ילדים בשואה

יום שני, 13 במרץ 2017

יהודה ניר , ילד בן 12, במילכוד התדמית הארית



 

 יהודה ניר , ילדות אבודה , מקור תקשורת , 2007


יהודה ניר חווה ילדות מאושרת ובוטחת בפולין עד גיל 9. מאז, במשך שש שנים, היו חייו רצף מסויט של אימת מוות, התייתמות, בריחה והסתתרות. ד"ר יהודה ניר מתאר בספר את ימי הכיבוש הסובייטי בלבוב (השנתיים שלאחר הסכם מולוטוב-ריבנטרופ), המרת הזהות שלו ושל אמו ואחותו לפולנית נוצרית, כניסת הגרמנים, השתוללותם של האוקראינים, הירצחו של האב, בריחה לקרקוב ואחר כך לוורשה. בסוף הוא משחזר את השתתפותו במרד הפולני רב התעוזה אך הכושל, שהסתיים בניסיון הימלטות דרך תעלות הביוב.
לאחר המלחמה עלה ניר עם אמו ועם אחותו לישראל, שירת במלחמת העצמאות ובצה"ל, חזר לאירופה ללימודי רפואה, השתלם בפסיכיאטריה בארצות הברית והיה יותר מ-40 שנה פרופסור לרפואה בארה"ב ( נפטר בשנת 2014 ) .
במלחמת יום כיפור היה בשירות צבאי כרופא בישראל.

הנה כמה תיאורים מתוך ספרו המרתק :

ילד בן 12  במילכוד התדמית הארית

אמה ואלה היו מודאגות מאד מהמראה שלי . הייתי חיוור מדי. הן לא אהבו את מראה השער שלי,שלדבריהן היה כהה מדי. אלה החליטה כי יש לחמצן את שערי. אף-על-פי שהרעיון זעזע אותי, שיתפתי אתה פעולה בלהיטות, מתוך מחשבה שהדבר יגרום לי להיראות ארי יותר. קנינו בקבוק ענקי של פרוקסיד ושטפנו בו את שערי. איני יודע אם היה זה בגלל שלא הייינו מיומנים בכך, או בגלל איזשהי התנגדות מולדת, אך כעבור יומיים של ניסיונות הפך שערי לאדום במקום לבלונדיני. נאחזנו בהלה. שער אדום היה נדיר מאד בפולין והוא יוחס ליהודים. על פי עצתו של לודוויג קנינו בקבוק נוסף של פרוקסיד. להפתעתנו, הוא אכן הביא לתוצאות הרצויות: הפכתי בלונדיני.

עדיין לא נראיתי כילד הפולני שרצינו שאהיה, ולכן המשכנו נואשות לנסות לשנות את הופעתי. לא היה אפשר לעשות דבר בנוגע לצבע עיניי או בנוגע להבעתן העצובה. לא היו אז מנתחים פלסטיים שישפרו את עקמומיותו של אפי.

הוחלט , לכן כי אמנע מלצאת מדירת המסתור, בה התגוררנו עם תעודות מזוייפות כנוצרים,  לרחוב ואשאר בבית.

 ביליתי את ימיי בעמידה מאחורי הווילון ובהתבוננות בפעילות המועטה שהתרחשה ברחוב.

רק אדם אחד ביקר אותנו מדי שבוע : אשתו של איכר מקומי , שנהגה להביא לנו כמה קילוגרמים של תפוחי אדמה, וקצת חלב.

החורף של שנת 1943 היה ארוך ומכאיב , וחימום כמעט לא היה. החלונות התכסו בכפור בתחילת דצמבר ונותרו כך עד מרס. ניתק הקשר הקלוש שהיה לי עם העולם החיצוני. אחותי אלה הייתה היחידה שיצאה, הלכה לעבודתה באפלת שעת הבוקר המוקדמות וחזרה בשעות הערב המאוחרות. לפעמים הביאה שאריות מזון מבית מעסיקיה הגרמניים ואלה היוו את הארוחה היומית שלנו.

