחה הילדה הניה שניידרמן.

אחותה יפה , בת שמונה באותה שנה, נמלטה ליערות שמסביב  לעיירה ושרדה בהם כל שנות המלחמה כחיה נרדפת , בעודה מסתייעת מדי פעם באיכרים פולנים רחמנים או מסתפחת לחבורות  נודדות של ילדים יתומים.

פעמים רבות ניצלה ממוות  כמעט ודאי בזכות תושייתה ותעוזתה.

לאחר המלחמה עלתה לישראל במסגרת עליית הנוער.

מקור : יואל יערי , דיוקן אישה , כנרת , זמורה , ביתן , 2024

 

הילדה חנה רוז'נסקי והכלב של מפקד הגטו הנאצי

 

במרוצת השנים הפכו כלבי הנאצים לחלק בלתי נפרד מייצוגי השואה. כלבי הנאצים אומנו לזהות, לרדוף ולהרוג יהודים, ובמקרים רבים עשו מלאכתם נאמנה. ניצולים רבים נשאו עימם את הזיכרונות הטראומתיים הללו, שהשפיעו במידה רבה על יחסי אדם־כלב בישראל.

אולם בשנים האחרונות מתגלה צד עלום וחשוב לא פחות של תפקיד הכלבים בשואה; יותר ויותר משפחות משתפות את סיפורם של יקיריהן שניצלו על ידי כלבים – לעיתים כלבים של קצינים נאצים.

תמי בר יוסף, כלבנית במקצועה, חקרה רבים מהסיפורים הללו, ומקדישה את זמנה ואת מרצה כדי לתעדם.

חנה רוז'נסקי 19312015-

סיפורה של חנה רוז'נסקי, ילידת צ'כוסלובקיה, מדהים לא פחות. בכתבה על חנה ששודרה בטלוויזיה הצ'כית בשנת 2006, היא סיפרה: "אני אוהבת מאוד בעלי חיים. כשמפקד הגטו, מילר, עבר עם כלבו – נהגתי ללטף את הכלב. למרות שהייתי אומללה, הרי הם יכלו לירות בי, כי איך אני, יהודייה, מעזה לגעת בכלב של קצין אס.אס? אבל הכלב נהנה מזה, ומפקד המחנה תמיד העמיד פנים שהוא לא רואה. אני לא חששתי לחיים שלי, מכיוון שמילר אף פעם לא הרביץ לי ולא צעק עליי – אולי הוא חשש שהכלב שלו לא יתלהב מזה".

נכדתה של חנה, מיכל רוז'נסקי, מספרת: "אבא של חנה, שהיה ממוצא אוסטרי, עבד כפקיד אצל הקצין מילר בזכות שליטתו בגרמנית. בהמשך עברו חנה והוריה לרשימת שינדלר; אולי בזכות האבא שעבד עם מילר, ואולי בזכות הכלב שחנה ליטפה".

בהמשך תעבור חנה למחנה אושוויץ, תפגוש את מנגלה בסלקציה, ותינצל בעור שיניה. לאחר שעלתה ארצה גידלה חנה רועה גרמני, שדמה להפליא לכלבו של הקצין. היא נפטרה בשנת 2015 והלווייתה התקיימה ביום השואה

מקור המידע

 

בתקופת השואה ניצל ילד נוסף על ידי כלבת רועה גרמני, ילד ושמו שאול פרלברג

 

במרוצת השנים הפכו כלבי הנאצים לחלק בלתי נפרד מייצוגי השואה. כלבי הנאצים אומנו לזהות, לרדוף ולהרוג יהודים, ובמקרים רבים עשו מלאכתם נאמנה. ניצולים רבים נשאו עימם את הזיכרונות הטראומתיים הללו, שהשפיעו במידה רבה על יחסי אדם־כלב בישראל.

