ילדים בשואה

יום ראשון, 16 ביולי 2017

"היא צעירה מכדי לחיות"




בלה אימרגליק-שלאמוביץ . נכלאה בקרקוב ב1940. היתה כלואה באושוויץ ממאי 1942. עדות המצויה בתיקי הפרקליטות הכללית בפרנקפורט:

תוך כדי עריכת הסלקציה ניצב דוקטור מנגלה ליד הרציף , וזמזם לעצמו את האריה של קאוואראדוסי מתוך האופרה "טוסקה". ,כוכבים ניצנצו בשמיים..." בשלווה מוחלטת , כשהוא מרוצה מעצמו באופן בולט לעין , פסק בניד-ראש – לחיים או למוות.

פעם אחת ביקשתי ממנו שישאיר בחיים את בתו של רופא יהודי אחד מראדום אותו הכיר מתקופת לימודיהם המשותפת בביה"ס לרפואה בגרמניה.

"היא צעירה מכדי לחיות " והמשיך לזמזם את האופרה.

ועל פי פקודתו , נשלחה הילדה לתאי הגאזים..

מקור וקרדיט :

אינגה דויטשקרון, בדמי ילדותם, ספרית מעריב , 1979 

אחת מהן סירבה לעלות למשאית




פרידריך הירש בן 52 . נהג משאית מפלבאך. נכלא פעמים אחדות מסיבות פוליטיות . היה כלוא באושוויץ מדצמבר 1941 עד חיסול המחנה. עבד בתור קאפו ונהג משאית . דברי עדות , שנשמעו במשפט אושוויץ ב7 לאוגוסט 1964 :

" פעם אחד הגיע טרנספורט של ילדות בנות שמונה עד עשר. היו שם אולי שלושים או ארבעים ילדות.  "פירקו" את ה"משא", והילדות נשארו לרגע במקום. אחר כך הגיעו המשאיות . הוטל  עלי לעזור לילדות לעלות. אחת מהן התכרבלה , וסירבה לעלול למשאית . יתר הילדות לא חשדו במאומה הן הובלו כולן לתאי-הגאזים.

מקור וקרדיט :

אינגה דויטשקרון, בדמי ילדותם : ילדים בגיטאות ובמחנות ריכוז, ספרית מעריב, 1979. 

הילדות התאומות של ד"ר מאוריציוס ברנר




 ד"ר מאוריציוס ברנר. רופא ממארמורש-סיגט בחבל טרנסליווניה(רומניה) . לאחר מכן – רופא בכיר בירושלים. היה כלוא באושוויץ החל ממאי 1944. דברי עדות , שנשמעו במשפט אושוויץ ב17 לאוגוסט 1964 :

"הגענו לאושוויץ בחג השבועות בשנת 1944. עוד בהיותנו  בתוך הקרונות , שמענו מהלומות כבדות על דלתות הקרון שלנו. נדחפנו החוצה החוצה תוך צעקות , ונצטווינו להשאיר את כל מטענינו על הרציף. אני זוכר , שאמרתי לאשתי ולשלושת בנותינו " "אה, זה לא כלום, העיקר שנוכל להשאר יחד."

לפתע ניצב בינינו איש הס.ס וציווה עלינו להיפרד. ניסיתי לראות אותן עוד רגע, אבל בדיוק אז פקדו על רופאים ועל רוקחים לצעוד לפנים. בין אנשי קבוצת אנשי הס.ס זיהיתי את הרוקח איש ה.ס.ס. קאפזיוס , שאותו הכרתי היטב בארצי , כמי שהיה נציג חברת התרופות  " א.ג. פארבן" , וכמי שביקר תכופות אצל הרופאים ואצלי  וזכה ליחס טוב . בדיוק באותו רגע ראיתי מרחוק את בני משפחתי , ועלה בדעתי לפנות אליו.

"אדון קאפזיוס" אמרתי לו , "יש לי שתי בנות תאומות , הזקוקות לטיפול מיוחד. אני מוכן לעסוק בכל עבודה, ובלבד שתאפשר לי להישאר עם בני משפחתי" .
קאפזיוס פנה אלי מיד ושאל בחפזון : " איפה התאומות שלך ? קרא להן!"
קראתי לבנות ! , קאפזיוס אחז בידיהן , והוביל אותן אל מנגלה . הלכתי בעקבותיו, ואמרתי למנגלה , "אדוני הקפיטן! ( לא ידעתי אז את דרגתו הצבאית)  יש לי תאומות ", אך  לפני שהספקתי להגיד עוד מילה , העיף מנגלה מבט בילדות ואמר בפשטות ובתקיפות: "אין לי פנאי עכשיו , הסתלקו לכם! "
קאפזיוס ציווה על הילדות לחזור לקבוצה , שבה נמצאו אשתי ובתי השלישית. פרצתי בבכי, ואז אמר לי קאפזיוס  " אל תבכה, תוך שעה תתראה איתן. הן הולכות רק להתרחץ, " .

מאז לא ראיתי עוד לעולם יותר את אשתי , את בתי סוזי בת השתים-עשרה וחצי ואת התאומות שדלי הלגה ונורה, שהיו בנות תשע וחצי. באותם רגעים עדיין חשבתי , שקאפזיוס הציג את התאומות בפני מנגלה כגילוי של רצון טוב. רק מאוחר יותר נודע לי , כי מנגלה ערך ניסויים "רפואיים"  בזוגות תאומים. לאחר זמן הבינותי גם מדוע לא רצה מנגלה בתאומות שלי. הן לא היו תאומות זהות, ולא היה דמיון ביניהן. לרופא צמא הדמים היתה טביעת-עין מהירה לכגון אלה....

מקור וקרדיט :
אינגה דויטשקרון, בדמי ילדותם : ילדים בגיטאות ובמחנות ריכוז, ספרית מעריב, 1979.