לשאר הדיירים בקומה שלנו נאמר כי כי החדרים בקומה שלנו הושכרו לשתי נשים. משמעות הדבר  הייתה שדיירי הקומה הראשונה לא ידעו על קיומי.  היו מסתירים  אותי , חלק מן הזמן. משפחת  השוטר הפולני שהשכירה לנו הדירה לא ידעה על קיומי . לא דיברתי עם ילד בגילי מאז עזבו הרוסים , לפני שנה וחצי.

משבר חדש כבר התחיל להתרקם . שערי עורר בנו חשש הולך וגובר. הייתה זאת טעות חמורה לחמצן אותו כשהגעתי מלבוב . החמצון דרש תחזוקה תכופה ,  והשער שלי הלך וצמח, אבל לא יכולתי להסתפר אצל ספר. נזקקתי למספריים של ספר מקצועי כדי לגזור את שערי כראוי ולפי האופנה הפולנית. מספריים ביתיים בלבד לא התאימו לכך. אימא ניסתה לספר את שערי , אבל נראיתי מגוחך בתספורת החדשה עד כדי כך שהחלטנו כי אני מוכרח ללכת לספר. התברר כי ההחלטה העמידה אותנו בסכנת חיים מהותית. איך אסביר לספר את פשר שורשיו הכהים של שערי הבלונדיני? מה יגידו הלקוחות האחרים כאשר יראו את שערי בשני גוונים?

החלטנו שאנסה להיות הלקוח הראשון בבוקר כדי שכמות הצופים האפשריים תהיה מינימלית . אגיד לספר שקרה לי דבר מוזר : שערי התחיל פתאום לשנות את צבעו . אבקש את עצתו מה לעשות בעניין.

היינו מתוחים מאד בערב לפני שהייתי אמור ללכת לספר. איש מאתנו לא נרדם. קמתי לפנות בוקר ויצאתי מהבית לפני שהשוטר , שהשכיר לנו את הדירה בתור נוצרים ולא ידע על קיומי , ובני משפחתו התעוררו.

במשך שעות אחדות המתנתי, רועד מקור, בפתח כנסייה בסמוך למספרה. בשעה תשע הגיעו אמא ואחותי אלה . הן היו אמורות לצפות בי מרחוק, למקרה שתידרש התערבות חירום.

להפתעתי , כשנכנסתי למספרה הייתי שלו וקר-רוח. הספר , איש חסון בשנות הארבעים לחייו , שמח לראות לקוח שהגיע אליו בשעת בוקר מוקדמת. חום עלה מתנור ברזל שכמעט זהר . הוא נראה מופתע, וגם חשדני, כשסיפרתי לו את סיפורי. הוא מעולם לא שמע על החלפת צבעים כפי שתיארתי. הוא לא שש לספר אותי והציע שלפני-כן אגש לרופא. אמרתי לו שלא אוכל להישאר כך מכיוון שהילדים האחרים לועגים לי, וביקשתי תספורת קצוצה כדי להיפטר מכל שערי הבלונדיני. באי-רצון הוא התחיל לגזור . מאחר ששערי לא סופר כראוי במשך כמעט חצי שנה, הוא היה ארוך, והמעבר לתספורת קצוצה היה דרמתי ביותר. ככל שנראיתי מוזר בשערי הבלונדיני המחומצן , כך נראיתי ממש מפחיד בשער חום קצוץ , בקושי יכולתי להכיל את דמעותיי.

החוויה הקשה עמדה להסתיים , ואז נכנס לקוח נוסף למספרה . הוא העביר את מבטו בתדהמה מהשער הבלונדיני שעל הרצפה לשער ראשי הכהה . פחדתי שישאל שאלות אבל הוא נמנע מכך. שילמתי ויצאתי מהר ככל האפשר, כשאני מכסה את ראשי בכובע צמר סרוג.  מזווית עיני יכולתי לראות את הספר ואת הלקוח מתבוננים בי מבעד לחלון המספרה. הייתי בטוח שהם יודעים כי אני יהודי.

