ילדים בשואה

יום רביעי, 28 ביוני 2017

פולינה גולדין, בת 4 , מוסתרת במרתף והבכי שלה מסכן את חייה



"נולדתי באפריל 1940 במחוז וינציה, ברשאד באוקראינה.

ביוני בשנת 1941 פלשו הנאצים לברית המועצות וכבשו את האזור, משפחתי גורשה מביתה והועברה לגטוBershad , במשך תקופה גרנו מתחת במרתף. הגטו היה מוקף גדר תיל והיציאה ממנו הייתה אסורה. בגטו שרתו חיילים רומנים וגרמנים. ביתנו בינתיים הפך למרפאת שיניים לחיילים גרמנים…

בין השנים 1941-1945 גרנו בגטו, בתקופה זאת המצב הלך ונעשה קשה יותר ויותר הנאצים היו לוקחים תינוקות וילדים קטנים, וזורקים אותם לאוויר ויורים בהם בעודם באוויר.

לי קרה מקרה שהייתי עם אמי, הייתי בת 3 בערך , חייל גרמני ניגש אלי ואל אמי ולקח אותי לידיו, ואמי- שידעה מה עומד לקרות, התעלפה. החייל אמר לי שלא יהרוג אותי משום שהייתי בלונדינית מתולתלת עם עיניים כחולות והזכרתי לו את ביתו. ראינו בזה נס גדול! סיפור זה הוא אחד מהזיכרונות הראשונים בחיי שכן הייתי קטנה ופרטים רבים סיפרו לי אמי ואחי הגדולים .

סיפור נוסף שאני זוכרת, שפעם אחת כאשר החיילים היו יורים ביהודים שבגטו, משפחתי ואני הסתתרנו במרתף אחד מהבתים ,כאשר החיילים חיפשו את היהודים שנותרו בגטו וגילו שיש יהודים במרתף, הם דפקו בדלת המרתף, אחד המסתתרים היה רופא הונגרי יהודי (שהובא ע"י הגרמנים), שידע גרמנית ואמר לחיילים שכולנו חולים בטיפוס. הגרמנים פחדו מהמחלה הנוראית, הותירו אותנו בחיים וכדי לחפות על כך שלא ביצעו את הפקודה שהוטלה עליהם להרוג את היהודים , הם יצאו לרחוב וירו באוויר.הבהלה אחזה בי והתחלתי לבכות ללא הפסקה , אנשים מסביבנו דרשו מאמי להרוג אותי כדי שהבכי שלי לא יסגיר אותם ומקומם ייחשף .
באפריל 1945 הצבא האדום שחרר את האזור מין הכיבוש הגרמני וכל משפחתי הורי, אחותי, חמשת אחיי ואני ניצלנו. 

לתיעוד המלא במאגר סיפורי מורשת – הקשר הרב דורי


פנינה (פפי) קרנר, נערה בת 16 , הצלה ע"י קצין גרמני



אמה של פנינה  ושלושת אחיה נרצחו בשואה והיא נותרה לבדה עם ארבעה אחים

"היה קצין גרמני שהיא מצאה חן בעיניו ובשל אהבתו אליה, הוא הציע להבריח אותה מהמחנה. אימא סירבה בתוקף להצעתו, למרות שידעה כי זה יכול להיות הסיכוי היחיד שלה להינצל… היא העדיפה למות ולא להפקיר את אחיה לבד, במחנה הריכוז.

למזלם הטוב, הקצין חזר אליה שוב, אבל הפעם הציע לשחרר אותה יחד עם אחיה. הוא שחרר אותם והם ברחו ליערות, שם התחבאו ואכלו שאריות אוכל שמצאו. כך בעצם הם שרדו וניצלו." 

 לאחר שהסתיימה המלחמה, אמי ואחיה חזרו למקום הולדתם ולבית שלהם, כדי לבדוק מי שרד ולחפש קרובים וחברים. אך הם לא מצאו שם אף אחד.

לתיעוד המלא במאגר סיפורי מורשת- הקשר הרב דורי

פרידה דרגצקי, ילדה בת 9 , במסע הישרדות





מתוך ספרה של שולמית דרגצקי – "משפחתי", העומד לצאת לאור בקרוב.