מה שנתגלה בסוף הטרנספורט



סימון גוטלנד. סנדלר מפאריז . היה כלוא באושוויץ מיוני 1942 עד אוקטובר 1944 . דברי עדות מתועדים , שנשמעו במשפט אושוויץ ב27.7.1964 :

 בחורף הגיע לבירקנאו "טרנספורט" יהודי מחבל רוטניה הלבנה. רק בקושי רב עלה בידנו לפתוח את דלתות הקרונות . הכל היה קפוא לחלוטין . כאשר פתחנו לבסוף את הקרונות , נתגלה לעינינו מחזה אימים. כל נוסעי הקרונות היו מתים. הם היו נעולים בקרונות במשך עשר יממות ללא מזון, ללא מים , בקור הנורא. עבדנו שלושה ימים בפינוי הקרונות . היה עלינו להעמיס את הגוויות על משאיות , ולהובילן למשרפות . לפתע גילינו לתדהמתנו ילדה כבת שבע שוכבת בזרועות אביה. הוא היה מת, ככל נוסעי הקרונות. אבל הילדה היתה חיה עדיין . היא התייפחה . ניסינו להצילה ולהעבירה למחנה , אך קצין הס.ס. אברהרד מול ציווה להשליכה מייד לכבשנים .

מקור וקרדיט :

אינגה דויטשקרון, בדמי ילדותם : ילדים בגיטאות ובמחנות ריכוז, ספרית מעריב, 1979. 

להחביא תינוקת במחנה בירקנאו



אריך קולקא בן 53 טכנאי מפראג , נשלח לאושוויץ בנובמבר 1942 . דברי עדות , שנשמעו במשפט אושוויץ ב16.4. 1964 :

" גברת האנזל היהודיה ילדה תינוקת במחנה בירקנאו. כשמלאו לתינוקת שלושה חודשים, העבירו את האם מהמקום. מובן שהאם לא רצתה להיפרד מבתה. היא השקתה את התינוקת בסמי-שינה, וכזו שקעה בתרדמת עמוקה, נשאה אותה בתוך סל. כך הצליחה להעביר את יאנה הקטנה למחנה הנשים. משגיחת ה.ס.ס. שהיתה שם , לא ידעה , שאסור לקחת את הילדים ל"טרנספורט" . היא שיחקה עם התינוקת .

כעבור שעה הופיע במקום בונטרוק, האחראי למיפקדים . הוא חיפש את הילדה . מן המחנה דיווחו לו על היעדרה . בונטרוק קרא לגברת האנזל , ולאחר שחקר אותה, אמר לה, כי בזכות אומץ ליבה ובזכות אהבת האם שהפגינה, תוכל התינוקת להישאר איתה במחנה הנשים.

לא היה כל ספק : איש הס.ס בונטרוק אכן התרגש."

מקור וקרדיט :

אינגה דויטשקרון, בדמי ילדותם : ילדים בגיטאות ובמחנות ריכוז, ספרית מעריב, 1979. 

להציל שבעה ילדים במחנה העבודה



בספר לָחֽמַת נשים מובאים סיפוריהן של ניצולות מחנה העבודה של חברת AEG, שייצרה חלקי מכונות לצבא הגרמני. באחד הסיפורים מתוארת אישה בשם אינגה, שבמעשה גבורה מדהים מצליחה להציל ממשלוח המוות שבעה ילדים הונגרים ואסירה. 

סיפורה של אינגה
יום אחד נתקבלה הגיעה להנהלת המחנה הוראה מקייזרוואלד להעביר אליהם מאתיים נשים ל"טרנספורט" (משלוח). בהוראה לא פורט מה טיב המשלוח - לא היה ידוע אם מדובר בעבודה במקום אחר או במשלוח למוות. המשימה הנוראה של הכנת הרשימה הוטלה על אִמה של אינגה, וזו הטילה אותה על בִּתהּ. אינגה התחננה לפניה שתשחרר אותה מהמשימה, בטענה שאינה מכירה את כל הנשים, ושבחירותיה עלולות לאמלל אותה כל ימי חייה אם תישאר בחיים. אולם האם עמדה על דעתה.

אינגה קיבלה כאב ראש וחשה פיק ברכיים. היא התייעצה עם נשים אחרות, אך שום דבר לא עזר. זו הייתה המציאות, והמשימה הייתה אכזרית. ברשימה נכללו החולות, הקשישות וההונגריות שהגיעו זה מכבר. עדיין חסרו שמות להשלמת המכסה - ואז צורפה אליה אחת מהאחיות אלפרוביץ' (משפחת אסירות שהיו בקשר עם אינגה ואִמה); לבסוף הצליחו לבטל את צירופה.

במשלוח היו ילדים בני 14-13 מהונגריה. כשעמדה אינגה וראתה כיצד הם מצטרפים לטרנספורט, חשכו עיניה וראשה החל להסתחרר. תוך כמה רגעים התעשתה, ואז הבחינה שהטרנספורט יצא לדרך, והילדים מזדנבים אחרונים במחנה ההולכים. ברגע זה משכה אליה אינגה שבעה ילדים (מתוך קבוצה של 13) ודחפה אותם בכוח לחדר קרוב. הילדים לא הבינו מה מתרחש וניסו להתנגד, אך אינגה הפעילה כוח רב, שעל פי עדותה, אינה יודעת מהיכן  שאבה. לבסוף נעלה את החדר.

שבעת הילדים ניצלו וזכו לחיים ארוכים. אחת מהילדים היא לאה ארצי מרמת גן.
במקום מאתיים נפשות מנה הטרנספורט בסופו של דבר 192 נפשות.