אחר כך נפוצה בשכונה הפולנית שמועה כי בבית המושכר מסתתרים יהודים ונאלצנו לארוז את כל הבגדים ולהימלט בלילה לעיר ורשה.

בורשה השכרנו דירה אצל גברת קרבצ'יק , שהתגוררה עם בנה הצעיר אדק.

אחותי אלה ואני השקענו מאמצים רבים ביצירת אותה תדמית נוצרית שעדיין נותרה חמקמקה. ברכות נוצריות בכל ארוחה ותפילות בכריעת ברך לפני התמונות הנוצריות הפכו להיות שגרת יומנו. בימי ראשון הלכנו לכנסייה עם בעלת –הבית שלנו, עם אחיינה מייטק ועם אדק, בן גילי. למרבה המזל, גברת קרבצ'יק העדיפה את הכנסייה הקתולית הלאומית החדשה בפולין שוויתרה על הווידוי האישי. אילו היינו הולכים לכנסייה רגילה, היינו מתקשים מאד לרמות במהלך הווידוי המתנהל בארבע עיניים. פעם בחודש אילצה אותנו גברת קרבצ'יק לעלות אתה לרגל למקום חסר-שם שנפתחה בו כנסייה חדשה. לעתים קרובות הייתה משמעות הדבר לעבור על ברכינו מתמונת קדוש אחת לאחרת, בשעה ששוקינו משתפשפים ברצפת הבטון הגסה , ומדממים.

עד אותו זמן לא הייתי מודע לתפקיד החשוב שמילאה הדת בחייהם של אנשים בפולין. אין ספק כי הלהט הדתי שלהם גבר עקב המלחמה ועקב הצורך להרגיש מוגנים בתקופת סכנה, ואולם עליי העיק מאד הזרם הבלתי-פוסק של דרישות מעין אלה.

 זמן קצר אחרי שהגעתי לוורשה ביקש הנער אדק לראות את התצלום של טקס אכילת-לחם-הקודש הראשון שהשתתפתי בו בכנסייה. חרף העוני, נראה כי כל נער שגר בבניין שלנו ושהיה בקבוצת הגיל שלי, החזיק ברשותו תצלום מפואר מהטקס הראשון שלו.  חרף המחסור היה  נהוג ללבוש חליפה כהה. בדרך כלל עוטר דש הבגד בפרח ציפורן לבן, ולזרוע השמאלית נקשר סרט לבן.

הסברתי לאדק כי התצלום נותר בבית קרובי משפחתי בקרקוב, אבל התשובה לא סיפקה את אמו , שסברה כי כל ילד נוצרי חייב לתלות  את תצלום הטקס מעל מיטתו. תצלומו של אדק היה תלוי שם. אמרתי לה שאכתוב להם ואבקש שישלחו לי את התצלום. אבל כעבור שבועיים , שלא הגיע דבר . היא דחקה בי לכתוב להם שוב. משבר חדש התחיל להתרקם. אדק התחיל לקנטר אותי ולהגיד לי כי מעולם לא עברתי את הטקס הנוצרי – חרפה אולטימטיבית – ולכן אין בידי תצלום. ימים אחדים לאחר מכן כבר ידעו כל 'חברינו' בשכונה על אודות התצלום החסר. התחלתי להיות מפוחד, לא רציתי שאיש יתהה אם אכן עברתי את הטקס.

אלה אחותי מצאה פתרון לבעייה בצור האופיינית לה. היא לקחה תצלום שלי לצלם שעבד בסמוך למקום עבודתה ואמרה לו כי זהו תצלום של אחיה שמת משחפת ימים אחדים לפני טקס-אכילת-לחם-הקודש הראשון שלו.  בקשתו האחרונה של אחיה הייתה שיהיה לו תצלום מהטקס. אף-על-פי שבקשתו לא התממשה , היא רוצה שהצלם יבצע פוטומונטאז' וייצור תמונה שתנחם את אמה המסכנה, אשר דרך-אגב, הייתה אלמנת מלחמה. דמעות עמדו בעיניה של אלה כאשר סיפרה לו את הסיפור, והסיפור נגע ללבו של הצלם עד כדי כך שהציע לבצע למענה את העבודה ללא שום תמורה.

