דלג לתוכן הראשי

רשומות

משה רוט , ילד בן 10 , במבצע בריחה באי הפירנאיים

אנשי המחתרת הצרפתית מבריחים אותי ואת אחי מהמנזר .

הם מצרפים את שני הילדים היהודים העצובים שהיו במנזר לשיירה של יהודים העושה דרכה בהרי הפירנאים לעבר מקלט בספרד.
הדרך המתפתלת בהרים סלעית ותלולה וקשה מאד. אנו מתנשפים , נשימותינו הולכות ונעשות מהירות וכבדות.המדריכים של המחתרת הצרפתית רצים כל הזמן לאחור , מאיצים באנשים הנשרכים מאחור. גם לי קשה מאד ואני נשרך מאחור. אני רץ כדי להדביק את הפיגור.
הרעב מתחיל להציק לי. אנו מטפסים בדרך התלולה מאד בהרים . המנוחות קצרות מדי.מאיצים בי לאזור כוחות ולהגיע למעלה.
ההר ענקי. מכסה בצילו את כל שיירת הבורחים. העלייה תלולה מאד.
ההליכה איטיתוקשה ביותר. ככל שאני מטפס בהר , כך אני מרגיש שאני נוטה לאחור ואיני מצליח להתיישר. אחי איב , תמיד מאחורי , דוחף אותי. צעדי מתקצרים והולכים ועלי ללכת מהר יותר כדי להשיג את צעדיהם של המבוגרים. המדריכים מאיצים בנו .
מגיעים בחשיכה לאחד המסתורים בהרי הפירינאים.מנוחת לילה מתחת לכיפת-שמים מכוסה אלפי כוכבים. אני נרדם . דממהיורדת על ההר.
עדיין חושךוניתנת פקודת יציאה . השעה היא שעת בוקר מוקדמת מאד. השינה לא הועילה במאומה למיחושים שלי ב…
פוסטים אחרונים

משה רוט בן 9 , המיפגש הבלתי צפוי בדרך למנזר

הכפר השכן שוכן שישה קילומטרים מהמנזר המבודד.

במעלה ההר אני מטפס בכלל יום חמישי, כדי להביא כד ובו חמישה ליטרים של חלב לנזירה הראשית. זהו היום היחיד שבו אני יכול לצאת אל מחוץ לחומות. 
אני אוהב את הדרך , את השביל המתפתל , בו אני מוצא עולם ומלואו: שבלולהמתהלך לו לאיטו על עלה, קן-נמלים פעיל חוצה את השביל. המוני נמלים בדרך ההררית מהמנזר. בצידי הדרך אבנים וסלעים בכל הגדלים ובכל הצורות . קולות ציפורים שמברכות אותי בבואי. הן מתחבאות ממני, מציצות שוב ושוב נחבאות. הם משחקות איתי במחבואים.
כל אלה הם מלווי בכל יום חמישי.
אני עולה על גשר-עץ מעל הנחל. מים זכים זורמים בו. אני מבחין בכל מיני דגים קטנים שחולפים במהירות עם זרם המים. אני יורד לשפת הנחל, כדי לראות עצמי במים. אני מביט בדמותי , מדבר אל הכפיל שלי במשך רגעים ארוכים ונפרד ממנו עד הפעם הבאה.עולם שלם אני בונה לי במהלך הליכה אל הכפר. לא כל ימי חמישי דומים זה לזה.
יום חמישי אחד שונה מכולם. הוא חרות עמוק בזכרוני.

בדרך חזרה למנזר , לאורכו של הכביש כולו , התמקם גדוד גרמנים. כולם יושבים או שוכבים בצידי הדרך.
מדיהם הירוקים מתמזגים בעצי השזיף שבמטעים הפזו…

משה רוט , ילד בן 9 , במנזר

מסתירים אותי במנזר בצרפת.
בלילות אני צריך לישון באולם תפילה צדדי ובלילה דמויות של קדושים נוצרים מול עיני . אני מפחדבלילות . אני מתעורר באמצע הלילה . אני צריך פיפי . בית השימוש בחצר . איני יכול לרדת מהמיטה ולגשת לחצר . הדרך החשוכה בלילה מפחידה. אני מחכה לבוקר .
מתאפק ... מתאפק.
אני מתעורר ומתחתי מזרון רטוב. השחר עדיין מתמהמה.
אני לבדי , ההד של מחשבותי ממלא את האולם.
נזירה נכנסת בבוקר לאולם השינה/תפילה.
אני יורד מהמיטה רטוב, רועד , מפוחד , מבוייש.
הנזירה צועקת . "עשית כאן פיפי" בקאפלה. היא מושכת באוזני בחוזקה ולוקחת אותי לטיול סביב תמונות קדושים. היא ממשיכה למשוך לי באוזניים.
אני ילד קטן ומפוחד .
היא מאיימת עלי למסור על כך לנזירה הראשית. היא מקיימת את האיום בסוף היום.
מייד עם כניסתי אל חדרה של הנזירה הראשית , עוד לפני שאני מספיק להבחין בה או במשהו בחדרה , אני חש שתי סטירות מצלצלות על לחיי.
"אתה עושה פיפי בקאפלה, במקום שבו נמצא ישו ? אתה מתעצל לקום וללכת לבית-שימוש. "
היא מראה לי בידה האחת את שוט-ההצלפה ובו שתים-עשרה רצועות-עור, ובידה האחרת –שוט של עגלון. האוזניים שלי מצלצ…