מקור וקרדיט:

להציל שבעה ילדים במחנה העבודה - ההתנגדות היהודית בשואה



המחתרת באסיזי והסתרת הילדים היהודים



המחתרת באסיזי הייתה מורכבת בעיקר מכמרים איטלקים מן העיר אסיזי שבמרכז איטליה, בתקופת כיבושה תחת הכוחות הנאציים. עיסוקה העיקרי של המחתרת היה בהצלת פליטים יהודים שהגיעו לעיר לשם מפלט. הנזירים והנזירות שלקחו חלק בהצלה סיכנו את חייהם בכל פעולה ועשו את מיטב יכולתם לסייע לכל יהודי שביקש עזרה.

תושבי העיר אסיזי היו בין היחידים שקראו במהלך המלחמה להיווסדה של רשת סיוע ליהודים הנרדפים בידי הכוחות הנאציים. עוד בטרם הגיעו הכוחות הגרמנים אל העיר, נקרא הבישוף, רופינו ניקאצ'י, על ידי בני העיר עצמם לסייע לפליטים יהודים שהגיעו מרומא. מיד לאחר קריאה זו החל הבישוף להוביל את קבוצת הפליטים היהודים אל עבר העיר גנואה בעלת הנגישות לים, משם היה יכול  להוביל את היהודים אל מחוץ לגבולות איטליה.

רבים מהפליטים היהודים שנמלטו לאסיזי היו ילדים .

הנזירים הקימו מערכת חינוכית שלמה ובה לימדו את הילדים היהודים את הנושאים השונים על פי מערכת הלימודים הממלכתית והכול כדי ליצור ולשמור על שגרה באורחות חייהם של היהודים מחוסרי הבית. המעשים האלה גבלו בסכנת חיים מתמדת בעבור הנזירים והנזירות ויש לזכור כל העת כי הם עשו את מעשיהם רק מתוך כוונה טובה ורצון טוב וללא כל תמורה.

ואולם, הסכנה לא חדלה מלרבוץ על סף דלתות המנזרים. בדרך כלל היה מקבל הבישוף רופינו מידע מראש על אודות תחילתן של סריקות במנזרים אחר היהודים, באותה שעה הייתה מתחילה קבוצת הנזירים להבריח את היהודים  והילדים בדרך לא דרך אל עבר היערות הסבוכים של צפון איטליה ומשם, דרך מערות חפורות מראש אל ההרים. באחת מאותן הסריקות נכנסו הגרמנים אל תוך אחד המנזרים ועל אף שהנזירות שרפו את המסמכים שהיו על היהודים טרם בריחתם, הגרמנים מצאו את חלקם והחלו במרדף בתוככי כל מנזר ומנזר. בסופו של דבר הצליחו הגרמנים לתפוס כמה פליטים מתוך המנזרים שאינם מן העיר אסיזי, אבל החקירות שנערכו בקרב אותם פליטים הובילו לבסוף אל העיר. בחקירות האלה התברר דבר התעודות המזויפות של היהודים ובעקבות כך הגיעו הגרמנים, יחד עם שוטרים איטלקים למעבדה שבה הכול התרחש. אחדים מן הנלכדים לא עמדו בייסורים, נשפטו והוצאו להורג מיד. הבישוף רופינו נעצר והופעל עליו לחץ אדיר שיגלה את מקומות המחבוא של היהודים שהסתיר. רופינו עמד בלחץ שהופעל עליו בידי הגרמנים וידידתו האיטלקית של השופט הגרמני באזור הביאה לשחרורו של הבישוף והוא יצא לחופשי.

ביוני החלה הנסיגה הגרמנית מאיטליה, כשבעלות הברית (ארצות הברית ובריטניה) שחררו את איטליה. הפליטים היהודים יצאו ממסתוריהם במנזרים ובהרים ובכך הסתיימה לגביהם תקופת התופת ההיא.

מקור
רמתי, אלכסנדר. המחתרת באסיזי. מסדה: גבעתיים (1980).


יומנה של הנערה הלגה דן




הלגה דֵן (Helga Deen; ‏ 6 באפריל 1925 - 16 ביולי 1943), נערה יהודייה הולנדית, ילידת פומרניה (אז בגרמניה), שסיפור ימיה האחרונים תחת השלטון הנאצי נכתב ביומנה בשנת 1943 ונתגלה רק ב-19 באוקטובר 2004.

חייה
הלגה דֵן נולדה בעיר שצ'צ'ין (כיום בפולין, אז שטטין בגרמניה) ב-6 באפריל 1925. לאחר עליית הנאצים לשלטון משפחתה נמלטה להולנד השכנה שם התיישבה בעיר טילברך. כשהייתה בשנת לימודיה האחרונה בבית הספר התיכון, היא ובני משפחתה נלקחו ונאסרו ב-1 באפריל 1943 במחנה הריכוז פיכט (Vught) שבהולנד. היא החלה לכתוב בחשאי את יומנה ב-1 ביוני.

 ביומן שניהלה היא גוללה את סיפורם של 21 ימים בחודשי חייה האחרונים, תחת שלטון הגרמנים הנאצים בתקופת השואה. הלגה דן מתארת ביומנה את האימה ואת החיים בצל הפחד שהיו מנת חלקם של בני משפחתה בצד תיאורים של חיי היומיום במחנה הריכוז ותנאי המחיה הקשים, את תחושות חוסר האונים והייאוש, ובמקביל את מלחמת ההישרדות היומיומית. היא מספרת על טיפולי החיטוי מכינים, על כמות האוכל הזעומה, על הוויכוחים שהתנהלו בין האסירים, ועל משלוחי הילדים למחנות ההשמדה. היא גם איירה בעפרונה את מראה המחנה בו הוחזקה. את רשימותיה התחילה בפנייה ל"יקירי".