אפילו אני התרשמתי מהמוצר המוגמר . נראיתי מכובד מאד בחליפה הכחולה שמעליה הדביק את ראשי . קרוב לוודאי שתיקן את מראה עיני, אני זוכר שבתצלום המקורי חייכתי , ואילו עכשיו נראו מאושרות וחולמניות.  לא זו בלבד שהתצלום נראה מקורי, הוא היה גדול יותר וטוב יותר מכל תצלום אחר שראיתי בבניין שגרתי בו.  אני מתאר לעצמי שהצלם, שסיפורה של אלה נגע כל-כך ללבו , רצה להעלות אותי לדרגת קדוש. התצלום זכה לתגובות חיוביות מפי כולם ואפילו עורר כמה ביטויי קנאה בקרב השכנים. יוקרתי בבניין  המגורים הרקיעה שחקים , ואחותו של אחד מחבריו של אדק שלחה לי הודעה כי אני מוצא חן בעינייה."

מקור וקרדיט :

יהודה ניר. הילדות האבודה , סיפור חיים. הוצאת מקור תקשורת , בית הוצאה לאור, 2007


 

יום ראשון, 12 במרץ 2017

יוסי חן , האור בקצה היער




 

 

 תודות ליוסי חן שהעלה את ספרו המרתק לאינטרנט .

"רציתי לספר את סיפורי כפי שזכור לי", אומר יוסי, שנים לאחר שנהג לתת "תשובה מתחמקת", לכל מי שביקש לשמוע.

ההתקוממות בגטו לחווא הפתיעה את הגרמנים, שרצו להוביל את היהודים אל בורות המוות שהוכנו מראש. היהודים בגטו - גברים, נשים, קשישים וטף - התנגדו באמצעים הדלים שברשותם. רובם פתחו במרוץ לחיים תחת מטר יריות לעבר הנהר בתקווה להימלט מיד רודפיהם.

גורלם של מאות נמלטים לא שפר. הם נהרגו בהתקוממות ואחרים נרצחו לאחר מצוד או בעקבות הלשנות של משתפי פעולה מקומיים. חלקם נפלו במאבק במסגרת שורות הפרטיזנים הלוחמים. כמאה איש ניצלו.

בין הנמלטים היה גם יוסי בן השש. במהלך המרוצה מהגטו נשמט נפלו במאבק במסגרת שורות הפרטיזנים הלוחמים. כמאה איש ניצלו.

במהלך המרוצה מהגטו נשמט מאחיזתו של אביו, והוא נותר לבד. אולם הילד לא עצר. הוא המשיך לרוץ, חתר קדימה, "לא הפך לנציב מלח", כדבריו, אבל נותר מאחור, בין "הבודדים האחרונים", עד שנעזר באלמוני שסייע לו להגיע אל בין זרועותיו המגנות של דודו הירש-לייב, שהביאו אל אביו.


למזלו, חברו יוסי ואביו אל קבוצה קטנה של פרטיזנים, ועמם חי ביער, ילד שבגר בלילה אחד של אבדן משפחה ובריחה על חייו. 

שגרת החיים ביער נמשכה כשנתיים, והקשיחה את גופו ואת רוחו של הילד.
בצל העצים העבותים שנתנו לו מחסה מצר ומאויב, הוא ידע שעליו לעשות ככל יכולתו כדי לשרוד. בגיל שבע הוא ירה את הירייה הראשונה במטווח שערך לו פרטיזן.

במחצית יולי 1944 הגיע הרגע שציפה לו: הרגע לצאת מהיער, לחזור אל הבית בעיירה. הוא חלם שתמתין לו שם אמו וימתין לו העולם הישן. אולם איש לא נותר לו זולת אביו.

בתום המלחמה פנה עם אביו מערבה, אל ההבטחה של חופש ושל עתיד. לאחר כשנתיים במחנות העקורים עלו יוסי ואביו על סיפונה של "אקסודוס", הספינה שריתקה את עיני העולם כולו אל סיפורם של ניצולי השואה ששאפו אל מולדתם ההיסטורית.