אולם בשנים האחרונות מתגלה צד עלום וחשוב לא פחות של תפקיד הכלבים בשואה; יותר ויותר משפחות משתפות את סיפורם של יקיריהן שניצלו על ידי כלבים – לעיתים כלבים של קצינים נאצים.

תמי בר יוסף, כלבנית במקצועה, חקרה רבים מהסיפורים הללו, ומקדישה את זמנה ואת מרצה כדי לתעדם.

שאול פרלברג 19402022-

בתקופת השואה ניצל ילד נוסף על ידי כלבת רועה גרמני, ילד ושמו שאול פרלברג. לימים יהפוך פרלברג לרופא, ייסד את המחלקה האורולוגית בהדסה עין כרם ויקים משפחה בירושלים, אך אז היה ילד כבן שלוש שהוריו השאירו אותו בדירתה של מאדאם פירוט – אישה כבת שבעים שהתגוררה בבריסל.

"מאדאם פירוט הייתה כמו סבתא שלי, הייתה לה כלבת רועה גרמני בשם דיאן – כמו לנסיכה דיאנה", כותב פרלברג בספר זיכרונותיו. "הייתי קטן, ולכן הכלבה תמיד נראתה בעיניי גדולה מאוד. מאותו הרגע שעברתי לגור שם, היא לקחה אותי תחת חסותה והשגיחה עליי, כאילו הייתי הגור שלה. ברור שזכיתי למנות ליקוקים לעילא ולעילא".

הכול השתנה כאשר "באחד הימים הופיעו בדירה שלושה אנשי גסטפו. הם שוחחו עם מאדאם פירוט בפינת החדר, ובסוף השיחה ביקשו לבדוק סופית אם מדובר בנכד שלה או בילד יהודי. כיצד מזהים ילד יהודי? פשוט מאוד – בודקים אם הוא עבר ברית מילה. ניגש אליי אחד הגברתנים, העמיד אותי על כיסא, הגיש לי סיר לילה וביקש ממני בנימוס להשתין בסיר.

"כנראה שההורים והשומרת שלי העלו אפשרות מעין זו על הדעת, ולכן עשו לי שטיפת מוח שאסור לי בשום פנים ואופן להוריד את המכנסיים בפני זרים. נראה שזה עבד, כי סירבתי להשתין בתירוץ שאין לי. איש הגסטפו ביקש שוב יפה בתקווה שאתרצה, אולם סירבתי בטענה שהשתנתי קודם. בשלב מסוים הוא החליט שאין זה מכבודו להתווכח עם ילד קטן, ולקח את העניינים לידיים. הוא הניח את הסיר בצד, תפס במכנסיי והחל למשוך אותם כלפי מטה.

"באותו רגע תפסתי את מכנסיי בחלקם העליון ומשכתי כלפי מעלה. וכך הוא משך את המכנסיים כלפיי מטה ואני משכתי בכל כוחי כלפי מעלה. הידיים הקטנות שלי היו קפוצות כמו צבתות ברזל, ולא נתתי למכנסיים לחמוק ממני. כנראה שהשמעתי קולות מצוקה, כי הכלבה דיאן שעמדה לצידי חשה שהגור שלה בסכנה. היא נעמדה על ארבע, חשפה את שיניה, נהמה בצורה מאיימת ואוטוטו עמדה לזנק על איש הגסטפו. באותו רגע הוא הרפה מהמכנסיים שלי", הוא מספר.

פרבלרג ניצל, ולבסוף התאחד עם אימו ששרדה את מחנה אושוויץ. אביו נרצח במחנה.

מקור המידע

 

הנערה ליזה כץ לינובר , בתקופת השואה והכלב

 

במרוצת השנים הפכו כלבי הנאצים לחלק בלתי נפרד מייצוגי השואה. כלבי הנאצים אומנו לזהות, לרדוף ולהרוג יהודים, ובמקרים רבים עשו מלאכתם נאמנה. ניצולים רבים נשאו עימם את הזיכרונות הטראומתיים הללו, שהשפיעו במידה רבה על יחסי אדם־כלב בישראל.