זלדה מסרה מיד את המידע לאבא, אשר הבין שיש לעזוב בהקדם ללא דיחוי, והרעיון הטוב ביותר כדי להינצל היה ללכת בעקבות הצבא הרוסי. אכן, התחלנו להתארגן ליציאה.
כשהגענו לרוקישקיס (Rokishkis) ירו עלינו. אלה היו ליטאים שחיכו לגרמנים. הם ירו מגגות הכנסיות על פליטים שעברו בשיירה. כשהתקרבנו לדאוגבפילס (Daugavpils), עצרו אותנו משתפי פעולה לטבים והחרימו את האוטובוס.
אין מילים לתאר את הסבל שעבר עלינו – זה היה גיהנום! הדרכים היו חסומות, חיילי הצבא האדום נסוגו. יחד אִתם נעו מזרחה אלפי פליטים. היינו מותשים גם מהחום הכבד ועצרנו לנוח מעט. רסיסים עפו לכל עבר. אחד מהם חדר לתוך כר שהיה אתנו, ונוצותיו עפו מעלינו. היה מפחיד מאוד!
לרוע מזלנו, אחד הרסיסים פגע בראשה של אימא ופצע אותה. חיילים רוסים הגישו לה עזרה ראשונה ולאחר מכן המשכנו בדרכנו. כשהגענו לווליקיה לוקי (Velikiye Luki), ראינו רכבת משא עומדת במקום, מלאה בפליטים הנמלטים על נפשם.
מיהרנו גם אנו כדי לעלות עליה, אך הרכבת החלה לזוז לאיטה. אנשים מכל עבר הושיטו ידיים לעזרתנו. משכנו את עצמנו למעלה ונשמנו לרווחה. הצלחנו לעלות.
המציל שלי היה בן-ציון לוקמן, ילד בן 12 מינובה. הוא הצליח למשוך אותי פנימה לרכבת. הייתי אז ילדה קטנה בת 9 ורזה מאוד. כל חיי אני שומרת על קשר חם ומיוחד אתו ועם משפחתו.
אמו, ליבה לבית גורביץ, ואחיו, איציק, לא הצליחו לעלות לרכבת. הם חזרו לינובה ונורו שם על ידי ליטאי, ששיתף פעולה עם הגרמנים.



יום שני, 26 ביוני 2017

רחל ברג (דמבינסקי), ילדה בת 12 , מסתתרת ביערות בצרפת




"בזמן המלחמה הצלחנו להפיק תעודות מזויפות רק לי ולאבא למקרה שהגרמנים יבואו.

ביום היינו מסתתרים ביערות יחד עם סבא ובלילה היינו חוזרים הביתה לישון.
לילה אחד התעוררתי באמצע הלילה דלת חדר הילדים הייתה פתוחה, ראיתי את אבא ואמא משוחחים ביניהם והם מתלבטים מה לעשות. הם ראו דרך החלון משאית עמוסה, הוריי היו בטוחים שאלו הם משאיות של גרמנים המעמיסים יהודים ומעבירים אותם למחנות המוות. אז היה לידם כמו ערמת קש, והם חשבו שאולי נתחבא שם. אבל אם הם ימצאו אותנו ויגלו שאנחנו שם אז הם יזרקו גפרור ואז אנחנו נישרף ובסוף הם לא עצרו לידינו. 

בבוקר נודע לנו שזה היה משאית של צעירים שמתנגדים לגרמנים, ומתחבאים ביערות ומעבירים אוכל ומנסים להפציץ את הגרמנים.

בשבתות היינו מתחבאים בנגריה של השכן הגוי, ובאחת השבתות שמענו בחדשות שהצבא האמריקאי מתקרב. עוד לפני חודש מאי 1945 יצאנו באחד הימים, השמיים היו כחולים בהירים וראינו המון מטוסים של צבא ארצות הברית חגים למעלה, הבנו שהמלחמה הסתיימה. אי אפשר לתאר את האושר והשמחה שהרגשנו באותם רגעים"
  לתיעוד המלא במאגר סיפורי מורשת – הקשר הרב דורי

יהודית פזרני , בת חצי שנה , מוסתרת אצל הכובסת הנוצריה





יהודית פזרני נולדה בפראג בינואר 1944. היא נולדה לתוך מלחמת העולם השנייה בצ'כוסלובקיה, שגובלת עם גרמניה, פולין והונגריה. בתקופה ההיא צ'כוסלובקיה הייתה כבושה על ידי הגרמנים. היהודים נאלצו ללכת עם טלאי צהוב שמסגיר אותם ולכן הם חיו בפחד ובמחבוא ורק ניסו להתרחק מידי הגרמנים.

