ילדים בשואה

יום שלישי, 16 בינואר 2018

הקוויקרים והילדים היהודים בשואה





הזרוע האמריקאית של המערכת הקווייקרית להושטת הסיוע הוקמה ב–1917 בשם   American Friends Service Committee,  או AFSC יחד עם שותפיו הבריטים, הארגון זכה בפרס נובל לשלום בשנת 1947, כאות הוקרה לפעילות ההומניטרית של הקווייקרים בכלל ולפעולות ההצלה של הארגון במלחמת העולם השנייה בפרט. בניגוד לרוב הארגונים הנוצריים, שטיפלו בעיקר בנוצרים, הקווייקרים לא בררו את דת הנרדפים, והפכו לאחד הארגונים הלא־נוצריים הפעילים ביותר בהצלת יהודים.

הזרוע הבריטית של הקווייקרים מילאה תפקיד מוביל בקינדרטרנספורט הידוע, שבמסגרתו חולצו כ–12 אלף ילדים יהודים מאזורים שבשליטת הנאצים ושוכנו לבטח בבריטניה, עד שהמבצע נפסק עם פרוץ המלחמה. הזרוע האמריקאית נכנסה לפעולה בעיקר לאחר פרוץ המלחמה וסייעה במהלכה לאלפי פליטים יהודים שברחו מהנאצים. הקווייקרית האנגליה ברטה ברייסי, שהיתה הכוח המניע של הקינדרטרנספורט, הוכרה על ידי ארגון "יד ושם" כחסידת אומות עולם, יחד עם יותר מתריסר קווייקרים אחרים באירופה, שחירפו נפשם והצילו אלפי יהודים.

ארווין הרברט מנפרד פולץ (Erwin Herbert Manfred Pollatz; ‏14 באוקטובר 1886 - 8 בספטמבר 1964) היה מורה גרמני , עורך ומתרגם, השתייך לקהילת הקוויקרים והוכר כחסיד אומות העולם.


בבית בהארלם בהולנד , לילי פולץ ומנפרד פולץ , שנמנו על כת הקווייקרים הגרמנים פתחו בית ספר לפליטים מגרמניה. רוב התלמידים היו בני פליטים יהודים שלא היה אף ארגון שדאג להם. השיעורים הועברו בעיקר על ידי מנפרד ולילי, וכן על ידי בנם קרל היינץ ומורים נוספים מהארלם. ידוע על 28 ילדים יהודים שלמדו בבית ספר זה, ומתוכם 23 שרדו את המלחמה ( מקור)

יום שני, 15 בינואר 2018

זהבה טראקינסקה , בת 12 ביערות ובכפרים



עדות משנת 1946

נולדתי בשנת 1931 בעיירה נאמאנצ'ין ליד וילנה ולי שתי אחיות ושני אחים.
חיינו בנעימים עד שהגיעו הגרמנים.

פעם בשבת בבוקר בשעה שישנו כל יהודי העיירה , שמענו דפיקות בחלונות : קומו ולכו לגטו ! 

ריכזו  אותנו בבית הכנסת . נקהלו שם מאות אנשים וילדים בכו מרה . והנה העמידונו בשורה ואמרו שמובילים אותנו לגטו וילנה.

השורה זזה . בדרך היכו המרצחים זקנים וטף בקתות הרובים ולא היה איש בין ההולכים שלא היה שטוף-דם. יהודים זקנים שתש כוחם ללכת ונפלו בדרך.
והנה הכניסו אותנו ליער . מרחוק ראינו את החול צהוב ואז חשך עולמנו . צעקנו מרה והרוצחים ברוב זעמם הוסיפו להכותינו. ניגשנו סמוך לבור והיריות החלו . אז לא ראיתי מאומה נגד עיני והתחלתי לרוץ במהירות . בשעת הריצה ראיתי פתאום את אחותי הקטנה בת הארבע . שמחתי והמשכתי לרוץ במהירות.  רצתי על פני גופות מתים והכדורים התעופפו מעל לראש. כך עברנו  אחותי ואני בריצה 10 ק"מ וישבנו לנוח. ובשעה שישבנו לנוח רעשו  העצים וקול היריות נשמע מרחוק . היה לנו רע . קמנו והמשכנו ללכת ביער.