ב-5 ביוני אותה שנה הורו הנאצים לשלוח את כל הילדים במחנה פיכט להשמדה. הרכבת הראשונה ובה ילדים עד גיל שלוש יצאה כבר למחרת, והילדים בגילאי 16-4 נשלחו יום מאוחר יותר. בסך הכול נשלחו 1,269 ילדים למחנה המעבר וסטרבורק, ומשם למחנה ההשמדה של האס.אס. בסוביבור, שם הם נרצחו מיד עם הגעתם. אחרי כן נשלחו גם המבוגרים. ב-16 ביולי 1943 נרצחה הלגה דֵן במחנה סוביבור, יחד עם אביה וילי בן ה-45, אמה קיתה בת ה-49 ואחיה קלאוס גוטפריד בן ה-15. גם ביומה האחרון בחיים כתבה ביומנה, וניסתה לבטא את תחושותיה לגבי גורלה המר.

היומן, כמה מכתבים, עט נובע, מגבת קטנה וקווצת שיער שלה נארזו יחדיו והושמו בתיק יד בצבע חום, שהוברח החוצה מסוביבור. 61 שנים אחרי כן הגיע היומן לידי עובדי הארכיון האזורי בטילברך על ידי בנו של חברה של הלגה דן במהלך מלחמת העולם השנייה. היומן מצוי כיום בארכיון הלאומי של הולנד בעיר אפלדורן.


יום ראשון, 9 ביולי 2017

"תני לי את התינוקת שלך ואת הכתובת שלך": נתנו לי שם נוצרי מפחד ההלשנות



מאת: מריה קליר קלאירט

נולדתי בתאריך 3 בינואר 1942 בבריסל, עיר הבירה של בלגיה. 

אמי ילדה אותי בבית יולדות נוצרי ונתנה לי שם נוצרי, מריה-קליר. היה מסוכן מדי לתת שם יהודי, מחשש להלשנות. אבל בפועל קראו לי קלאירט. היה לי אח גדול ממני בתשע וחצי שנים. היה דחוף להסתיר אותו ולכן התכוונו לתת אותו ל"אימוץ" אצל נוצרי לזמן מוגבל עד סוף המלחמה.

 בבלגיה היה נהוג לאמץ דרך בית המשפט. כשהגיעו לבית המשפט הוריי ואחי, והזוג שהיה מעוניין באימוץ, הסביר השופט שהאימוץ שייעשה הוא אימוץ לתמיד, גם אם ההורים הביולוגים ישרדו את המלחמה. כשאחי שמע זאת הוא פרץ בצעקות שהוא אינו מסכים וברח מבית המשפט ולכן האימוץ לא התקיים. לאחר מכן הוא הוסתר בבית יתומים. אמי הבהירה לו שאסור בשום אופן שיגיד שהוא יהודי.

אני עדיין הייתי בבית עם הורי. אבי לא ידע טוב צרפתית. בכפר שלו בפולין, לוטוטוב שליד לודז', דיברו יידיש. לכן כמעט ולא יצא מהבית כדי של לא להסגיר את יהדותו. לכן אמי הייתה זאת שיצאה לרחוב כי היא ידעה צרפתית טוב. יום אחד כשאמי החזיקה אותי בזרועותיה מחוץ לבית, סגרו הגרמנים את הרחוב משני הצדדים, כדי לתפוס יהודים ואנשי מחתרת. אמי פחדה, במיוחד כי הייתי אתה. איש מהרחוב הרגיש בהתרגשותה של אמי, התקרב אליה ובזהירות, שלא ישימו לב, לחש לה: "תני לי את התינוקת שלך ואת הכתובת שלך. בעוד יומיים מישהו יגיע אליך הביתה ויגיד לך איפה התינוקת הוסתרה." אמי, שפחדה שהגרמנים ייקחו את שתינו, מסרה אותי לאיש זר בתקווה להציל אותי. כשחזרה הביתה בלעדיי הייתה בסערת רגשות קשה. האיש הזר קיים את הבטחתו ובאמת לאחר יומיים הגיע מישהו מהמחתרת ומסר מידע על מקומי.

התברר שמסרו אותי לבית היתומים שהיה באזור הבירה, לכן אחי גם הוסתר שם. שוב אמי הבהירה לאחי: "אסור שידעו שאחותך כאן, שבמקרה שתיתפס לא יתפסו גם את אחותך התינוקת". אלא דברים מאוד קשים להגיד לילד בן פחות מעשר, אבל בזמנים האלה לא הייתה ברירה. בלילות אחי היה מחכה עד שכולם -ילדים ומדריכים – היו נרדמים ואז היה מתגנב למחלקת התינוקות רק בכדי לראות ולהתבונן בי לכמה דקות ואז היה חוזר בשקט למיטתו.

לילה אחד קצין גרמני הגיע לבדו לבית היתומים וביקש להעיר את המנהלת. כשהגיע המנהלת הבהיר לה שהנאצים יודעים שהיא מסתירה ילדים יהודים. היא כמובן טענה שזה בכלל לא נכון ושזו טעות, אבל הקצין ענה לה שהוא לא בא בכדי להתווכח אלא להזהיר אותה, כי בעוד יומיים יבואו לקחת את כל הילדים היהודים. הוא אמר למנהלת שתעשה עם המידע הזה מה שנראה לה נכון ועזב את המקום. כבר באותו לילה פיזרו את כל הילדים היהודים למקומות מחבוא אחרים.

אחי הגיע למשפחה באזור וואלוני (דוברי צרפתית) ואני הוסתרתי במשפחה אחרת באזור הצפוני של בלגיה, בפלנדריה, ששם דיברו פלמית, שפה דומה להולנדית.