אולם בשנים האחרונות מתגלה צד עלום וחשוב לא פחות של תפקיד הכלבים בשואה; יותר ויותר משפחות משתפות את סיפורם של יקיריהן שניצלו על ידי כלבים – לעיתים כלבים של קצינים נאצים.

תמי בר יוסף, כלבנית במקצועה, חקרה רבים מהסיפורים הללו, ומקדישה את זמנה ואת מרצה כדי לתעדם.

 ליזה כץ לינובר  (1929–1985)

סיפורה של ליזה כץ לינובר, שנולדה בעיירה מלניצה באוקראינה. נכדתה של כץ לינובר, קארין אסטרייכר, מספרת:

"כשהייתי ילדה קטנה, סבתא שלי נהגה לספר לי 'מעשייה' על ארבעה ילדים אמיצים – היא עצמה, אחיה ושתי בנות דודותיה. הסיפור התחיל ביום שבו הגיעו הנאצים לאסוף את יהודי העיירה. אימה של סבתי העבירה לידיה את בת דודתה, שעוד לא מלאו לה שנתיים, ושקיק עם תכשיטי זהב. האימא אמרה לארבעת הילדים ללכת לחווה בקרבת מקום, שבעליה היו מוכנים להסתיר אותם בתמורה לשקיק הזהב.

"הילדים הגיעו לחווה והסתתרו שם במסתור שדלתו הייתה ברצפת האסם, ובו חיו חיות המשק. בלילה היו הילדים יוצאים להתקלח, לאכול ולהתאוורר, ואילו במהלך היום שהו במסתור. במרוצת הזמן סבתא שלי התיידדה עם כלב החווה ונהגה לשחק איתו – ושם כנראה רכשה את אהבתה לכלבים.

"באחד הלילות הגיעו הנאצים וערכו חיפוש בחווה. הם דפקו על רצפת האסם, אבל למזלם של הילדים הם לא מצאו את דלת המסתור. באותו לילה ביקשה החוואית מהילדים לעזוב, פן יהרגו אותה. היא נתנה לסבתי תליון זהב בצורת לב מהשקיק, שתהיה לה מזכרת מאימה. הילדים הלכו אל היערות והתחבאו במערות הקטנות  שמצאו.

"באחד הימים הגיעו הנאצים עם כלבי רועה גרמני ושלחו אותם לאתר יהודים שהסתתרו ביער. סבתא שלי, שהבינה מיד שהכלב יאתר אותם, השאירה את הילדים במערה כדי להציל אותם, והחלה לרוץ. הכלב רץ אחריה. כעבור זמן מה היא נעצרה, וגם הכלב נעצר. היא הסתובבה אל הכלב, כרעה על ברכיה וקראה לו. הכלב נענה לה, והיא ליטפה אותו, עד שהלך. וכך היא והילדים ניצלו.

"היא נהגה לספר לי שאותה ילדה נדרה נדר שאם תינצל, היא תאמץ רועה גרמני שחור משחור ותעניק לו בית חם. זה היה סוף הסיפור. כששאלתי אותה מדוע היא לא קיימה את הנדר, היא אמרה לי שסבא שלי ראה כיצד כלב של הנאצים תוקף את אבא שלו ופוצע אותו אנושות, ושזה גרם לו לפחד מכלבים. בשלב זה היא הייתה אומרת לי: 'אבל כשאת תגדלי, תקחי לך כלב רועה גרמני שחור שחור, ותקיימי את הנדר שלי'.

"סבתא שלי נפטרה בגיל צעיר, אבל אני קיימתי את ההבטחה שלי אליה, ולקחתי לי את שד. הוא היה הכלב היחיד שסבא שלי היה מוכן שאכניס לביתו, ואפילו הסכים ללטף אותו. סבתא שלי לא דיברה על השואה עם אף אחד. גם לא עם אימא שלי או עם אחיה. אבל את הסיפור אני זוכרת בבירור. את בת דודתה הקטנה היא אימצה לבת, וגידלה אותה כאחות לאימי. מבת הדודה למדתי מדוע סבתי דיברה בלחש, על המחבוא ברצפת האסם ועל כך שאחיה נרצח בשואה.