 והנה יורד הלילה חשבתי לי : להיכו נלך עתה ? החשיך לגמרי ואני התיישבתי עם אחותי על האדמה . הצמדתיה אלי בחיבוק והתחלתי בוכה . ואנו נרדמנו.
למחרת בבוקר קמנו והלכנו דרך היער. הלכנו והלכנו ואת קצהו לא ראינו . מה נעשה, איך נצא מתוך היער ?

והנה ראיתי מרחוק שדה . שמחנו . רצתי לשדה וראיתי כפריים חופרים בשדה תפוחי אדמה. פחדתי לגשת אליהם, אך בין כך וכך חיינו לא היו חיים.  ניגשתים עם אחותי הקטנה וביקשתי שיעבירוני את נהר ויליה. קיבלו 50 זהוב שההסתרנו בבגדים והעבירו אותנו.

הלכנו על פני כמה כפרים . היה קר מאד ואנו חצי ערומות ויחפות . הלכנו מבית לבית ואיש לא רצה לתת לנו מחסה . היה לנו מאד רע וכבר רצינו במוות מאשר להיות נעות-נדות על פני יערות ושדות.

כך עברו כמה שבועות ביערות ונוצרי אחד אימץ את אחותי לבת לו ואז הוקל לי . אני עברתי מבית לבית בכפרים וכך עברה עלי שנה. בקיץ לקח אותי איכר אחד לעבודה.

לעתים קרובות באו גרמנים וחיפשו אחר יהודים. לא פעם פגשו אותי ושאלוני , האם יש יהודים בסביבה ולא ידעו שאני יהודיה. אצל האיכר עבדתי קשה אך הייתי שבעת-רצון שיש לי פת-לחם.

בקיץ 1944 , כשאספנו  החיטה אחר הקוצרים , ראינו פתאום מכונית עם חיילי הצבא האדום ששרו שירים רוסיים . ואז פרצו האיכרים בקריאה : " הרוסים באו" ! ולא האמנתי שאמנם שוחחרתי .

מקור :
בנימין טננבוים , אחד מעיר ושניים ממשפחה , ספריית הפועלים , 1947


חיים גיל (גליפטר) ז"ל , נער בן 15 באושוויץ


לזכרו של חיים גיל (גליפטר) ז"ל , שנפטר היום , 15 לינואר 2018 , הבאנו קטעים מראיון שערכה איתו בתו , ד"ר סמדר רייספלד בשנת 2015 .

 


חיים גיל לאחר השחרור מאושוויץ, 1945

 

האופטימיות של אבא שלי ניצחה את השואה

מה מסביר את הישרדותם של מעטים, היכן שהושמדו רבים כל כך? האם בורכו בגנים טובים או בילדות מאושרת, שהעניקו להם חוסן? או שמא היו אלה מזל גרידא או השגחה עליונה? בראיון עם אביה, ניצול אושוויץ ואופטימיסט חסר תקנה, מנסה ד"ר סמדר רייספלד לרדת לשורשי כושר ההישרדות ושומעת ממנו (שוב) על הנסים, צירופי המקרים, התושייה והתקווה

ניצלת, כי היית ראשון.
ניצלת, כי היית אחרון,
כי לבד, כי אנשים,
כי לשמאל, כי לימין,
כי ירד גשם, כי נפל צל,
כי שרר מזג אוויר שמשי.
מזל שהיה שם יער,
מזל שלא היו עצים.
מזל שמסילה, וו, קורה, בלם,
מסגרת, סיבוב, מילימטר, שנייה.
מזל שתער צף על המים.
בגלל, מאחר ש, ובכל זאת, אף על פי
מה היה אילו יד, רגל,
כפסע, כחוט השערה
מצירוף המקרים.
מתוך השיר "כל מקרה", מאת ויסלבה שימבורסקה

יום ראשון, 14 בינואר 2018

מישה גלאזר , בן 12 , נלחם עם הפרטיזנים ביערות





 עדות משנת 1946

נולדתי בוילנה בשנת 1932 לאבי מנדל ואמי רחל. הבית היה עני. 