הזוג שהסתיר את אחי יצאו לעבוד לפני זריחת השמש וחזרו לאחר שקיעתה. לכן אחי נשאר לבד כל היום ללא אוכל ועם איסור לגעת במשהו ובטח שלא לצאת החוצה, מפחד להלשנות. מדי חודש אמא הייתה מגיעה למשפחות שהסתירו אותי ואת אחי כדי לשלם וכמובן כדי לראותנו. פעם אחת כשהגיעה לאחי היא מצאה אותו חיוור ורזה מאוד. היא שאלה אותו למה הוא כל כך חיוור אבל בהתחלה לא רצה לענות. לבסוף בגלל הלחץ שאמי הפעילה עליו הוא סיפר לה את התנאים שבהם חי. אמי לא חשבה פעמיים. היא ישר לקחה אותו ויחד הלכו לכנסייה של הכפר. הכומר היה לבדו ואמי ניגשה אליו עם אחי ואמרה לו: "אני יהודייה וזהו בני". בנוסף, סיפרה לו את התנאים שבהם אחי חי. הכומר הציע לאמי להשאיר אצלו את אחי עד גמר המלחמה והוא יטפל בו וידאג לו. כנהוג בזמנים ההם בכפרים, הכמרים היו גם המורים של בית ספר יסודי. לכן אחי הצטרף לכיתה והכומר הסביר לתלמידים שבגלל הפיגור בחומר הוא יישאר אתו בהפסקות כדי להשלים חומר. בפועל הכומר היה קודם מביא לו אוכל ודואג שיגמור את כל האוכל. כך למעשה הציל את חייו.

כפי שסופר, אני הוסתרתי בפלנדריה ששם דיברו פלמית. לכן השפה הראשונה שלי הייתה פלמית. כשאמא הייתה מגיעה למשפחה שהסתירה אותי כדי לשלם, לתת מתנה קטנה (קצת אוכל) ולראותי, לא הבנתי מה היא אומרת מכיוון שדיברה צרפתית. למרות זאת עדיין הייתה לי הרגשה שהיא אוהבת אותי ושהיא קרובה אלי כי היא הייתה מחבקת אותי ומנשקת אותי… כמו אמא.
האזור שבו הוסתרתי היה אזור חקלאי, לכן יכולנו לצאת ולהתרחק קצת מהבית ולהיות לבד. כשאמא הייתה צריכה לחזור חזרה לרכבת, היא הייתה כל הדרך הארוכה בשדות מסתובבת מדי פעם כדי לראות אם אני עדיין שם. היא הייתה הולכת, מסתובבת, ובוכה. המשיכה כך עד שהייתי הופכת לנקודה קטנה. גם אני לא הייתי זזה ממקומי עד שלא ראיתי אותה יותר.

הורי נשארו בבריסל. כמו בכל אזור שכבשו הנאצים, היה מאוד מסוכן. לדוגמה: יום אחד הגיע חייל גרמני לבניין וצלצל בדלת למטה. אמי ירדה ופתחה את הדלת, מצאה מולה את החייל הגרמני. החייל אמר לאמי שגרה בבניין זה משפחת זלצמן. אמי ענתה לו שיש לו טעות ושכאן אין שום משפחת זלצמן. החייל הלך. אמי עלתה לאבי ואמרה לו שהגיע הזמן לזוז מפה כי ברור שהייתה הלשנה. אבי ענה שאין צורך כי אם כבר אמרת לו שאין אז הוא לא יחזור. למרות זאת למחרת חזר אותו חייל. שוב אמי ירדה והחייל אמר לה שאין שום טעות ושכן גרה פה משפחת זלצמן. אמי לא התבלבלה והיא אמרה לו בטון בטוח "אתמול היית ואמרתי לך שאין משפחת זלצמן. אם אתה לא מאמין לי אז בוא תעלה אתי. בקומת קרקע גרה משפחה, בקומה ראשונה אני גרה ובקומה שנייה גרה משפחה". הטון היה כל כך משכנע ובטוח שהחייל פשוט הלך. אמי שוב עלתה לאבי ואמרה לו בצורה ברורה שעכשיו כבר חייבים ללכת.
ביום הכרזת גמר המלחמה הייתה אופוריה ותהו ובוהו עצום בעיר. כולם יצאו לרחובות והייתה התפרצות של שמחה. החיילים האמריקאים עברו עם הטנקים ברחוב וזרקו ממתקים להמון. ליד זה היו גם חיסולי חשבונות עד לרצח. אמי אפילו לא חיכתה יום כדי לאסוף את אחי ואותי. היא פילסה לעצמה את הדרך בתוך כל הבלגן והחזירה אותנו הביתה."



