ילדים בשואה

יום שני, 29 במאי 2017

מסע בין האישי וההיסטורי



מסע בין האישי וההיסטורי

עידית גל

הוצאת כרמל , 2017

כשפרצה המלחמה שמח חיים גליבטר בן השתים עשרה שאינו צריך לחזור לספסל הלימודים. הוא לא שיער שיחזור אליו רק כעבור שבע שנים, לאחר שיעלה לארץ. בתו של חיים, חוקרת השואה ד"ר עירית גיל, משטטת בספר זה את סיפור ההתמודדות האישי של אביה עם אימי השואה בפולין. הספר פורש את סיפורו של חיים גליבטר החל מן הפוגרום בעיירה פשיטיק, דרך הגירוש ממנה, הבריחה וההצטרפות לפרטיזנים, הפרדה מן האם והסבתא, שנשלחו לטרבלינקה, הגטו ומחנות העבודה בראדום, הניסויים הרפואיים ועבודות הכפייה באושוויץ, עד להגעת הצבא האדום המשחרר.גיל משלבת בספרה מקר היסטורי חדש על הכנות הנאצים למלחמה, המדיניות כלפי פליטים יהודים, הקמת הגיטאות במחוז ראדום, ניצול כוח העבודה היהודי וההכנות להשמדה. הזיקה בין העדות האישית לסיפור ההיסורי מגלה את הקשר בין מסעו של אדם יחיד למסע של רבים ומאיר על ההשלכות והמשמעויות של פעולות הנאצים על הקהילה, המשפחה והפרט. מסע בין האישי וההיסטורי הוא סיפור ייחודי שמאפשר לקוראים להיחשף לסיפור הישרדות אחד בתוך הסיפור ההיסטורי הגדול ביותר של העם היהודי.

מקור המידע


 

יום שני, 22 במאי 2017

בת ה-6 שהגיעה במקרה לפולין ונשלחה לברגן בלזן



מאת : הילה יגאל-איזון

 

דליה גביש שנולדה בחיפה ב-1937 הגיעה עם אמה לביקור מקרי בפולין ומצאה עצמה במחנה ריכוז. 

דליה גביש נולדה בחיפה, בשנת 1937, להורים חלוצים, שהגיעו מפולין – רחל ואברהם. השניים הכירו כשגדלו יחד באותו בנין ברחוב האובה 49 בטרנוב. למרות שהוריהם התנגדו לרעיון הציוני, שניהם החליטו לעזוב את פולין המוגנת, לצאת וליישב את השממה בפלסטינה. הם התחתנו, הגיעו לארץ, גרו בהדר הכרמל בחיפה וילדו את דליה.

כשדליה היתה בת שנה וחצי, אמה היתה צריכה לעבור ניתוח והחליטה לנסוע לביקור בבית הוריה בפולין ולבצע שם את הניתוח. היא לקחה איתה את התינוקת הקטנה, כדי שהוריה וההורים של אברהם, שגרו עדיין באותו בניין, ישמרו עליה בזמן שתהיה מאושפזת. רחל עלתה על אוניה לפולין בשנת 1939. אבא אברהם נשאר בחיפה.

התינוקת הקטנה שמחה לבלות עם המשפחה המורחבת בטרנוב שבפולין, שיחקה עם בני הדודים והדודים משני הצדדים והיתה מוקפת אהבה. אמה נסעה לבית החולים ועברה בהצלחה את הניתוח, אך עוד בזמן ששכבה במיטתה בבית החולים נעלמו יום אחד מהמחלקה כל הרופאים. הם ברחו ואמה נשארה ללא מטפלים בבית החולים, עד שהתאוששה וחזרה בכוחות עצמה לבית הוריה, שכעת כבר היה ממוקם בתוך גטו טרנוב.

דליה שהתה בגטו הזה עד גיל 5 וכשהתחילו האקציות נלקחו סבא וסבתא ואחר כך גם בן הדוד משה שאיתו היתה משחקת ושאר הדודים והדודות. דליה ואמה, שהיו עם דרכון פלסטיני-בריטי, מצאו את דרכן למחנה הריכוז ברגן בלזן.