הליטאים החלו לגרש את היהודים לגטו . אחר כך הם באו בפעם הראשונה ולקחו את אמי ואחיותי ואחי לפונאר.

אני נשארתי לבדי עם אח חורג ואתו עברתי לגטו שני בוילנה.  שם היה אחי החורג שוער וחיינו בעוני רב. נאלצתי לצאת מחוץ לגטו על מנת להשיג מזון .                                                                                                                                    
באקציה השנייה התחבאתי עם אחי בתוך מרתף קטן . היינו בו 200 איש ורבים נחנקו מחוסר אוויר. שם היינו מוטלים שלושה ימים במצב קשה ללא אוכל, מים ואור   .

אחר כך כשיצאנו מהמרתף , לא יכולנו ללכת מרוב חולשה.

קיבלנו רק "שיין " ( תעודה) לבן שמשמעותו  פועלים שחורים , כלומר מוות וכולנו חיכנו למוות.

ואני הייתי יוצא בסתר מחוץ לגטו וקונה תפוחי אדמה ולחם. אסור היה לצאת מהגטו אבל אני וחברי שהיינו יותר נועזים לא פחדנו . קנינו דברי-אוכל והבאנו ליהודים בגטו שלא היה להם כלום לאכול .

אנו חבורת הילדים יצאנו מהגטו דרך מרתפים ודלתות סמויות . אחר כך נודע לשייגצים שאנו יוצאים . היו עומדים ומחכים עד שיצאנו ואז ניגשו ודרשו כסף. הלכו וקראו למשטרה. נודע הכל לליטאים וחסמו את דרכי המחבוא ודרכי המעבר .

אבל לנו הקטנים היה זה כמו סולם שלקחו מהחתול . למחרת פתחנו מרתף אחר ברחוב סטראשון 3 . אחר כך באותו רחוב מס' 2 ושוב המשכנו כמקודם.
אחר כך הורע המצב וסבלתי רעב קשה . היציאה מהגטו נעשתה קשה מאד. אבל הרעב שובר ברזל ואני הצלחתי לצאת מהגטו . השייגצים תפסוני ודרשו כופר . לא נתתי להם כסף והם הביאו שוטר. העבירו אותי לבית סוהר בגטו . הצלחתי לברוח.

בגלל הרעב הוכרחתי לצאת שוב מהגטו . נעצרתי  בחלק הארי ונשלחתי לגסטאפו. שם שאלו אותי האם אני יהודי , ואני אמרתי פולני. החזיקו אותי 3 ימים ואחרי כן שחררו אותי . 

חזרתי לגטו ורציתי שוב לצאת לחלק הארי אבל כשהתעוררתי ורציתי לצאת ראיתי והנה אנו מוקפים במאות ליטאים שפתחו באקציה . רצתי עם אחי להתחבא והסתתרנו ברחוב רודניצקה 6 . בית היודנראט . טיפסנו על הגג . היינו שם יומיים ויצאנו . ברחוב היתה עצבות . נפש חיה לא נראתה ואפילו לא כלב.
אחר כל הגיעו יהודים מגטאות אחרים . התחילו שוב לעבוד וגם התארגנו פלוגות פרטיזנים והתחילו להכניס נשק לגטו.

ושוב היה רעב והיה לי רע בגטו.  יצאתי החוצה לאזור הארי ונתפסתי . יהודי שהיה שוטר הצליח להבריח אותי מבית הסוהר.

החלטתי לברוח הרחק מהגטו . הלכתי לגטו ונפרדתי מאחי . לנתי במחסן הרוס והקור הגיע ל20 מעלות מתחת לאפס.