לא להחמיץ את פרק כ"א , "הסיור המשוריין והעץ המציל" , עמודים 125-128




עדות מצמררת מהתופת: "הקאפו הציל אותי מתאי הגזים ברגע האחרון"




 

מאת : עזרי עמרם

 

הוא היה נער בן 14 כשהנאצים גירשו אותו ואת בני משפחתו למחנה ההשמדה אושוויץ-בירקנאו. אחרי שהופרד מהם, נאלץ לשרוד לבד בצריף הילדים, שם ניצל משילוחי המוות לאחר שהתחבב על הקאפו ששמר על הצריף. הוא שרד את צעדות המוות לאחר שקצין האס.אס בעט בו במקום לירות בו למוות. סיפורו המצמרר של איציק לבנת.

 

איציק היה רק בן 14 כשהגיע יחד עם אביו ואחותו למחנה ההשמדה אושוויץ-בירקנאו. אז עוד קראו לו שנדור וייס.

 

יצחק (איציק) לבנת, נולד בשנת 1930 בעיירה קטנה בצ'כוסלובקיה. הוא היה הרביעי מבין חמשת ילדי המשפחה. אביו ניהל חווה חקלאית גדולה של אציל הונגרי. בשנים הראשונות למלחמה, על אף השמועות והחדשות שהגיעו מרחבי אירופה, החליטה משפחתו להישאר במקומה.
ב- 1944 נפטרה אמו של איציק, וזמן קצר לאחר מכן - הזרוע הארוכה של הנאצים הגיעה גם לעיירה הקטנה שלהם. יחד עם אביו ואחותו, נשלח איציק לבירקנאו. תוך זמן קצר הופרדה המשפחה, לאחר שהנאצים מיינו אותם לקבוצות. איציק ואביו הלכו לכיוון אחד, ואחותו נלקחה לכיוון אחר. למחרת, גם אביו נשלח למחנה הצמוד, לאושוויץ. מאותו הרגע, "שוטי" בן ה-14 היה לבדו בעולם, ב"קינדר-בלוק", צריף הילדים בבירקנאו.
"באותו יום או יום אחרי זה, התברר לי לאן שלחו את אלה שהלכו לשם", מספר איציק. "התברר לי מה מקור הריח הנוראי שכל המחנה שרוי בו ומה הן אותן ארובות שפולטות עשן. רציתי שאלוהים יהרוג אותי. 'יש לך ברקים ויש לך רעמים, תכה אותי וזהו', קראתי אליו. הוא לא שלח ברקים ולא רעמים ומאז אני ניתקתי מגע איתו. אם הוא אפשר שזה יקרה, אז אני לא בולע את זה."
התחבב על הקאפו - והצליח להתחמק משילוחי המוות

איציק מעיד על עצמו שיותר מכל - הרצון לשרוד הוא זה שסייע לו להתמודד עם המצב. תוך זמן קצר הוא התחבב על קאפו - יהודי לבוש "פיג'מת אסירים" שקיבל תפקיד בתור אחראי על ניקוי וטיהור של קרונות הרכבת.
"התפקיד שלו היה לצעוק 'רדו רדו רדו, תשאירו הכל בפנים, הכל יגיע אחריכם', היינו צריכים לנקות כמה שיותר מהר את הסחי והגוויות, לרחוץ את הקרון, לרסס ולהעמיד את הקרונות חזרה בכדי שיהיה אפשר לשלוח אותן למשלוח נוסף. שמו היה טאדק דיז'יז'יץ", שחזר.
איציק שהה בבירקנאו עד לספטמבר 1944, כשבמהלך התקופה הוא הצליח להתחמק פעם אחר פעם מהשילוחים אל המוות, בעיקר בזכות תושייתו וחיבורו אל הקאפו. זאת עד לערב יום הכיפורים, ארבעה חודשים אחרי הגעתו לבירקנאו.
הייתה סלקציה שבה אני נפלתי לאלו שהיו מיועדים לספק את חומרי הגלם לתעשיית המוות. כל חבריי שהיו איתי נשלחו גם הם - 700 ילדים מרוכזים בתוך צריף צפוף", סיפר איציק. בקושי היה מקום לעמוד. אני עם הסקרנות הבלתי נדלית שלי, רציתי להגיע לקדמת הבלוק, כדי לראות מה קורה, ואז נפתחת הדלת הראשית של הצריף ואחד העובדים של הקאפו שלי נכנס. אמרתי לו: 'יאנק, אני פה' - והוא ביטל אותי בידו והמשיך בדרכו".
בינתיים, הגיע הזמן לתפילת 'כל נדרי'. צריף שלם של נידונים למוות בכה לאלוהים. כולם הבינו לאן הם הולכים, חד משמעית. הבכי קרע את השמיים. "שניים מבני גילי ניגשו אליי ושאלו אותי למה אני לא מתפלל. הם אמרו לי שבגללי שעריי השמיים לא נפתחים", שחזר.
זכה בחייו תמורת 20 דולר וקופסאות סרדינים