 

המסדרים: בבוקר נותנים לנו פקודה ואנחנו צריכים לצאת לצייל אפל (מסדר  ספירה), שבו סופרים אותנו. אם מישהו לא יוצא הם נכנסים לצריף ומוציאים אותו. יש מפקד שקוראים לו זיידל ואני מאוד מפחדת ממנו כי יש לו כלב זאב מאוד גדול. הכלב קופץ ורואה אם יש מישהו בצריף שלא יכל לצאת. זה מאוד מפחיד אותי. יש מסדר כזה פעמיים ביום וכשיש שלג אנחנו עומדים המון זמן וממש קר לי. לי למזלי עוד נשארו נעליים. יש ילדים שאין להם. כשאני גדלה, אמא חותכת את הקצה של הנעליים, שיהיה מקום לאצבעות.

בזכות הדרכון הפלסטיני-בריטי שלהן, הצליחו דליה ואמה להשתחרר ממחנה הריכוז ולמצוא את דרכן לעיר ויטל בצרפת, שעדיין היתה כבושה. "דחסו אותנו למכונית", מספרת דליה. "אמא שלי הורידה את טבעת הנישואין שלה תמורת רבע כיכר לחם. שיהיה לה בשביל לאה ובשבילי.

דליה ואמה שהו בויטל כמה חודשים עד לשחרור צרפת. "בחודש מאי 1945 הפעמונים צלצלו והכל היה פתאום שמח והגרמנים נעלמו והתחילה ההתכתבות. כל הגופים הוולונטריים התחילו לפעול וקיבלנו מכתב מאבא שלי שנודע לו שאנחנו בחיים. להורים של לאה נודע שהבת שלהם בחיים".

"בראש השנה 1945, הגענו לנמל חיפה אחרי כמה ימי הפלגה. בנמל כולם נראו אותו דבר, בבגדי חאקי. אבא שלי חיכה לנו בנמל, ההורים של לאה חיכו לה. עשו לי חגיגה גדולה כל הידידים של הורי וקיבלתי במתנה בובה. קראתי לה שושנה ואהבתי אותה. הייתי עוד פעם ילדה ישראלית ולא סיפרתי כלום".

לדליה נולדו בן ושתי בנות. "יש לי תודה לאל בן בשם אילן עם חמישה בנים, בת אסנת עם שלוש בנות ובת אורית עם שני בנים. יש לי עשרה נכדים, ארבעה חיילי צה"ל, אחת ש"שית (שנת שירות) וזה הניצחון שלנו, של השורדים, של הניצולים.

לכתבה המלאה של הילה יגאל-איזון


 

יום ראשון, 21 במאי 2017

יוסף יוג'י נואה , ילד בן 13 , רעב מתמיד




מאת: יוסף יוג'י נואה

יוסף יוג'י נואה נולד בשנת 1929 בצ'רנוביץ שברומניה. בהיותו בכתה ד' פרצה המלחמה. יוסף, עם אחיו המבוגר ממנו בשלוש שנים והוריו נשלחו למחנות באוקראינה כשרק בגדיהם ותרמיל עם כל אחד.

"הרומנים והגרמנים רצו שנמות שם במחנות בתנאים המחרידים אך שרדנו" יוסף אמר. משך כל המלחמה המשפחה שהתה באוקראינה. יוסף היה יוצא אל היער כדי לחפש עצים להסקה, לחפש מזון ,להישאר בחיים, לעזור למשפחה.
הם היו 14 אנשים בחדר וכדי לצאת היה צריך לדלג מעל אנשים. היה תנור לחם, אבל הרבה פעמים לא היה עם מה או את מה להדליק. לפעמים היה תירס. אחת הפעמים כשיצא לחפש אוכל, קטף בשדה עלים וחזר הביתה מאושר מאד אך במהרה התאכזב מרה כשאימא שלו אמרה שאלו בכלל עלי טבק.