בבוקר לא יכולתי לעמוד על רגלי שהיו קפואות. רציתי להיכנס לבית נוצריה אחת  להתחמם , אך לא יכולתי לזוז ממקומי. זזתי איך-שהוא ועליתי על הדרך. קרבה מכונית גרמנית  וצפרה לי בקול. עברתי חיש את הדרך על ארבע . נכנסתי לבית הנוצריה והתחממתי קצת. אחר כך נתנה לי לאכול. אכלתי והלכתי לכפר , שבו עבדו יהודים בהפקת כבול .

הם מסרוני לכפרי אחד ורעיתי את פרותיו חודשיים. אך הוא לא יכול היה להחזיק אותי בביתו, כי לאיכרים נודע כי הוא מחזיק ילד יהודי . באו ואמרו לו : " או שתגרשהו מיד או שנודיע למשטרה ואז סופך יהיה רע ומר " . האיכר פחד ואמר לי ללכת.  הלכתי לכפר שני ושוב נודע לאיכרים ושוב נאלצתי לעזוב וללכת. כך הסתבובבתי בכפרים וכבר לא אמרתי שאני יהודי. בסוף נמצא כפרי אחד שהחזיקני בביתו כל החורף.

פעם אחת הוצאתי את הפרות למרעה הבוקר ונרדמתי . הקיצותי וראיתי שהן רועות בקמה . רציתי לגרשן והנה השגחתי בשני אנשים שרועים בקמה . הסתכלתי בהם : מלפנים נשר ומאחור כוכב . עמדתי מבובל. אני מציץ בהם והם בי .

שאלוני : "מה נעצת בנו עיניים ? " עניתי להם ברוסית : "בוקר טוב!" שאלוני : "מי אתה? " – עניתי יהודי .  התפלאו פליאה גדולה : " איך נשארת בחיים? בוא אתנו לפרטיזנים , שם יהיה לך טוב ותהרוג את הגרמנים . "

 שמעתי להם והלכתי אתם ליער . שם הכניסו אותי לבקתה חפורה באדמה. הייתה שם רטיבות וחשיכה, אך המקום מצא חן בעיני ונשארתי אצלם. כשבאתי היו שם שמונה פרטיזנים ולכל זוג אנשים רובה אחד. לאט לאט התלקטו הרבה אנשים ונשק ועברנו לביצות פינסק .

השם של היחידה היה סטאלינסקי אוטריאד , והמפקד שלנו היה איוואנוב.  ואז התחילה המלאכה . פוצצנו גשרים ורכבות . תפקידי היה הגששות . מילאתי את תפקידי בהצלחה והמפקד אהבני מאד.

פעם שלחו אותי בלווית חבר אחר לסיור על מנת להיוודע האם אפשר יהיה לפוצץ או לאו. היו לנו שני אקדחים . נגשנו למשמר הגרמני ושאלנו על הדרך לכפר אחד.  המשמר הציץ בי ובחברי . חברי דומה היה ליהודי והשומר דרש דוקומנטים .

" אין לנו דוקמנטים, רק תעודות-לידה לנו" . וכאן שלפתי את האקדח ויריתי בו . תפסתי את רובהו והתחלתי לברוח . מיד נפתחה עלינו אש . חברי נפצע ברגלו ואני בבטני.

שכבתי בבית החולים של הפרטיזנים כששה שבועות.  רצו אפילו לשלוח אותי למוסקווה, אבל אני אמרתי שלא אסע, שרוצה אני לנקום בעד אמי ואחיותי ואחי. וכך נשארתי בפלוגה. הבראתי ושוב יצאתי לתפקידים והכל עבר בשלום. אבל אחר כך באה פקודה ממוסקווה וכל הפרטיזנים הועברו לחזית. אני נכנסתי לבית ילדים יהודי. משם נסעתי בסוף המלחמה לפולין , ללודז'.