אותם רגעים היו רגעים מתוחים מאוד. הנער איציק לא ידע לאן פניו מועדות, ופשוט חיכה לראות מה יקרה, בזמן שנראה כמו נצח ושכל רגע הוא אינסופי. "לפתע נכנס יאנק, ניגש לאחראי הבלוק, נותן לו 20 דולר וחמש קופסאות סרדינים שהקאפו שלי ושלו נתן כדי לפדות אותי. ואז הבנתי שפשוט קנו אותי. הוא קרא רק לי לבוא אליו, החברים כבר התחילו לרחם עליי שיהרגו אותי במכות. זה הרבה יותר גרוע מלמות בגז".
לאחר כמה חודשים השתנה מאזן הכוחות. בתחילת 1945, בעלות הברית והסובייטים החלו להפיל את מעוזי הגרמנים בזה אחר זה. הנאצים החלו לפזר את המחנות, כך גם את אושוויץ-בירקנאו - מה שהביא לקיומן של צעדות המוות המזעזעות. "יצאתי בצעדת המוות שיצאה ב-18 בינואר והסתיימה ב-30 בינואר. 12 יום, טירוף", נזכר איציק באחת החוויות הקשות ביותר שעבר.
"הגעתי למחנה מאוטהאוזן ושוב הייתי בקצה השיירה וניסיתי לראות מה קורה. בשלב מסוים, ראיתי קאפו אחד קורא לאחר ואומר לו 'תביא לי לפה חמישה'. ואז אני רואה את אבא שלי, בפעם הראשונה מאז שנפרדנו", שחזר איציק.
"הוא נעצר, הושיט את היד ואמר 'הבן שלי הבן שלי, מצאתי את הבן שלי'. קצין האס אס נכנס לצריף והבחין בבלגן שהתחולל. דקה חולפת, והוא אומר לאבא שלי, לך תחבק אותו", נזכר בדמעות. "זו הפעם הראשונה שראיתי אותו מאז שנפרדו דרכינו, ומאז היינו צמודים אחד לשני. שבועיים אחרי השחרור, הוא מת מרעב וממחלת הטיפוס."
"הקצין הגרמני בעט בי - וריחם עליי כשלא ניקב אותי בכדורים"

לפעמים קשה להבין את תעצומות הנפש שנדרשו כדי לשרוד את התופת. איציק הדגיש כי את האמונה הדתית הוא איבד בשלב מוקדם מאוד, וכי מבחינתו הרצון לחיות הוא זה שהביא להישרדותו: "ידעתי שאם אני לא עושה, אף אחד לא יעשה. אני יכול להתפלל אל הקיר ואל האבנים אבל ההוא שם למעלה לא יפתור לי שום בעיה
".