הנכד שהציל את סבו וסבתו – סיפורו של רומן פריסטר



רומן פריסטר נולד בעיירה בייסלקו (פולין) בשנת 1928; לאביו היו יחסים טובים עם חברים ומכרים פולנים ולאחר הכיבוש הנאצי, הם נחלצו לעזרת המשפחה וסיפקו להם תעודות מזויפות, שבזכותן המשיכה המשפחה לגור בביתה בקרב הפולנים – ולא הועברה בכפייה לגטו.
ביקורו של זאב ז'בוטינסקי
רומן פריסטר נולד בעיירה באזור שלזיה שפולין, בן יחיד להוריו שהשתייכו למעמד הבורגני של החברה הפולנית. רומן זכה לחינוך רב-תרבותי והוא קרא ספרים בגרמנית, בפולנית ובאנגלית. הוריו תכננו לשלוח אותו לפנימייה יוקרתית בלונדון, מיד לאחר הבר-מצווה שלו. אבל רומן הלך שבי אחר תורתו של זאב ז'בוטינסקי. כשהיה רומן בן עשר הגיע ז'בוטינסקי לביקור בעיירת הולדתו – ביילסקו. אביו, הושפע מנאומו של ז'בוטינסקי ובקיץ לאחר מכן נשלח רומן לקייטנה של תנועת בית"ר.
פרוץ המלחמה
עם פרוץ המלחמה הצליחה המשפחה להתחזות למשפחה פולנית-נוצרית בזכות תעודות מזויפות שהשיגו בשבילה חברים פולנים של אביו. כשגורשו היהודים לגטו ביילסקו, נשארה משפחת פריסטר בביתה. אך בשלב מסוים נאלצה המשפחה לעקור ממקומה ולנסוע לעיר קראקוב – שם המשיכו לחיות בזהות בדויה.
סיפור הצלה מדהים
רומן היה ילד יפה תואר ובעל מראה "ארי" ומשום כך הרגיש בטוח לנוע ברחובותיה של קראקוב, בשעה שכל יהודי העיר היו כבר מכונסים בגטו. סבו וסבתו גורשו יחד עם שאר היהודים לגטו קראקוב; רומן, שהיה אז בן 13 בלבד, החליט שהוא ימצא דרך להוציא את סבו ואת סבתו מחוץ לחומות הגטו. הוא צפה יום- יום על הגטו ולמד את דרכי התנהלותו. בתצפיותיו הוא ראה דבר מוזר המתרחש מדי ערב: באין מפריע, ללא בדיקות וחיפושים נכנסו שלושה אנשים דרך אחד משערי הגטו. השלושה היו: כומר, נזירה ופרח כמורה – בידיהם נשאו ספרי תפילה ותשמישי קדושה. הם נכנסו מדי ערב ויצאו בסביבות שעת חצות. רומן לא הבין תחילה למה נכנסים לגטו אנשי כמורה; רק לאחר בירור וחקירה הוא גילה שהם נכנסו כדי לקיים את טקס הווידוי האחרון בעבור המומרים שחיו בגטו.
רומן הבין שזו הדרך היחידה העומדת לרשותו, אם ברצונו להציל את סבו וסבתו. רומן הצליח לגנוב מאחת הכנסיות בעיר שכמייה של כומר, בגדי פרח כמורה וספרי תפילה. הוא קנה בד מתאים, ולאחר התעקשות ארוכה השתכנעה אמו לתפור מן הבד גלימה של נזירה.
כשהסתיימו כל ההכנות הדרושות למבצע ההצלה הנועז, רומן פסע אל הגטו ובאמתחתו תיק קטן בו הוא נשא את הבגדים-תחפושות לסבו וסבתו.
לאחר שנכנס רומן לגטו הוא הגיע לחדרם של סבא וסבתא; השניים היו המומים למראה נכדם האהוב; אך גם הוכיחו אותו, מתוך דאגה ואהבה רבה על כי סיכן עצמו למען הסיכוי להצילם. לאחר ויכוחים רבים הצליח רומן לשכנע אותם לצאת עמו אל מחוץ לחומות הגטו. השלושה; רומן לבוש בבגדי פרח כמורה, סבתו עטופה בגלימת נזירה וסבו שעטה על עצמו את שכמיית הכומר- יצאו לחופשי.
הגורל האכזר
מעשה הגבורה של רומן נתן לסבו ולסבתו רק עוד כמה חודשי חיים יקרים: השניים נרצחו באחת האקציות בכפר שבו הם שהו במזרחה של פולין הגרמנית.
משפחתו של רומן אף היא נתפסה; זהותם הבדויה התגלתה עקב הלשנה: אמו נרצחה בכלא קראקוב לנגד עיניו של הנער הצעיר, רומן ואביו הועברו למחנה העבודה פלאשוב. האב נפטר במחנה מאפיסת כוחות. רומן יתום ובודד, בגיל 16, הועבר למחנה אושוויץ- בירקנאו – הוא נאבק על הישרדותו והצליח להישאר בחיים.
לאחר המלחמה
ב- 1957 רומן עלה לישראל והשתלב בעולם התקשורת. הוא היה במשך שנים רבות כתב בעיתון "הארץ", לימד עיתונאות באוניברסיטה וכתב כמה ספרים. אחד מספריו, "דיוקן עצמי עם צלקת", הוא סיפורו האוטוביוגרפי.
בספרו נזכר רומן בדבריו של אביו; דברים שנאמרו כשהאב גסס על דרגשו במחנה העבודה פלאשוב: "…רק דבר אחד אני דורש. דבר אחד בלבד. שתהיה בן אדם. בן אדם הגון. שלא תיקח אתך לחייך החדשים את מוסר המחנות. שלא תאמץ את חוקי הג'ונגל. שתשכח כל מה שרכשת פה. את הצורך לשקר ולרמות ולפגוע בזולת. את הזלזול בחוק וביושר. ותבטיח לי שלעולם – אתה שומע – לעולם לא תגנוב."
מקור:
דיוקן עצמי עם צלקת, רומן פריסטר, הוצאה לאור דביר, 1993.

הנער רומן פריסטר , בן 16 , במחנה אושוויץ 3 , בעונש מוות בין גדרות התיל המחושמלות



במחנה העבודה אושוויץ 3 שם עבד הנער רומן פריסטר היה קור אימים בחורף.  כפתרון מאולתר הוא עטה על עצמו שקי מלט ריקים מתחת למדי האסירים.

באחד המסדרים נתגלו במקרה השקים הריקים שהיו על גופו והוא  קיבל עונש  חמור: שמונה שעות של "שמירה". כך כינו עמידת דום בין חוטי הגדר החשמלית . "השמירה " בין גדרות התיל המחושמלים נחשבה לעינוי קשה שבעתיים מכל ענישה אחרת . מעטים עמדו בו . "כשהובילו אותי לשער והזקיף הגרמני הורה על המקום שבו אמור הייתי לעמוד בלי נוע את שמונת השעות שלי, הרגשתי כאדם שמעלים אותו לגרדום, תהיתי כמה זמן יהיה עלי להתענות עד שאקרוס תחתי ואמות. בעבר ראיתי  אסירים חסונים ממני שאחרי שעה או שעתיים של עמידה כזאת נגעו בחוטים והתחשמלו. הנאצים היו משאירים את הגוויות דבוקות לגדר כדי שנחלוף על פניהן בדרכנו לעבודה ובחזרה ונלמד לקח.

אל בין הגדרות הוכנסתי מאזור השער שבו התחלפו השומרים פעם בשעתיים. עם רדת החשיכה נדלקו הפנסים שלאורך הגדר. גם בבניין המפקדה הגרמנית הסמוכה הועלה האור. הבית הדו-קומתי נבנה בקרבת הכניסה למחנה , ויכולתי להציץ אל המשרד שבו שקדו שני קצינים נאצים על הזנת הביורוקרטיה של המחנה. גם הם יכלו לראות אותי, שהרי ניצבתי ממש מול חלונם.