נכנסתי לקיבוץ השומר הצעיר ברחוב קילינסקי 49 ואתו עברתי לגרמניה לאזור האמריקאי בדרך לארץ ישראל.

מקור :
בנימין טננבוים , אחד מעיר ושניים ממשפחה , ספריית הפועלים , 1947


ביערות ובמרעה , הדסה רוזן, ילדה בת 14 (חלק ב')




עדות משנת 1946

השעה שעת בין-ערביים , מהלכת אני ביער . צלליהם של אילנות נראים לי כדמויות חיות . לא האמנתי , שאכן אני , שאבא-אמא היו מחזיקים תמיד בידי , משרכת עתה לקריאת הלילה ביער החשוך. התיישבתי , הסמכתי ראשי אל גזעו של עץ . הצינה הרעידה אותי והיה לי קר  . היחידים שהסיחו את דעתי מהרהורי התוגה היו הסנאים . מפעם לפעם זרקו קליפת אגוז על ראשי. בהציצי בהם ובראותי איך מנתרים הם מענף לענף , שכחתי מעט היכן אני .

רוצה הייתי שיאיר כבר היום , אך מי יודע מה יביא לי ? נרדמתי ..

אור יום . אני מתרוממת וממשיכה ללכת בדרך. לאן מובילה הדרך?   לא אדע זאת . אני מהלכת ביער ממקום למקום שעיני מוליכות. פסיעותי היו נחפזות ביותר , הלכתי כמו אחוזת-דיבוק . מרחוק השגחתי בגגותיו של כפר קטן. התקרבתי . ניצבה שם בת כפר ועסקה בפשתה. שאלתני , האם יהודיה אני . הכחשתי בתוקף . שאלתני , האם יודעת אני את מלאכת הסריגה ? כן – עניתי . מיד הובילה אותי לביתה והתחלתי סורגת.

עבודתי מצאה חן בעיניה וכך נשארתי אצלה. מהלכת הייתי מבקתה לבקתה וסורגת סודרים , כובעים וכדומה.  הכל בחינם. על כן לא חקרו ביותר אם יהודיה אני או לא.

והנה הגעתי לאחוזה אחת , פולסון שמה, והתעניינה בי אשתו של מנהל האחוזה.. לפעמים שיחקתי עם בנות בעלי האחוזה. לא חשדו בי שיהודיה אני . הליכותי מצאו חן בעיני אשת המנהל , כי לא השתובבתי כילדות אחרות .  חשתי את עצמי מדוכאה, אף-על-פי-כן שמסודרת הייתי איך-שהוא. כשחקרוני אנשים באחוזה  למוצאי , סיפרתי להם שהורי הובלו לרוסיה ואני נשארתי אצל דודה. האמינו לי בלי חקירות נוספות.  אשת המנהל אספה אותי אל ביתה. הלבישה אותי יפה ואצלה שהיתי כל החורף.

והנה הגיע האביב הטוב , ואחריו הקיץ . והפעם הגיעו גרמנים לחצר . האפוטרופסית שלי התחילה לפחד .  התחילה לחשוד , מי אני מאין ? מדוע מהורהרת אני תמיד ובודדה לגמרי ?  ראתה כי אני חוששת כל הזמן. ציוותה עלי ללכת .

עתה שוב ידעתי כי מר גורלי. שוב שרכתי דרכי בדרכים זרות ולא מוכרות. שוב לנתי תחת כיפת השמים. גשמים קלחו עלי כצליפות שוט . ומחשבתי חזרה לעבר הלא-רחוק . האיר היום והגעתי אצל כפרי אחד שמסר לי לרעות את פרותיו. העדר היה גדול .