"לימים, הנכד של אותה בת דודה שירת ביחידת עוקץ, והכלב שקיבל היה בדיוק כמו שד. הכלב נהרג בצוק איתן כשהציל את הכוח מבית ממולכד. זו הייתה עוד סוג של סגירת מעגל עבורנו. בדיוק אותו סוג כלב, שהציל אותו".

 מקור המידע

ההישרדות של הילד היהודי ההונגרי מני מנדל במחנה הריכוז ברגן -בלזן

 

מני מנדל בילה כמעט שישה חודשים במחנה הריכוז ברגן-בלזן בגיל שמונה. אך הוא מחשיב את עצמו בר מזל. הוא ואימו, יחד עם יהודים הונגרים אחרים, נבחרו להשתתף במבצע חילופי הצלה שניהלו משא ומתן עם הנאצים בהנהגת אייכמן.  

במחנה  ברגן – בלזן הם לא אולצו לעבוד.

"הם הנאצים היו קצת יותר עדינים איתנו כי הם ידעו שאם נמות, גם עמדת המיקוח שלנו תמות", נזכר מני. למרות זאת, התנאים במחנה  ברגן בלזן היו ירודים מאד , והילד מני פיתח עד מהרה דלקת ריאות. ללא גישה לתרופות, מני נאלץ להילחם במחלה בכוחות עצמו.

בדצמבר 1944 הם נלקחו למקלט בשוויץ הניטרלית באמצעות משלוח נאצי. תחילה הגיעו למלון של הצלב האדום ליד מונטרה ולאחר מכן נלקחו לבית ילדים בהיידן.

 מקור המידע : מוזיאון השואה בוושינגטון

 הסיפור החיים המלא באנגלית ( מוזיאון השואה בוושינגטון )

 

עקבות כף רגל קטנה והמחתרת להצלת ילדים בשואה

 

מאת: ד"ר יוחאי בן- גדליה  

 ארגון מושבת בתי-הספר הוקם כעשרים שנה לפני מלחמת העולם השנייה במטרה לתמוך ולסייע לילדי המהגרים העניים של פאריז. עם פרוץ המלחמה ותחילת הרדיפה היהודית בצרפת הכבושה ירד הארגון למחתרת במטרה להציל כמה שיותר ילדים יהודים נרדפים. סיפורו של אחד מהילדים שהציל הארגון דרך התיעוד שנותר

קולוני סקולר (La Colonie Scolaire – מושבת בית הספר), שבראשו עמד מהנדס החשמל בוריס וולסקי, הוקם בשנת 1926 כדי לסייע לילדי המהגרים ממזרח אירופה. הארגון הפעיל שירותים חברתיים וקליניקה רפואית בשם "אם וילד" (La Mere et l’Enfant), אך גולת הכותרת של פעילותו היו מחנות הקיץ שארגן עבור ילדי הרבעים העניים של פריז. הקייטנות שערך הארגון ב-Berck Plage שעל חוף האוקיינוס האטלנטי, אזור המוכר לנו בעיקר מעבודותיהם של ציירים אימפרסיוניסטיים, אפשרו לילדים לצאת פעם בשנה מהמחנק של העיר הצפופה ולשאוף אוויר צח. המשרדים שלו ישבו ברובע ה-11 של פריז, ברחוב אמלו (rue Amelot) 36, כתובת שהפכה לשם הקוד של הארגון בתקופת השואה.