 בהזדמנות אחרת יוסף הלך לחפש ענפים כשהשלג הגיע עד לקרסוליו, נתקל בקרשים ולקח אותם. בלילה, השכן אנדרי דפק על הדלת בצרחות: "יהודים מסריחים ! "מי שבר לי את הגדר"?  תחזירו לי את הגדר או שאני שורף את הבית !" אימא שלו הבינה פתאום מה מקור הקרשים ופחדה מאד פן ייצא ויודה. אבל יוסף יצא, הודה והחזיר בכל זאת. מאז אותו השכן עזר להם לכל אורך המלחמה.

 "הוא היה גוי אבל הייתה לו נשמה טובה", יוסף ציין. יום אחד אנדרי הזמין את יוסף לצאת איתו ליער. היו לו צעדים גדולים ויוסף ממש נאלץ לרוץ אחריו כדי לעמוד בקצב.

אנדרי הביא לו המון ענפים ארוכים לתנור ולימד אותו איך לגרור את העפים מאחור כדי שיהיה לו יותר קל לסחוב אותם. אותה כמות הספיקה לשלושה ימים שלמים. מאז, יוסף היה הולך הרבה ליער להביא ענפים ואפילו מכר לשכנים. במחסן של אנדרי היה מסור קטן איתו יוסף גם חתך את הענפים. הוא עזר ואף קבל אוכל בתמורה. באחת הפעמים נתנו לו מרק והוא מהר אתו לאימא שלו כדי שתאכל, חזר לעבוד ונרדם עייף על חתיכות בד בסמוך לבול עץ.  כשאשתו של השכן הבינה איפה כלי המרק, הביאה לו מנה נוספת.

 אבא שלו אמר לו לא פעם "השתגעת?" אבל "לא ידעתי מה זה לפחד. זה היה איזה שהוא כוח, שאני לא יודע מאיפה הוא בא וזה הציל אותנו…" יוסף ציין. יוסף זוכר שפעם הם הלכו לחפש משהו לאכול, ולא מצאו… נחו ונרדמו על ערימת עשב.   ובחלום, איזו ארוחה! כל המשפחה! היה יופי… קמו מהחלום, יוסף לא הבין למה הוא לא רעב ומדוע מר לו בפה, עד שראה פתאום שבעשב מסביבו נוצר חור….. "אכלתי את העשב.
    
חברו של אנדרי, שהיה טכנאי רדיו, נהג למסר לו חלקי רדיו שונים אותם אנדרי החביא ביער. בסיומה של המלחמה התברר ליוסף שאנדרי היה פרטיזן שנלחם בגרמנים ובאמצעות החלקים שהביא לו בנה ביער משדר ששמש את הפרטיזנים. אחרי המלחמה הם גרו ליד תחנת הרכבת. פעם אחת הגיעה רכבת מסע מלאה יהודים. ביניהם יוסף זוכר גם ארבעה גמדים שמנגלה עשה עליהם ניסויים. ארבעתם נכנסו למיטה אחת. יוסף לקח את הפליטים לחצר, חימם מים בחבית ונתתי להם להתקלח. מאוחר יותר הביא סיר, ביקש מכל שכן תפוח אדמה, או משהו והכין להם מרק, לכולם.

 הוא לא הגיע לבית הספר במשך שבוע בגלל הפליטים שהתגוררו אצלם. כשהמורה באה לבדוק מדוע הוא לא הגיע, היא פשוט התחילה לבכות.  "עד היום יש לי סרטים שרצים לי בראש שוב ושוב. זה תקוע שם, זה תמיד נשאר".  
 בשנת 1964 יוסף עלה עם הוריו לארץ.



ברכה אונגר , מסע בין יהדות לנצרות בבריחה מפולין לבלגיה


מאת: ברכה אונגר

חבה את חיי לנוצרים אדוקים מבלגיה

ברכה אונגר נולדה בשנת 1935 בעיר ריפין שבפולין. כאשר פרצה המלחמה הייתה בת חמש ואז היגרה המשפחה, אמא דבורה, אבא יעקב, אחותי מרים וברכה לבלגיה

מתוך חרדה לשלומן של ברכה ומרים מסרו אותן ההורים לארגון יהודי אשר אסף ילדים ושלח אותם לבתים של משפחות נוצריות. בכפרים ברחבי בלגיה כדי להצילם. מרים אחותה הסתרה אצל משפחה בלגית וברכה אצל משפחה אחרת. כך נפרדה ברכה מהוריה ומאחותה כשהיא בת שבע שנים ונמסרה למשפחה נוצרית באחד הכפרים.