 יהודית נולדה בבית חולים נוצרי ולכן אמה לקחה אותה מיד הביתה לאחר לידתה. אביה, שמואל, נלקח לטרייזנשטט, מחנה ששימש דוגמה לצלב האדום כמחנה שבו יש תנאים מצוינים. האמת הייתה שונה לחלוטין: המחנה היה מיועד להסוואת זוועות הנאצים. אמה התלבטה היכן להתחבא עם יהודית. הייתה להם כובסת שהסכימה תמורת כסף רב להחביא אותה בביתה. אמה הסכימה ובבכי כבד נתנה אותה לכובסת ששמה היה מריה. אמה התחבאה אצל משפחה נוצרית אחרת.

יום אחד הגיע חייל נאצי לביתה של הכובסת ואמר לה: " אני מכיר אותה ואני יודע שהיא יהודייה. הייתי יכול לקחת אותך ואותה לתחנת המשטרה ומשם לקחת אתכם למחנה ריכוז. אבל אני לא אעשה זאת וגם לא אספר למפקדים שלי" ואז הוא התחיל להביא ליהודית בגדים, צעצועים ואוכל.

אמה לא יכלה לבקר אותה מכיוון שענדה טלאי צהוב והיו תופסים אותה מיד אם הייתה יוצאת מהמחבוא.

 עברו 4 חודשים בהם פראג עברה מיד ליד, חלק מהזמן בידי הגרמנים וחלק בידי הרוסים. בשלב זה הודיעו למריה הכובסת ולמשפחה שהחביאה את אמה, שהם נאלצים לשלוח אותם מבתיהם, מכיוון שהגרמנים הודיעו לכל תושבי העיר שמי שייתפס מחביא יהודים יוצא להורג. אחרי שבועיים של רעב, הליכה רגלית והפחד שיגלו אותן הן הגיעו ליער עבות ושם נפגשו עם פרטיזנים. יהודית היתה אז בת כחצי שנה.

 המצב היה מאוד קשה, הגיע חורף, יהודית ואמה ישנו בחוץ בקור. אוכל לא היה כמעט והם נאלצו לאכול קליפות תפוחי אדמה, שורשים של צמחים שגדלו ביער ונאלצו לשתות מים מלוכלכים ומזוהמים משלוליות שהיו ביער. ככה הן חיו כמעט חצי שנה.

 במאי 1945 הרוסים כבשו את כל השטחים שבהם שלטו הגרמנים ושחררו את כל מחנות הריכוז, כולל המחנה בו היה אביה. הפרטיזנים הודיעו ליהודית ואמה שהרוסים פתחו מחנה שבו אפשר היה לאכסן אותן ולקבל אוכל ודיור.

 אמה והיא הלכו לשם, קיבלו אותם מאד יפה ונתנו להם לאכול ולשתות ובנוסף נתנו להם בגדים נקיים. משם לקחו אותם במשאיות חזרה לעיר פראג וכך הן חזרו לביתן. אביה חזר הביתה חודש לאחר חזרתן חולה ותשוש והם התחילו את חייהם מחדש. הוא נפטר זמן קצר לאחר מכן.

לתיעוד המלא במאגר סיפורי מורשת – הקשר הרב דורי

החי מרשימת המתים: סיפורו של ילד ש"איחר את הרכבת" ונשאר בחיים



לפני כמה שנים, עם פתיחת אתר האינטרנט של "יד ושם", נכנס אליו אלי שטהל (70) מכפר-מסריק, ובחיפוש ברשימת הנספים מצא את שמו ביניהם. ההלם הראשוני הביא להמשך בדיקת הנושא ואימות הפרטים, והשבוע, לפני יום הזיכרון לשואה ולגבורה, הוא החליט לספר על זה. "גלשתי באתר ועברתי על כל השמות "שטהל" המופיעים ברשימה, ובין השמות מסלובקיה, לצד בני משפחתי הרבים שנרצחו, מצאתי גם את שמי בעבר - איגור.

