דלג לתוכן הראשי

סימון וייל : נערה בת 16 באושוויץ , "את יפה מכדי למות כאן. אני אשלח אותך למקום אחר"



היא נולדה ב–1927 כסימון ג'קוב בניס למשפחה יהודית ותיקה ששורשי האילן המשפחתי שלה ניטעו בצרפת עוד באמצע המאה ה–18. אביה היה ארכיטקט, צרפתי גאה שהתגייס למען מולדתו במלחמת העולם הראשונה, ואמה עקרת בית. הוריה היו בני דודים מרוחקים שנולדו בפריז והחליטו לעקור לניס אחרי נישואיהם בתקווה לשפר את מצבם הכלכלי. סימון היא הצעירה מבין ארבעת הילדים, שלוש בנות ובן. בתור בת הזקונים, היתה קשורה מאוד לאמה, דבר שניכר בכל פעם שהיא מדברת עליה.

שנות המלחמה היו קשות למשפחת ג'קוב. אולם כל עוד דרום צרפת היתה תחת כיבוש איטלקי, החיים המשיכו למרות הדוחק הכלכלי והפחד המתמיד. אך בספטמבר 1943 איטליה וצרפת חותמות על הסכם שביתת הנשק והכוחות האיטלקיים מתפנים מדרום צרפת. "אני זוכרת את התאריך המדויק, שמונה בספטמבר, 1943", אומרת וייל, "כי זה היום שבו החיים השתנו. האיטלקים עזבו והגסטאפו נכנס. זה היום שבו חברתי הטובה נעצרה". על וייל נאסר ללמוד בתיכון והיא החלה להתכונן לבחינות הבגרות בבית. המשפחה עזבה את ביתה ובני המשפחה עברו להתגורר בבתים של קרובים ומכרים. 

הם הצטיידו בתעודות זהות מזויפות וחשו בטוחים יחסית. אבל כשיצאה לחגוג עם חברותיה את סיום בחינות הבגרות עצרו את סימון שני גרמנים והבחינו מיד שתעודת הזהות שלה מזויפת. היא נעצרה יחד עם חבר לא יהודי והועברה למטה הגסטאפו, שם הראו לה ערימת תעודות זהות מזויפות זהות לזו שלה. החבר שוחרר מיד וסימון התחננה בפניו שירוץ להזהיר את משפחתה שתעודות הזהות מוכרות לגסטאפו וכי עליהם להחליפן. החבר עשה כבקשתה והלך ליידע את אחותה, שהתגוררה עמה באותו בניין. אולם, מאחר שווייל נעדרה מהבית כבר כמה שעות, אחיה ואמה הגיעו בנפרד לבניין שבו גרה ודפקו בבית חברי משפחה שהסתירו את אחותה הגדולה.

איש הגסטאפו עקב אחר הנער ומצא את שלושת בני המשפחה באותו מקום. אף על פי שחיו בנפרד במשך שבועות, בפעם הראשונה שהתאחדו במקרה, שלושתם נעצרו. לפני כמה שנים, בסרט תעודה שצולם על חייה, סיפרה וייל שעד היום היא חשה אשמה על היום הזה.

היא הגיעה למחנה הריכוז דראנסי שעל יד פריז, יחד עם אמה ואחותה מילו, אביה ואחיה. אחותה דניז ירדה למחתרת והצטרפה לרזיסטנס, ועד תום המלחמה לא ידעה משפחתה מה עלה בגורלה. אחיה ואביה נשלחו מדראנסי לליטא שם נרצחו, כנראה באופן מיידי.

בת 16 וחצי היתה וייל כשהגיעה יחד עם אחותה ואמה לאושוויץ. בעת הירידה מהרכבת בלילה, אלמוני שאת פניו לא ראתה שאל אותה לגילה. "אמרי שאת בת 18" לחש לה רגע לפני הסלקציה, והציל את חייה. למרות הקשיים, שלוש בנות המשפחה התנחמו בהיותן יחד. זו לצד זו שרדו את עבודות הפרך, הקור, ההשפלות והמכות, את הרעב והמחלות. "אנחנו כאן ולא נצא מכאן לעולם", כתבה וייל על הרגע שבו קועקע המספר על זרועה, "אין יותר תקווה. איננו בני אדם יותר. רק בהמות. כתובת קעקע — זה בלתי נמחק".