מקור וקרדיט :  עזרי עמרם , חדשות ערוץ 2, אפריל 2014

 

                                             ראו גם :

 

 



יום ראשון, 5 במרץ 2017

מסע ההישרדות של הילדה אירן בלייר , בת 14 במחנה הריכוז ברגן –בלזן



"הגטו היה צפוף וסבתי ( אירן בלייר מושכל)  נשלחה לעבודות בתנאי עבדות בחווה חקלאית באזור יחד עם עוד נערות יהודיות . הם לא קיבלו שכר רק מנת אוכל זעומה. בהמשך, כל היהודים נשלחו לגטו בעיר דברצן. סבתי היתה בגטו דברצן יחד עם אמה, שני אחיה ואחותה.
משפחתה של סבתי הובלה יחד עם כל שאר היהודים למחנה נורא בשם שטרסהוף ליד העיר וינה. חלק מן הדרך לשם נעשה ברכבת בקרונות משא של בהמות וחלק מן הדרך נעשה ברגל במשך שעות ארוכות. במחנה הם נלקחו לעבודות בעיירה אוסטרית בשם הולאברון. סבתי  (אירן בלייר מושכל) עבדה בעבודות חקלאות קשות וסבלו מיחס קשה מצד המעסיק שלהם.
בנובמבר 1944 נשלחה סבתי יחד עם משפחתה למחנה ריכוז ברגן בלזן. החיים במחנה היו קשים מנשוא אבל המשפחה לא איבדה תקווה. הם התקיימו על פרוסת לחם אחת ומרק דלוח שחולק להם מדי פעם. תמיד הם חלקו ביניהם את האוכל הדל שקיבלו. פעם אחת סבתא אירן הסתכנה והצליחה לקחת סלק בהמות מבלי שהשומרים ישגיחו בה. כמובן השמחה הייתה גדולה והם התחלקו בשלל יחד עם עוד שכנים לביתן שלהם בברגן בלזן.
השחרור
לקראת סוף המלחמה סבתי ראתה בשמים מטוסים והבינה יחד עם כולם שבקרוב המלחמה תסתיים.  ב7 באפריל 1944 אספו הגרמנים כ 3000 יהודים מהמחנה והעבירו אותם לרכבת למקום בלתי ידוע. אבל עוד בטרם נסעו מתחנת הרכבת, הגרמנים הבינו שטנקים של האמריקאים נמצאים באזור ולכן לא יצאו לדרכם. כך נשארו במקום במשך מספר ימים. בינתיים הגרמנים הרשו ליהודים לרדת מן הרכבת אך להישאר בסמוך. העיירה נקראה פרסלבן. בדרך לעיר מגדבורג.
בינתיים סבתי ואחותה מיהרו לצאת לחופשי והלכו לאגם הסמוך. למחרת, כשעדיין היו המקום גילו לפתע חיילים אמריקאים עומדים ליד הטנק שלהם. זה היה רגע מרגש. סבתא אירן ואחותה יפה הביטו מוקסמות כשראו איך האמריקאים לוקחים בשבי את החיילים הגרמנים הנאצים. כך שיחררו אותם האמריקאים מן הנאצים. האמריקאים סיפרו שהם עקבו אחריהם במשך מספר ימים והגיעו לשחרר אותם. זה היה ב 13 לאפריל 1944. יום בלתי נשכח.

הילדה היתומה מהשואה – צלפית ומלוות השיירות לירושלים



 

מאת: איילה שקד (אינדה אוקסטנשיין)


במלחמת העולם השנייה נלקחה המשפחה למחנה עבודה בבסרביה , שם הם גרו בדיר חזירים. כשהייתה בגיל 7 נפטרו שני הוריה – אמה מרעב ואביה מזיהום. איילה נותרה עם שתי אחיותיה, והן שמרו זו על זו.
כדי לשרוד אחותה הגדולה לימדה אותה לסרוג בשביל לקבל קליפות תפוחי אדמה. ארגון הגו'ינט הוציא אותה ואת אחיותיה ממחנה העבודה בסרביה והן עברו ברכבות לרומניה, שם היא למדה בבית ספר יסודי.
היא הייתה חלק ממייסדי ראש הנקרה. בנערותה השתייכה איילה לתנועת הנוער העובד, וכבר בגיל 16 הצטרפה לפלמ"ח, ובמלחמת השחרור ליוותה שיירות לירושלים, ובנוסף גם עברה קורס צלפים. תקופה מסוימת בפלמ"ח היה יצחק רבין המפקד שלה.