הכספית במד-החום ירדה עמוק מתחת לאפס, הקור חדר ללשד עצמותיי. נדמה היה שנחשים חלקלקים זוחלים מכפות  רגליי ועולים כלפי מעלה, משילים את עורם  הקר ומדביקים אותו לבטני, לגבי , לעורפי , תמיד סלדתי מנחשים. הפעם לא שמחתי כשנעלמו כי חדלתי מלחוש את המגע המגעיל רק כאשר אבדה לי תחושת הזמן. לא ידעתי אם נקפו דקות או שעות. אי-הוודאות הזו לגבי השעות שחלפו והשעות שעדיין לפני קשה הייתה אף מן הכפור. היא כרסמה בכושא העמידה שלי. השמירה על תחושת הזמן נראתה לי הדבר החיוני ביותר, חשתי שאין קיום מחוץ לחיק-הזמן. דבקתי במלוא כוחי לשעון שיצרתי בדמיוני, ספרתי ששים שניות בדקה כדי לספור ששים דקות בשעה, אבל אבדה לי היכולת להתמיד.  נבהלתי, גבר בי החשש שהנה מתרופפת החוליה הראשונה באותה שרשרת ברזל שהאמנתי כי היא-היא אשר קושרת אותי לחיים.

היה עלי למצוא דרך אחרת לשמור על עירונתי. ניווטתי את מחשבותי לתקופת הילדות. סידרתי את חיילי העופרת  של תקופת הילדות בפרישה קרבית  עליתי למיטתו של אבא כדי להינות מן החום והאהבה. אלא שבכך התרוקן מאגר הזיכרונות. עייפתי . צמר גפן מילא את התאים האפורים, זמזום טורדני טשטש כל מחשבה עד שהמחשתי לעצמי כי זו נגינת המתח הגבוה במיתרי התייל הדוקרני משני צדדי. מאותה שניה ועד תום העונש הפך הזמזום הזה לאות אזהרה. ייתכן שעזר לי לשמור על צלילות הדעת. כל עוד שמעתי ידעתי שאני חי, שסכנת ההתחשמלות לא פסקה ושיש אויב מוחשי להילחם בו.

הכי קשה היה לשלוט בעפעפים. עיני היו נעצמות מכובד עפעפיי, וכל אימת שהתרדמה היתה משתלטת עלי , לחמו בתוכי כוח החיות והרצון העז לשקוע בתוך חוסר התנגדות, כי רק חוסר התנגדות לא דרש מאמץ. החולשה תקפה אותי בצורה בוגדנית , מן הגב. היא הניחה את משאה הכבד על שכמותיי, איימה למחוץ אותי אל תוך השלג. כן , השלג , הכפור הפך אותו למלכודת מקפיאת דם, דמיינתי שהדם קפא, שחדל מלזרום בגפיי. צבטתי את ירכיי ולא הרגשתי את הצביטה. רציתי להניע את רגליי, להרים אחת ולהוריד שנייה, כמו בצעידה , אך פחדתי לזוז שמא יבחין בכך הזקיף הגרמני. על בר-עונשין היה לעמוד דום, ואם לא עשה כן , הוארכה "שמירתו" . בלית ברירה הסתפקתי בלהניע אצבעות של כפות הרגליים . הנעתי אותן, אך לא ידעתי אם הועברה הפקודה מן המוח אל השרירים, כי לא ראיתי את אשר קורה בתוך הנעליים ולא הרגשתי דבר.

 כשהתחלף המשמר בשער ידעתי כי עברו השעתיים הראשונות. בכביש עברה משאית צבאית והתיזה בוץ על הזקיף. הוא קילל את הנהג קללות עסיסיות ואני שמחתי שניתן לי לשמוע קולו של אדם. ראיתי איך השעין את רובהו על עמוד הסככה שהגנה עליו מפני השלג וניקה את כנפי מעילו.

רצתי להשתין. הפכתי את מלחמתי בשלפוחית השתן לעניין עקרוני. חשבתי שאם יעלה בידי לאלצה לשמור על תוכנה , תהיה זו הוכחה מוחצת לשילטתי המלאה על גופי. הלחץ גבר, לא עזרה הצמדת הירכיים. השתן נזל לאורך רגליי וליטף אותן בקילוח חמים. התעודדתי, כי שבה אלי תחושת המגע בכפות הרגליים, אלא שתוך דקה נעלם החום והלחות הנעימה הפכה לדייסה קרחית שהרעידה את כולי בגלי צמרמורות.

האור במפקדה הגרמנית כבה . שמעתי טריקת דלת, נהימה של מנוע מכונית, נביחות של כלב. אחר נדמו כל הצלילים , לבד מזמזום החשמל בגדרות התיל . התחלתי  למלמל שירים שלמדתי בבית הספר אבל לא הצלחתי לאסוף את המילים לתוך השורות החרוזות, הן עפו לכל עבר כדבורים שמתפזרות עם תקיעת מקל בכוורת.  לא זכרתי עוד כמה פעמים התחלף המשמר. הזמן נזל כמו השעונים בציוריו של סלבדור דאלי , והיה למושג שלא ניתן לתפיסה. היה רק רגע ומאום אחריו. נשאבתי אל תוך המאום הזה, וככל שגפיי נעשו כבדים יותר כך ריחפתי חסר שליטה בחלל אפל ועוין . אי שם בתוך החור השחור של היקום אורב לי המוות.