הילד משה רוט , בן 8 , והאיכר השיכור

בדרך כלל , האיכר מתייחס אלי בצורה נאותה. הוא לא היה אדם רע. מדי פעם היה מביא לי במפתיע נעליים חדשות , אבל כשרוחו רעה עליו , הוא הופך לאיש אחר.
בימי חמישי , כשהאיכר חוזר שיכור מן השוק, הוא משנה את התנהגותו כלפי : הוא כאילו רואה אותי בפעם הראשונה. למחרת הוא שוכח מה אמר ולמה. בימי חמישי הוא פורץ בפראות אל חצר החווה , שיכור כלוט.אשתו ובתו בורחות אז אל תוך הבית ואותי שולחים מיד למעלה, אל עליית הגג. לשם אין הוא מעז לעלות.
"יהודון מלוכלך!" אני שומע אותו רועםבקולו. "אני אתפוס אותך!" .
בימי חמישי אני מעדיף את עליית-הגג על עכבריה, על פני האיכר.
כמו צל היה נכנס לחצר החווה, עיניים בוערות כגחלים , הוא מועד , מקלל,צועק. הוא נחבל , הוא זועק. הכלבים מחקים את נביחותיו. הוא דומה ללפיד בוער , קלשון בידו.
מעליית הגג אני מבחין מתוך פחד בעיניו הרושפות ניצוצות.
הוא מחפש אותי , הוא מקלל אותי.
"היכן אתה, יהודון מלוכלך? אני מכיר את המחבוא שלך!"
הוא נתקל בכל חפץ. "חכה חכה עד אתפוס אותך !"
מרוב פחד השתנתי במכנסי.
אני בוכה בעליית הגג.
אני שומע את הלמות אגרופו על דלת הכניסה.

במחבוא – בעליית גג , משה רוט , ילד בן 8

"אני בחווה של איכר קתולי שמסתיר אותי.

לא ברור לי מה קורה ומפני מה מסתירים אותי. אני יודע שיש מלחמה, אני יודע שיש גרמנים ושהם רעים , אבל מדוע צריך להסתיר דווקא אותי ? והיכן שאר בני המשפחה ? כל מה שאני יודע הוא , שאחי איב נמצא אף הוא אצל איכר צרפתי , קתולי, אבל הוא אינו צריך להתחבא בשום מקום. הוא מסתובב לו חופשי בכפר. אולי האיכר שלי חושש לחייו , אולי הוא עושה משהו שאסור לו לעשות, כשהוא מסתיר אותי כך אצלו , בעליית הגג.
בעלי החיים היו לי לחברה, למקור עידוד, לתחליף של אבא ואמא. אני לומד לדבר עם הפרה ששמה לייקה. אני משחק עם תרנגולים וצוחק עם חיות-הבית. גיירתי את הפרה לייקה, אני מדבר אליה באידיש. התרנגול הפך ידיד-נפש וכותל-וידוי.
הלילות בעליית הגג החשוכה קשים. כל מה שאני צריך הוא שמישהו יגיד לי "לילה טוב" , האם זה יותר מדי ?
רק שמישהו יגיד לי "לילה טוב".
הצורך הזה במישהו שיגיד לי "לילה טוב" מתעצם ומציף אותי כליל בכל לילה. אני מוצא תחבולה, לכל אצבע מאצבעות ידי אני קורא בשם אחר : הבוהן הוא אבא , האצבע השנייה היא אמא. כל האחרות מקבלות את שמות אחי ואחיותי. אני נושק…

הילד משה בן 8 , בעבודת פרך בשדות הדלעות בצרפת

הילד הקטן משה רוט נמלט עם משפחתו  מפריז לאזור גרנובל. אחר כך מעבירים אותו הוריו  בחשאי לכפר באזור טולוז. שם הם וילדים יהודים  נוספים עובדים בפרך אצל איכרים  צרפתים.

כותב משה רוט בספר זיכרנותיו:"ושוב אני מוצא עצמי מחוץ לבית. שדה-דלעות משתרע לאורך פס הרכבת. באמצע השדה שישה ילדים , פליטים , על עגלה. אני אחד מהם , שישה ילדים קטנים שעובדים. גוום שחוח, רכונים על ראשי דלעות, שמביטים בנו בלעג. אלפי ראשי דלעות כאלה מנקדים את השדה בעיגולים צהובים-ירקרקים. לפני זריחת השמש אנו נעורים לדפיקות מטאטאעל רצפת העץ. אחר כך יושבים על דרגש מכוסה שקים ריקים של תירס , בשקט , כל אחד מכונס בתוך עצמו. לבגדים ריח של דלעת. לדרגש ריח של דלעת . כולי מדיף ריח של דלעת. בקושי אני נועל את נעלי הקרועות.
בזה אחר זה אנו יורדים , כמו נדונים למוות, את מדרדות העץ המריחות כמונו, עייפות כמונו, מדוכדכות כמונו. על שולחן כפרי גס וכבדמחכה לנו מרק חם של דלעת , שאנו לוגמים בעמידה בחופזה, מפני שהאיכר הצרפתי שלנו בעל פני הדלעת מאיץ בנו בגערות.
אני שווה-נפש. אדיש למתרחש סביבי. הדלעת חדרה אל תוכי וכבשה את כל תוכי, בצבעה , בצורתה וב…