בוקר אחד, כשיצאה מהמחנה לעבוד, ראש המחנה שהיתה אחראית עליה, יצאנית לשעבר ממוצא פולני בשם סטניה, הוציאה אותה מהשורה ואמרה לה: "את יפה מכדי למות כאן. אני אשלח אותך למקום אחר". וייל השיבה: "יש לי אמא ואחות ולא אלך למקום אחר בלעדיהן". להפתעתה נענתה: "בסדר. הן יבואו איתך". הפולנייה קיימה את הבטחתה. כמה ימים אחר כך, יחד עם אמה ואחותה, וייל הועברה לעבוד במחנה בוברק עבור מפעל סימנס, כמה קילומטרים מבירקנאו. הן נשארו בו מיולי 44' עד ינואר 45'. עם התקרבות הרוסים בינואר 1945, המחנה חוסל. שלוש הנשים שרדו יחד את צעדות המוות ואחר כך נדדו שבועות ברכבות שלקחו אותן ממחנה למחנה בין גרמניה, צ'כוסלובקיה ופולין. השלג שהן הצליחו לאסוף בידיהן דרך חריכי הקרון היה המזון היחיד שלהן. כשהגיעו לברגן בלזן, שכבר היה בתהליך התפרקות, פגשה שוב באותה סטניה שהצילה אותה באוושויץ. זו זיהתה אותה מיד ושלחה אותה לעבוד במטבח, מה שאיפשר לה להגניב מעט חתיכות תפוחי אדמה לבגדיה ולהאכיל בהן את אמה ואחותה.

אף על פי כן, ב–15 במרץ 1945, זמן קצר לפני שחרור המחנה, אמה מתה ממחלת הטיפוס. וייל ואחותה מילו, שאף היא חלתה בטיפוס , ,  שרדו יחד עד לשחרור המחנה ב–17 באפריל 1945  

וייל מתארת כיצד אירגנה צרפת רכבת אווירית של מטוסים שהחזירו באופן מיידי את החיילים השבויים לצרפת. הניצולים, לעומתם, נאלצו לחכות עוד כמה שבועות עד שממשלת צרפת הואילה להשיבם הביתה, במשאיות.

מקור וקרדיט : תדהר ואלד , מוסף עיתון "הארץ" , 7 ביולי 2017

תגובות

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

איטה טייץ , בת 10 לבד ביער אחר בורות ההריגה

עדות משנת 1946
נולדתי בשנת 1931 בעיירה נאמאנצ'ין הסמוכה לוילנה. אבי היה מנהל חשבונות. בת שש נכנסתי לבית ספר "תרבות" . כשעברתי לכיתה ד' בשנת 1941 , פרצה המלחמה ואז נסתיימו בשבילי חיי המשפחה השלווים והתחילו חיים מלאי סבל ויגון . בו ביום הפציצו מטוסים גרמניים את עיירתנו ויהודים רבים ניספו בשעת ההפצצה. למזלנו , משפחתי יצאה לכפר להסתתר מההפצצות.
כאשר חזרנו לעיירה ראינו את היגון של היהודים שבני משפחותיהם נהרגו בהפצצת הגרמנים  . כאשר הגיעו לעיירה החיילים הגרמנים הם הסתייעו בליטאים על מנת לפרוץ לבתי היהודים בלילות. היו מכים ומענים . עם בוקר היינו שומעים את מעללי הלילה : זה נרצח, זה עונה..
האקציה הגדולה התחילה אחרי כמה חודשים כאשר ליטאים הודיעו לנו להופיע מייד לבית הכנסת ומשם נשלח לגטו וילנה. אבא היה חיוור כמת . אמר לנו שנתלבש והוסיף שבשום פנים ואופן לא נלך לבית הכנסת.
ובינתיים נתמלאה דירתנו גויים שהחלו שולחים יד בחפצינו. אבא ניצב כמאובן : מה לעשות? לאן לפנות : לא יכולנו לצאת יחדיו מהבית ,  כי הליטאים ניצבו ברחובות וגירשו לתוך בית הכנסת . להישאר בבית עצמו כבר היה בלתי אפשרי. 