ב-15 ביוני 1940, עשרים וארבע שעות לאחר כיבוש פריז על ידי הגרמנים, נוסד הארגון המחתרתי "רו אמלוט", בראשות דוד רפפורט. כמו כל ארגון מגזר שלישי טוב, השכיל הקולוני סקולר להתאים את המשימות העומדות לפתחו למציאות המשתנה. הארגון לקח תחת חסותו בתי יתומים קיימים ופתח במקביל ארבעה בתי תמחוי שפעלו בסתר, ובאמצעותם ניתנו שירותים רפואיים, ארוחות וסיוע נוסף לילדים ולמשפחותיהם.

האתגר הגדול ביותר שניצב בפני הארגון נבע מגלי המעצרים של יהודים, בעיקר היהודים הזרים חסרי האזרחות הצרפתית, כליאתם במחנות מעצר ושילוחם למחנות השמדה. רבים מהם היו מהגרים ממזרח אירופה, קהל היעד של הארגון. כתוצאה מכך נותרו ילדים רבים ללא הוריהם, או ללא אחד מהם, והיה צורך לדאוג עבורם למסגרת. הצורך אף החריף לאחר גלי המעצרים הגדולים של יולי 1942, שנודעו בשם Vel' d'Hiv (קיצור השם אצטדיון החורף, בו רוכזו העצורים).

אחד הצעדים הבולטים אותם נקט הארגון כדי להתמודד עם האתגר הזה היה הסתרה של ילדים יהודיים מפריז אצל משפחות נוצריות באזורים הכפריים של צרפת, כמו גם במנזרים ובבתי יתומים צרפתיים. כזה היה למשל "בית הילד" בו הוסתרה ססיל הקטנה. בניגוד לסיפורים המוכרים לנו על ילדים ממזרח אירופה או בלגיה שנמסרו באופן ספורדי על ידי משפחותיהם למשפחות של מכרים, הפעיל "רו אמלו" רשת מעקב מפוקחת על השמת הילדים אצל "המטפלות". בזכות הרשת הזו יכולה הייתה מנהלת המוסד בו שהתה ססיל לפנות לארגון כדי למצוא את אימה של הילדה. בגלל הפעילות המחתרתית לא הוזכרו במכתב שמות.

הארגון לא הסתפק בניהול הסתרת הילדים ברחבי צרפת. "רו אמלו" הכשיר עובדים סוציאליים מתנדבים שביקרו את הילדים אחת לתקופה, הן בשביל להעביר ל"מטפלות" את התשלום החודשי, שעמד בדרך-כלל על כ-700 פרנק, והן בכדי לפקח על בריאותם והתפתחותם של הילדים. הביקורים אצל כל ילד תועדו בכרטסת מיוחדת ובתיקים אישיים, וניתן למצוא בהם התייחסויות לקצב ההתפתחות של הילד, הקשר שלו עם המטפלת, מצב בריאותו הפיזית והנפשית כפי שבא לידי ביטוי בסיוטים ובהרטבות לילה, וגם הערות כגון "ילד יפה". הפעילות אורגנה באופן כה מופתי, עד שהמעיין בתיקים צריך להזכיר לעצמו מדי פעם שהכול נוהל בתנאי מחתרת, ותוך סכנת נפשות יום יומית. חלק ניכר מהארכיון של "רו אמלו" הושמד על ידי הפעילים לאחר פשיטה של הגסטפו על מספר מוסדות יהודיים ב-1943. על אף כל זאת, חלק ניכר מארכיון הארגון שרד, והוא כולל בין השאר כ-1,500 תיקים אישיים, רבים מהם מהתקופה שלאחר המלחמה.

אחד מאותם תיקים הוא התיק של יצחק ברס, אחיה של ססיל הקטנה. יצחק נולד ב-27 בדצמבר 1933 לשרה (מוניק) ושקליס (שארל) ברס, זוג מהגרים מליטא. בתיק האישי שלו מופיע גם מסמך מ-1947, בו תיאר יצחק בן ה-14 את קורותיו בשואה. המשפחה גרה ב-גני (GAGNY), פרבר של פריז. במסמך העדות מתאר יצחק כיצד גורשה המשפחה מגני בעקבות הכיבוש הגרמני, ויצחק הקטן נאלץ לוותר על המקום ברכב, וללכת ברגל עד ליעד. ההליכה היתה קשה עבורו והוא הרבה לבכות במהלכה עד שאמו הכניסה אותו מדי פעם לרכב כדי להקל עליו. גם הוריו התעייפו מאוד מהמסע.