"הי אתה! " קרא לעברי הזקיף. קריאתו הגיעה אלי ממרחק של שנות אור, בקושי הבחנתי בו. צדודיתו התמזגה עם הסביבה העטופה ערפל לבנבן . חלפו כמה שניות עד ששמתי לב, כי מאחורי גבו של  החייל הגרמני ניצב קצין ס"ס במעיל חורף . הוא סימן לי להתקרב אליו. ההליכה לעברו , מרחק של שניים או שלושה מטרים, נראתה לי משימה שלא אעמוד בה. שטתי בתוך דייסה שהשתן והלכלוך רפדו בה את נעליי. עצרתי את האוויר בריאותיי . פחדתי שאם אנשום ייפגע שיווי המשקל שלי ואגע בגדר המחושמלת, אגע במוות רגע לפני שהרפה ממני. פסעתי  צעד אחד, לא קרה דבר, פסעתי צעד שני, לזמן הוחזר ממדו האמיתי, שוב היתה משמעות לכל שניה. פסעתי צעד שלישי, הנחשים זחלו בגבי מלמעלה למטה, סוליות העץ החליקו על הקרח, הושטתי יד להיאחז במשהו, לא היתה משענת לבד מחוטי המתח הגבוה, גופי התאזן, התקדמתי לאט. לוליין מהלך על חבל דק, בכוחות אחרונים , לא מעדתי , לא נפלתי לתהום . השער היה בהישג ידי . עוד שני צעדים, עוד פסיעה אחת . התמקדתי כולי בקו הישר שהוביל ממקום העונש אל הפתח שבין שני הגדרות המחושמלות , קו שלעולם לא יכול היה להיפגש עם המקביל לו כי היה קיים בדמיוני בלבד. קצין ה"ס המתין לי בסבלנות. יצאתי מתחום הגדר המחושמלת ושאלתי כמו היה הדבר הטבעי ביותר :

"מה השעה? "

"שתיים אחר חצות " ענה קצין הס"ס כלאחר יד, ורק אז כשנזכר עם יש לו עניין קילל אותי בקול. בדרכי לצריף  האסירים לפני שהתיישבתי על הדרגש ,  נרדמתי תוך כדי התרת שרוכי הנעל .

מקור וקרדיט:

רומן פריסטר , דיוקן עצמי עם צלקת, , דביר,1993


 

רומן פריסטר , נער בן 15 , היתקלות בלילה עם הנאצי אמון גת במחנה פלאשוב




"במחנה פלאשוב למדתי את המבוא לתורת ההשרדות. הרעב הציק לי כל הזמן. אבי ואני עבדנו בבתי מלאכה שונים, אבי במרפדיה , אני בבית מלאכה לעיבוד מתכות . בלילות לנו בצריפים מרוחקים זה מזה . רק בערבים , בפרק הזמן הקצר שבין סיום העבודה לבין כניסת העוצר , יכולתי לבקרו. "

בלילות העוצר במחנה הרהיב הנער רומן פריסטר עוז והיה עובר בחשאי את הדרך מצריפו לצריף הלינה של אביו. לילה אחד אתרע מזלו ומפקד מחנה פלאשוב, אמון גת , הנאצי האכזרי  ביותר יצא בעצמו לסיבוב במחנה בלילה.

 "מתוך מעבר צר בין שני מחסני ציוד נשמעה קריאה :

"מה אתה עושה פה יהודון מזוהם ? "

לקראתי בא מפקד המחנה אמון גת . אמון גת נמנה עם אותו סוג של הנאצים הכי אכזריים .  הוא הפך את המחנה לאחוזתו הפרטית ונהג להרוג את קורבנותיו במהירות .

מול האיש הזה ניצבתי חסר מגן ומודע לקיומן של תקנות שקבעו מיתה בתלייה על הפרת עוצר.

"עמוד דום "  רעם אמון גת.

גם אילו רציתי לא יכולתי לנוע . רגלי היכו שורש בקרקע. משותק מפחד עקבתי אחר ידו הימנית . היא ירדה לאיטה אל נרתיק האקדח . הנשק נשלף . הקנה כוון לעברי. עתה שיחק איתי משחק חתול בעכבר . הוא השהה את הלחיצה על ההדק, נהנה מהפגנת כוחו , מציפייתי הדרוכה למוות. הוא ידע שברגע שבה ילחץ על ההדק ייגמר המשחק המהנה. לא אמדתי את הזמן שחלף עד שהחליט לשים קץ לשעשוע .

שמעתי את צלילה המתכתי של הנצרה שנקשה לריק. הכדור לא נפלט. גת קילל את המחסנית שלא הזינה כראוי את בית הבליעה. הוא ניסה לטעון מחדש את אקדחו , לא ראיתי מדוע לא עלה הדבר בידו. קולו הנרגז היה הדבר האנושי היחיד במעמד המפחיד הזה. רוגזו החזיר לי את היכולת לחשוב  ולפעול : עלי להימלט , לברוח , לרוץ כל עוד נפשי בי ! הסתובבתי ופתחתי בריצה מטורפת. לא ידעתי לאן אני רץ. מאחורי גבי נשמעה קריאה חוזרת של מפקד המחנה הנאצי אמון גת :

"עצור , יהודון מזוהם! "

עצרתי . נצמדתי אל קיר אחד הצריפים . ביקשתי להתמזג איתו, להישאב אל תוך האפילה, להתמוסס בה. נשמתי בכבדות . בדממה שהתפרשה מעל המחנה נשמעה נשימתי כתקיעות בשופר. ניסיתי לחנקה בתוך ריאותי , פן תסגיר את מקום מחבואי . לשווא.

הוא לא שמע אותי . אני שמעתי אותו. קללותיו התרחקו והלכו עד שנדמו. הוא איבד את עקבותי. צנחתי על הקרקע. נחתי. לא ראיתי עוד את זנבו של כוכב שביט, אך ידעתי בוודאות שהמשאלה נענתה.

מקור וקרדיט:

רומן פריסטר , דיוקן עצמי עם צלקת, , דביר,1993

ראה גם : על אמון גת בוויקיפדיה בעברית