התחלתי לבדוק, ומצאתי פרטים מזהים כמו המחנה בו הייתי - נובקי, תאריך יום הולדתי המדויק, מספר האסיר ותאריך הטרנספורט בו אמור הייתי להיות. אין עוד איגור שטהל ברשימה. זה היה מצמרר ולא נתן לי מנוחה. הפלשבקים באים. זה מייד החזיר אותי 63 שנים אחורה, לאחד הימים הכי טראומטיים בחיים שלי. למרות שהייתי בן שמונה, יש דברים ביום הזה שאני לא יכול לשכוח".

שטהל, יליד העיר בנובצה בסלובקיה, ניצל יחד עם אמו, אליזבת, וכיום, מספר שנים לאחר פטירתה, הוא היחיד שנותר ממשפחתו הענפה. למחנה נובקי הגיע באפריל 1942 והשתחרר ב-29.8.44. את תאריך השחרור, בניגוד למועד הגעתו למחנה, הוא זוכר במדויק.

ב-22.9.1942, יום כיפור, אמו של שטהל הייתה בעבודתה בבית מלאכה ליצור כובעים עבור המיליציות הפשיסטיות הסלובקיות, ששלטו במחנה. שטהל עצמו היה ילד חולה עם חום גבוה ונשאר בצריף. "כל מי שיכול היה בבית הכנסת. אני נשארתי, על סף איבוד הכרה".

לצריף נכנסו השומרים ופקדו על כל מי שלא הלך לבית הכנסת לצאת החוצה. אני לא הייתי מסוגל לזוז. שמעתי את השומרים מדברים ביניהם, ושמעתי את המשפט ההוא, שרק בדיעבד הבנתי את משמעותו: 'זה לא משנה אם ימות כאן או בפולין', הם אמרו". מייד אחר-כך לקחו השומרים את כל פוקדי בית הכנסת אל המשלוח לאושוויץ, האחרון ממחנה נובקי. 1000 איש היו במשלוח, שיצא ב-13:00 בדיוק. אבל הדיוק הגרמני לא נשמר במלואו - על הרכבת היו רק 999 איש. ילד אחד ניצל. ורק היום, יותר משבעים שנה אחרי, הוא זוכה לתקן את הטעות ההיא.

שטהל: "כתבתי ל'יד-ושם' שאני בחיים ושנפלה טעות. קיבלתי תשובה שהם שמחים מאוד שאני בחיים, ורק ביקשו מסמכים שיאמתו את זהותי. בינתיים לא תוקנה הטעות באתר, אבל אני מניח שזה פשוט לוקח זמן".

שטהל לא כועס על הטעות, וגם אין לו ביקורת על כי טרם תוקנה. עם זאת, חשוב לו שהרשימה תהיה מדויקת, ובאופן אישי הוא מרגיש את כובד האחריות לשימור זכרם של בני משפחתו. 


יהודה הופרט , נער בן 16 מטרזין לאושוויץ ולבוכאנוולד



ד"ר יהודה הופרט ז"ל נולד בשנת 1928, עבר כנער את התלאות הקשות של השואה,  בטרזינשטט ובאושויץ, ועלה לישראל לאחר נישואיו לחנ'קה, אותה הכיר אחרי השחרור במסגרת  פעילותם בתנועת הנוער "דרור-הבונים", והגיע לקיבוץ "החותרים". יהודה ראה את ייעודו  כמחנך וכמורה למדעים, לאחר שנגוז חלום נעוריו,  ללמוד רפואה. החל את דרכו המקצועית כמורה בבית הספר של "החותרים", לאחר מכן היה בין מקימי חטיבת הביניים של בית הספר המשותף "חוף כרמל", ניהל את בית הספר "חוף כרמל", בו לימד ביולוגיה, והרצה במכללת  "אורנים" על דרכי הוראה  מתקדמות. הנושאים בהם השתלם והעמיק היו הוראת הביולוגיה, על רמה יחידנית , תוך שימוש בטכנולוגיות חדשניות (לאותה עת) והפעלת התלמידים.

"בינואר 1942 קיבלנו זימון לטרנספורט, בעקבותיו הגענו לטרזין , בטרזין גרו אותם ימים נשים וגברים בקסרקטינים נפרדים , הילדים היו לרוב עם הנשים , רק מאוחר יותר אחרי שהוצאה מטרזין כל האוכלוסיה הצ'כית ארגנו מגורים מיוחדים ונפרדים לילדים שנקראו בתי ילדים. אותי שלחו לבית הנערים L-417 .