בסופו של דבר הם הגיעו לגראז' גדול ואמו הורתה לו להישאר רגוע ושקט בזמן שהיא יצאה יחד עם אביו. הם נעצרו ונחקרו במשך מספר שעות על ידי הגרמנים. בסיום החקירה הם שוחררו והורשו לחזור לביתם.

כך נשאר יצחק עם הוריו במשך שנתיים עד שבוקר אחד הוא התעורר מדפיקות של המשטרה בדלת. אמו פתחה את הדלת והחלה לצעוק ולבכות. אביו נעצר וכעבור שעתיים חזרו השוטרים עם אביו על מנת לקחת את המעיל שלו. האמא רצתה לתת לו תותים וגבינה אך הוא סירב ונתן אותם ליצחק.

הייתה זו הפעם האחרונה שהשניים התראו.

לאחר מכן עבר יצחק ניתוח בבית חולים ושהה שם במשך חודש. אחות שביקרה בביתם בשנת 1942, כנראה מטעם קולוני סקולר, המליצה לאמו לשלוח אותו לבית יתומים. בבית החולים הכינו אותו למעבר ואמו ביקרה אותו פעמיים. לאחר מכן גורשו אמו ואחותו ליליאן בת השנה וחצי למחנות.

יצחק שהה באיזור הכפרי אצל "מטפלת" אחת ואחר כך עוד שנתיים אצל "מטפלת" נוספת. במכתב שהשתמר בארכיון כתבה המטפלת שטיפלה ביצחק ובאחיו יעקב, שהיא מבקשת כסף נוסף מן הארגון בשל העלויות הכרוכות בגידול הילד, כגון גרבונים שהייתה צריכה לקנות לו. לאחר שהות אצל שתי "מטפלות" הועבר יצחק לבית יתומים, שם נשאר גם אחרי המלחמה. אחותו ססיל, שכף רגלה הוזכרה בתחילת דברינו, רצתה להישאר עמו אך היא נשלחה לשווייץ ולאחר מכן חזרה לצרפת ואומצה על ידי משפחה מאלזס.

בנוסף נשמרה בארכיון גם כרטסת של הביקורים של "פעילי רו אמלו" אצל המשפחות בהן הוחבא יצחק. במסמך מוזכרים הפריטים שהוענקו ליצחק על ידי הפעילים, ביניהם גרביים ופרטי לבוש אחרים. כולל ציון מצב הנעליים שברשותו.

יצחק לא הצליח ליצור קשר עם אחותו ססיל לאחר המלחמה וחיפש גם את אחיו יעקב ששרד את התופת. בשנים האחרונות נפטר יעקב בצרפת. עד לשנת 1949 שהה יצחק ברס בבית היתומים ואז עלה עם עליית הנוער לישראל. הוא זכה להקים משפחה, וחי כיום עם אשתו בזיכרון יעקב. ססיל שרדה גם היא ומתגוררת כיום בשטרסבורג.

הארכיון של קולוני סקולר כולל תיעוד על אלפי ילדים יהודים בצרפת של שנות השואה ולאחריה שזכו לטיפול מסור של הארגון. כל ילד כזה הוא עולם ומלואו, ומאחוריו סיפור מורכב, שעל פי רוב נותר ספון בתיקי הארכיון. כמו באגדת סינדרלה, יצאנו לחיפוש בעקבות מדידה של כף רגל קטנה שנותרה מאחור, ומצאנו את סיפורם של הילדים לבית ברס.

מקור המידע וקרדיט : בלוג הספרנים , הספרייה הלאומית

https://blog.nli.org.il/la-colonie-scolaire/