משכימה הייתי עם נץ החמה ומוציאה את העדר למרעה. הרבה סבלתי מפני שלא הייתי רגילה לעבודה שכזאת . בשובי עם חשיכה עשיתי את כל עבודות הבית . הכל למדתי. הכל . השתדלתי והתאמצתי בעבודתי, אבל בעל הבית היה גוער בי וצועק "את עובדת בנוסח-יהודים" . אף על פי שלא הכיר את מוצאי. פחדתי כי יגרש אותי. אף היה קשה להקשיב לשיחות בני הבית הכפריים על יהודים. הייתי ילדה קטנה אך שתקתי .  עברה שנה קשה וארוכה והתחילו מגיעות שמועות על התקדמות הצבא האדום. התחילו להתעורר בלבי רגשות של שמחה. יבוא החופש , עוד יהיה טוב, אך מה נורא הוא שרבים כל כך לא זכו ליום הזה!

פעם עמדתי בשדה וראיתי פתאום טנק סובייטי . שמחתי ורצתי אל החיילים . סיפרתי להם קצת מכל מה שעבר עלי והם סיפרו על נצחונות הצבא האדום.
כעבור שבוע יצאתי לוילנה . לבית ילדים שבו נתקבצה שארית הפליטה של ילדי היהודים. חזרתי לפולין . ונכנסתי לקיבוץ ילדים של השומר הצעיר.

מקור :
בנימין טננבוים , אחד מעיר ושניים ממשפחה , ספריית הפועלים , 1947


הדסה רוזן , בת 14 , הבריחה מגיא ההריגה , חלק א'




העיירה פודברודז , אזור וילנה.

עדות משנת 1946

 הסתתרנו בעליית הגג בזמן האקציה , אך בסוף הגרמנים גילו אותנו בגלל הבכי של הילד הקטן שהיה במחבוא בעליית הגג.

העבירו אותנו בעגלות כמו גם את שאר היהודים העיירה ליער הקרוב .

נצטווינו להתייצב בשורה. אני ישבתי על הארץ , כדי שלא לראות איך יורים בנו, והרגע הגיע . הרעימו היריות . לאחר שעה קלה חשתי שעודני חיה והתחלתי לרוץ מהר . התגלגלתי לערוץ ביער . שכבתי ושמעתי קול גניחותיהם של אלה שרק נפצעו .

לא הרחק התהלך גרמני שירה בפצועים . היריות פסקו , הרוצחים הסתלקו וכך נשארתי יחידה בין 20 הרוגים .  מה כאב ליבי שביניהם גם אבא, אמא ואחותי הקטנה.  והלא אני חשבתי ( ככל ילד) שאמא שלי לא תמות לעולם . אמא היא נצח , והנה קץ –הדברים כאשר לא פיללתי .

אין  . אין . אבד כל היקר בחיים . ואנא אפנה עתה ?  ולי לא קרוב ולא גואל.
לא נשאר לי אלא ללכת ולהסגיר עצמי בידי הגרמנים. לא היה לי מוצא אחר , אבל ברגע האחרון החלטתי לעקור מאותו מקום של גיא ההריגה בשקט בשקט בלילה.

הגעתי בכוחות אחרונים לטחנה הסמוכה ליער ונתקלתי בבן-כפר ליטאי אחד. פרס לי לחם ומיד נגסתי ממנו. אך הוא הכיר בי שאני יהודיה ואמר לי שאסתלק . הלכתי משם.

לא הכרתי את הדרך.

בשדה ראיתי  איכרים חופרים תפוחי אדמה. קרבתי והתחלתי חופרת אתם. האיכרה שמחה שנזדמנה לה פועלת חינם , אך גם פחדה. כל נוצרי שבא במגע אפילו עם יהודי אחד דינו – מוות.  הפצרתי בה שתובלני עד ביתה, משם אמשיך דרכי . האיכרה ביקשה תשלום , ולי אין כסף . נזכרתי כי בצאתי מהבית אמא הלבישתני שתי שמלות זו על גבי זו. פשטתי את האחת ומסרתי לה.

היא הלכה דרך העיירה והגשר ואני בריחוק-מה אחריה , פן יכירוני הגרמנים ויירו בי ואמיט אסון אף עליה.  כך עזבתי את העיירה . הצצתי בפעם האחרונה בביתנו , שבו ביליתי בנעימים את שנות הילדות. לצליל צעדי נלווה גם בכי בבתים. 