"איך הנאצי גרם להולדתי", סיפורו של יהודה ביק, פעוט בשואה



 

מאת יהודה ביק

"הורי הגיעו לבלגיה מהונגריה ב-1927. בחודש מאי 1940, נכנסו הגרמנים לבלגיה והורי- שרה ויצחק ביק יחד עם שלושת ילדיהם- שלמה, רחל ובנימין ברחו ברכבת לצרפת. שם הם נדדו במשך שנתיים, עד שנתפסו על ידי הגרמנים ונכלאו במחנה ריכוז בשם "ריבזלט".
בחודש אוגוסט 1942, אחרי תלאות וסבל רב  מונה נאצי אחר כמפקד המחנה. הוא החליט בין היתר, שכל אישה שתהיה בהריון, תשוחרר מהמחנה יחד עם כל משפחתה. למרות שהוריי לא רצו ילד נוסף, אמי שרה נכנסה להריון איתי, ושוחררה עם כל המשפחה וכך נאצי גרם להולדתי.
ב-1943 אני נולדתי (בשם אלברט). אבי יצחק, חפר בחצר הבית בו גרנו מחילה עמוקה באדמה ,בה הוא שהה במשך היום ובלילה היה יוצא ונכנס לבית.

אמי שרה ,פירנסה את המשפחה על ידי עבודה אצל הגויים בייצור אטריות ,איטריות שלא היו בנמצא עקב החרמת המפעלים הצרפתיים לטובת הנאצים. בתמורה, היא קיבלה מצרכי מזון וכך חיינו שלושתנו." ...



קורותיה של הילדה אסתר כנען (מרקוביץ), בת 6, בשואה ברומניה




בכפר הכורים הקטן, אניניאסה גרו 11 משפחות יהודיות שמרביתם היו מבני משפחתם של אבי ושל אמי. יחסי השכנות עם הגויים היו טובים ביקורים הדדיים והייתה סובלנות רבה.

בשנת 1941 בזמן מלחמת העולם ה- 2 בארץ שלט אנטונסקו האנטישמי. הוא היה משתף פעולה עם הנאצים. הנערים והגברים היהודים נקראו להגיע אל מרכז הכפר. אבי לא הגיע ובאו לחפש בביתו. שאלו את אמי היכן אבי? אמי ענתה שאיננה יודעת איפה אבא. על כך הגיב הקלגס שבא לאוספו, הוא שאל: "אלה ילדייך ? ". כולנו הצטופפנו חבוקים ונצמדנו אל אימא היקרה כשאנו בוכים. אמי ענתה שוב שאיננה יודעת היכן אבי. הקלגס העמיד אותנו בשורה ואמר לאמי: "אם אינך מגלה לנו היכן האבא אני יורה בכל הילדים לעיניך ואחר כך בך"  שוב פרצנו בבכי. אמי ענתה באומץ: "גם אם תירו בכולם עדיין לא אדע איפה הוא"..

 הקלגס הסתובב ויצא מהבית – נס.

 בסופו של דבר נמצא אבי והוא נלקח לעבודת כפיה עם שאר הגברים והנערים לאחר שלקחו את אבי גרשו גם אותנו מהבית אל מחנות העבודה. את אבינו לא ראינו מאז סוף המלחמה. אותנו ואת שאר היהודים שגרשו מהאזור שכנו בבניינם נטושים ללא שום תנאים הגיניים. קיבלנו כל המגורשים, שק עדשים ליום ממנו אחרי מיון נשאר חצי שק ומזה בשלו מרק לכל הציבור. אימא ואחיותיי הבוגרות יצאו מדי בוקר לעבודה. כולנו ענדנו את הטלאי הצהוב.

לתיעוד המלא באתר הקשר הרב דורי

מקור וקרדיט : מיזם הקשר הרב דורי