בית הורי לא היה ציוני, אני הפכתי לציוני בהשפעתו של המדריך ארנושט קלאובר שעמד בראש קבוצת "חמש". ברוחו הציונית "הדביק" לא מעטים מאיתנו . ה"היים" , המעון שלנו נאלץ להתמודד עם בעיות שונות . קשים מכל היו הפרידות בעקבות הטרנספורטים שמשמעותם אובדן חברים . במקומם הגיעו ילד

לטרנספורט מזרחה זומנתי עם אחי אריך . נאמר לנו כי אנחנו נוסעים לעבודה ושתפקידנו יהיה להקים גטו חדש אי שם . כולנו היינו בסביבות גיל 16 ,הדברים נשמעו אמינים למדי . נסענו בקרונות בהמות דרך דרזדן. באחד מקטעי הדרך בהם הרכבת נעצרה, הרים אותי אחי לאשנב קטן הסמוך ל תקרת הקרון , הבחנתי בחייל וורמכט אוחז ברובה , שעמד על הרציף, שאלתי אותו בגרמנית "לאן אנו נוסעים?" "כנראה לאושוויץ" הוא ענה. מאותם רגעים ההומור שלנו נעלם .

על אושוויץ שמענו דברים לא טובים כבר בטרזין. כעבור יומיים הגענו לשם . הייתה שעת לילה , מסביב נראו גדרות תילי וזרקורים מסנוורי עיניים . אנשי ס .ס. צרחו לעברנו בגרמנית "כולם לצאת ! להשאיר הכל , החוצה, החוצה!"
קפצנו מהקרונות, על הרציף עמד דוקטור מנגלה , בפניו נתבקשנו להכריז מהו מקצוענו , בני כמה אנחנו ומה מצב בריאותנו. אני לא הייתי במיטבי, עברתי בטרזין את מחלת הטיפוס, סבלתי מכאבי ראש והרביתי לחלות. רציתי להודיע כי אני חולה מתוך הנחה שיתחשבו בי ולא אצטרך לעבוד עבודה קשה. כאשר דברתי על כך עם אחי הוא התרגז מאד ואמר כי אסור לי בשום אופן לומר דבר כזה . "תגיד שאתה בריא , אתה בן תשעה עשרה ואתה פועל חקלאי " ציווה עלי . שנינו עברנו את הסלקציה ב "הצלחה".

 מנגלה שלח בכל זאת כמה מחברנו למוות . להערכתי הכל היה שרירותי ותלוי במזל. הגענו למחנה הצוענים, שם פגשתי כמה מחברי למעון בטרזין , שהגיעו לאושוויץ בטרנספורטים קודמים. התזונה במחנה הייתה דלה ביותר . קיבלנו כל יום כיכר לחם אחד , בו נאלצו להתחלק ששה או שמונה אסירים ומרק מימי , לעתים מעט תפוחי אדמה . הייתה זו כמות מזון שאמורה להספיק על מנת להחזיק אותנו בחיים.

יום אחד חיפשו חשמלאים במחנה, כאשר אמרו כי הם זקוקים לחשמלאים, הצבענו ולקחו אותנו.  אחי הבין מעט בחשמלאות, אני כלל וכלל לא.
ללייפציג נסענו בסך הכל 99 אנשים. הפכנו ליחידת עבודת חוץ של מחנה הריכוז בוכנוולד . היינו שם מאוקטובר 1944 עד 18 באפריל 1945 , יום השחרור שלנו על ידי האמריקאים.

באשר לעבודתי כחשמלאי היו לי צרות צרורות . כאמור לא התמצאתי כלל בסבך של חוטי חשמל מפותלים למיניהם, עשיתי כמיטב יכולתי למלא אחר הפקודות . כאשר חיברו את מה שהרכבנו נוצר קצר והכל "נשרף" ואני זכיתי למנה הגונה של מכות. עד כמה שאני זוכר אחרי תום המלחמה שהיתי כשלושה שבועות בארמון שטיר'ין. היום כששואלים אותי , אלו תכונות אני מעריך ביותר באנשים: בעיקר שתיים, אשר באופן ישיר או בלתי ישיר קשורות לפעולות ההומניסטיות של פרמיסל פיטר.