עזבתי את העיירה כשהיא כולה באבל ואני נאלמת ואין מילים בפי.

כשבאתי לביתה נתנה לי צלב קטן ופקדה עלי להסתלק . שרכתי דרכי בשדות , יערות , משעולים זרים ולבי עמוס מכאוב וצער.

הגעתי לכפר אחד ומצאתי בעלת –בית שהלינה אותי . למחרת יעצה לי ללכת לקרמילישוק , 20 ק"מ מפודברודז . שם מצויים עדיין יהודים . מובן מאליו ששמחתי על הבשורה . אי שם חיים עוד יהודים ! נצטלצל ההד בלבי.

כשראיתי פנים יהודיות  הוקל הרבה ללבי. מצאתי אף מכרים מפודברודז שנמלטו מהשחיטה . ובתוך הסביבה היהודית שבתי לאיתני . אספה אותי אשה אחת . ביילה חצקלביץ , שהטיבה עמדי כאם.

אבל הגורל פקד אף את גטו קרמילישוק. הגטו הוקף מסביב ויהודיו הובלו ישר לבורות המוכנים בעיר . שוב חמקתי ממש מתחת-ידם של אנשי הס.ס  ונמלטתי על נפשי. הגעתי לכפר קטן . בלא רשות מבעל-הבית נכנסתי לתוך גורן והתחבאתי, וכך שרועה על הקש , חשתי שוב את מרי בדידותי וצרות עמי.

 היה סתיו , רוח קרירה הרעידה את עצמותי. נרדמתי , ובחלומי הנה אמא יושבת עטופה מעיל שחור. תוגת עולם בפניה. אך היא מחרישה. הלא אמי היא- אמרתי לנפשי בחלומי – שהיתה מפנקת אותי ומנשקת ברוך, ועתה היא כולה עצב ויגון.
נקישה חזקה בדלת עוררתני. נכנס בעל הבית ונדהם למצוא אדם בתוך הגורן. קרב אלי ושאלני הכל. נאנח כמשתתף בצערי ופקד להסתלק מיד.

מקור וקרדיט :  
אחד מעיר ושניים ממשפחה
בנימין טננבוים , ספריית הפועלים , 1947


מרדכי , הנזירים והשח






"את מרדכי הכרתי לפני שנים רבות , כשהייתי מורה בתיכון ערב. הייתה לו מכלות קטנה מול בית הספר. בשעות הצהריים היה סוגר אותה , מכיו סנדוויצ'ים וקפה, ואנו היינו יושבים ליד החלון ומשחקים שח.

שח הוא תשוקתו הגדולה, ובו מתגלה כל שנסתר בו : מחשבה נכונה , אבל בלי אינטרגות , כשהיה מפסיד היה אור רך של בושה מכסה את פניו .

היה בגילי , אבל משום קרחתו המלאה ומשום עבודתו במכולת ומשום שנישא צעיר , נראה כבן ארבעים. אבל ברגע שהיה מגיף את התריסים ומניח את לוח השחמט על הדרגש , היה מראו משתנה ומשהו משל ילד היה עוטף את עיניו.
המשחק היה נמשך לרוב שעה ומחצה ולפעמים שעתיים . הזמן האפלולי הזה ליד התריס המוגף היה משכר אותנו עד שכחה, ובכל זאת יכולתי להבחין בכמה תנועות שלא נראו אצלו בשעת עבודתו ליד הדוכן. במיוחד שמתי לב להרכנת הראש שלו . כאילו ידע לפנים להתפלל . לפרקים היה עוצם  את עיניו כמו מבקש ממחשבתו להצטמצם ולהתרכז. אצבעותיו היו דקות וארוכות ולא הלמו את עיסוקו, ומשום כך היו פצועות לרוב או חבושות . בעיצומו של המשחק הייתה לעיניו חדות נפלאה.