הנער ניצול השואה ששרד בהיותו בן 15 את מחנה מאוטהאוזן וזכה במדליית הכבוד במלחמת קוריאה

הוא שרד מחנה ריכוז  נאצי  (מאוטהאוזן, אוסטריה ) בתקופת השואה  ואחר כך  נלחם בגבורה  בצבא האמריקאי במלחמת קוריאה שם הגן בעצמו על אחת הגבעות החשובות בקרב בין האמריקאים לסינים בצפון קוריאה והציל את חייהם של 40 עמיתיו לפלוגה .  אחר כך נכלא במחנה שבויים סיני . מי הוא הצעיר היהודי ההונגרי טיבור רובין, ניצול השואה,  שזכה במדלית הכבוד מידי נשיא ארה"ב ?
טיבור "טד" רובין (באנגלית: Tibor "Ted" Rubin;‏ 18 ביוני 1929 - 5 בדצמבר 2015) היה ניצול שואה ממוצא הונגרי וגיבור מלחמה אמריקאי שעוטר במדליית הכבוד על פעולותיו במלחמת קוריאה. היה אחד משני מעוטרי מדליית הכבוד היהודים שנותרו בחיים, עד למותו.
במשך השנים הוגשו המלצות רבות להעניק לרב"ט טיבור רובין מדליות ועיטורים, המלצות אלו זכו להתעלמות ממניעים אנטישמיים.
ב-23 בספטמבר 2005 העניק נשיא ארצות הברית ג'ורג' ו. בוש את מדליית הכבוד לרב"ט טיבור רובין.
טיבור רובין התגורר בגרדן גרוב, קליפורניה.
ילדותו בהונגריה טיבור רובין נולד בפאסטו, עיירה הונגרית קטנה שחיו בה 120 משפחות יהודיות. אביו היה סנדלר והוא היה אחד מתוך שישה יל…

שבתאי קאנטור , בן 13, מסתתר בארובות הגג באקציות בגטו וילנה

עדות משנת 1946 , שבתאי קאנטור , בן 15 ( בן 8 עם פרוץ המלחמה)

נולדתי בשנת 1931 בעיירה קטנה יאזנה . אבי היה אופה ואמי ניהלה את הבית. למדתי ב"חדר"וראיתי חיים טובים עד שפרצה המלחמה והגיעו הגרמנים. הליטאים עשו יד אחד עם הגרמנים .
מרים ומלאי יגון היו החיים תחת עול השלטון הגרמני. כעבור חודש גזרו הגרמנים את גזירת הגטו בעיירה. בבוקר לא-עבות באו ליטאים וגרמנים חמושים ברובים , עברו מבית לבית וגרשו לגטו. המצב בגטו היה נורא ואיום. מדי פעם באו ליטאים וגרמנים הרגו וירו ושדדו.
היינו זמן מה בגטו ואז החליטו הנאצים להוביל את היהודים לבורות ההריגה. טיכסתי עצה עם אחי והחלטנו שאני אברח והוא יישאר עם אימא.
כל עזבתי את הורי ויצאתי לדרך. פרמתי והורדתי את הטלאי הצהוב. מצאתי בן-כפר ועגלה , קפצתי עליה ונסעתי לכפרים. אחר כך התגנבתי לבית אישה כפרית וביקשתי אוכל. התגנבתי לתוך גורן ללינת לילה. אחרי שלושה ימים הגעתי לקובנה. ישבתי על גג הקרון ונסעתי לוילנה.
בנסעי כך בדרך כאשר אני יושב על גג הקרון, ראיתי איך הובלו יהודים להורג . שמעתי צעקות ובכיות וליבי כאבמאד, שנגזר עלי להסתכל בדרכם האחרונה של יהודים. פרצתי בב…