כמו רבים משחקני שח מובהקים היה אדם סגור , ממעט במילים , אבל פניו היו ערות.

רק אחרי שנה של היכרות גילה לי שבילדותו , מגיל חמש עד תשע היה במנזר , מנזר חמור שתפילות חובה התנהלו בו גם בלילה.

הוריו מסרו אותו למנזר והבטיחו לבוא ולאסוף אותו בתוך כמה ימים. הוא חיכה להם ימים אחדים ומשלא באו שקע בבכי. הנזירים הזהירו אותו לבל יבכה. משלא הועילו אזהרותיהם כלאו אותו בקיטון. הוא בכה עד כלות כוחותיו וחדל. משחדל לבכות פתחו הנזירים את הקיטון והגישו לו ספל חלב חם. מאז לא בכה עוד.

מי היו הוריו. לפני שנים אחדות עוד ציפה להם. הוא האמין שהם חיים באוזבקיסטאן. . את האשליה הזו נטע בו ניצול שואה שנשבע  לו כי ראה אותם באחד הקולחוזים שם. גם תקווה זו נתבדתה, ובכל זאת אין הוא אדם מר נפש. איזה שקט מרחף על תנועותיו. דיבורו מועט שבמועט , לגופו של עניין ובלא חופזה.

פעם סיפר לי כי הנזיר ג'ורג' אמר לו , ברגע שפחד גדול אחז בו , כי אין מה לפחד. הפחד הוא דמיון. הדמיון הוא שיוצר את המפלצות. יש רק לפחד מן האב שבשמים. ככל שדבקים בו הפחד קטן .

הוא , כמובן , אינו שומר לא על הפולחן הנוצרי ולא על המצוות שלנו, ובכל זאת גלומה בכל הוויתו איזה דתיות שהוא קנה במנזר. לפעמים נדמה לי שהוא מצפה לזמן שבו יורשה להתפלל.

פעם בשבוע ולעתים פעמיים אנו מסתגרים ומשחקים שח.



את המשחק לימדו אותו הנזירים .

הוא משחק בריכוז גבוה ההולך ומתעצם ככל שהמשחק מסתבך. ריכוזו שקט , בלא שום בהלה, וניכר היטב כי השנים במנזר נטעו בו סגולות שלי הן חסרות.
פעם סיפר לי כי לאחר התפילה במנזר בבוקר עבד עם הנזירים בגינה. הוא אהב את העבודה.

"ובשעת העבודה לא דיברתם? "  הסיתה אותי הלשון לשאול.

"במנזר לא מדברים"

"ואם רוצים לדבר? "

"אתה עוצם את עיניך ואומר : ,ישו אדוננו , הצל אותי מן הרצונות הרעים והסתר אותי בצל כנפיך" .

לפעמים נדמה כי חייו האמיתיים טמונים במנזר , ומה שבא אחר-כך אינו אלא התחפרות. ההתחפרות לא קברה את חייו הקודמים אלא שימרה אותם, וכשהוא מדבר על ילדותו הוא אינו מדבר בלשון עבר. מבחינה זו , ולא רק מבחינה זו, אנחנו דומים . גם בי מפכה תחושה כי באחד הימים אוכל להתפלל.
עוד סיפר כי ליד המנזר סיפר כי ליד המנזר זרם פלג מים . בקיץ היה יורד לבדו למטה ומתרחץ.

ב1972 עזב את ירושלים והתיישב במושב. איננני יודע למה עזב את העיר.
מרדכי לא סיים תיכון ולא למד באוניברסיטה , אבל הלימודים במנזר נטמעו בנפשו. החיים שם כיוונו אותו אל המועט ואל הנחוץ. וגם עכשיו  הכלל שלו : פחות ופחות דיבור , כאילו במילים טמון החטא הקדמון .  

מקור וקרדיט:

אהרון אפלפלד , סיפור חיים,  הוצאת כתר , 1999