 ברכה אומצה כבת משפחה, זכתה ליחס חם ואף הוטבלה. "הכנסייה היא זיכרון חזק אצלי, חלק מהחיים שלי, היה לי מזל " המשפחה שהסתירה את ברכה הייתה מאוד אדוקה. ברכה זוכרת שהם לא היו איכרים. האישה תפרה כובעים  והאיש עבד אך לא בחקלאות.

 ברכה ידעה שהיא יהודייה ושאף אחד לא צריך לדעת זאת אך הייתה בעיה כי היא דיברה רק צרפתית ולא ידעה פלמית, השפה שהם דיברו. עם הזמן גם למדה את השפה וכל שלושת השנים של שהותה שם גדלה כבת בית לכל דבר יחד עם ילדי המשפחה. "הייתי בת בית אצל המשפחה הנוצרית האדוקה בכפר הבלגי" . 

 הוריה נהגו לבקרה במהלך השנה הראשונה, אך  בשנת 1943 נלקחו לאושוויץ, אמה נספתה במחנה ואביה ניצל. כשהסתיימה המלחמה, דודתה של ברכה שהסתתרה בבריסל, באה לקחת אותה מהמשפחה הנוצרית והחזירה אותה לאביה אשר חזר מהמחנות.

 אט ובהדרגה חזרה ברכה ליהדות. מידי פעם אביה היה לוקח אותי לכנסייה כי הבין שהכנסייה הייתה חלק חשוב בחייה. אחרי המלחמה פגשה ברכה ילדה אשר הסתתרה גם היא בין נוצרים, במנזר ועד היום הן בקשר. גם עם ילדי המשפחה שהצילה את ברכה שומרת על קשר הדוק וחם ובחגים הם נוהגים לשלוח זה לזה גלויות ברכה

 בשנת 1949 ברכה עלתה לארץ, במסגרת עליית הנוער, והגיעה לקיבוץ דגניה א'.  ברכה עבדה שם בלול וכשהתגייסה לצבא עזבה את הקיבוץ. בהמשך, ברכה עברה קורס מטפלות בויצ"ו ועבדה כמטפלת בבית החולים אסף הרופא שם הכירה את בעלה ראובן.


ילדה משם



חוה ניסימוב נולדה בוורשה שבפולין. כשהייתה בת שלושה חודשים פרצה מלחמת העולם השנייה. זמן קצר לאחר מכן נפטר אביה ממחלת הטיפוס בגטו והיא ברחה עם אמה, חנה  אלטשילר, מהגטו.

כשהייתה בת שלוש הסתירה אותה אמה אצל איכרה פולנייה שהכירה אחותה של האם, כדי להציל אותה מציפורני הנאצים. ניסימוב קיבלה את השם אווה אולנסקה ובשלוש השנים הבאות חיה יחד עם יהודיה נוספת אצל המשפחה הפולנית. בכל פעם שהגיעו זרים לבקר, הסתתרו השתיים מאחורי הארון.

בגיל 6, עם סיום המלחמה, אספוהּ דודתהּ, דוד שלה ובן דודהּ מהפולנים והם התגוררו בעיר לודז'. כששבה האם ממקום בו הסתתרה בזהות בדויה בגרמניה, ניסימוב כבר כמעט לא הכירה אותה. בשנת 1992 ניסימוב שבה לראשונה לפולין למסע שורשים, אך  הוריה המאמצים כבר לא היו בין החיים.

ילדה משם,  הוצאת מקטרת, 2007. ספר אוטוביוגרפי המכיל שברי זיכרונות וסיפורים מתקופת השואה.

קטעי הזיכרונות הבאים כוללים חיים בגטו, עם אנשים אפורים היושבים על מדרכות, בריחה עם אמא וחיים במחבוא, בעליות גג ומרתפים. כשהיא בת 3, מגיע הניתוק מאמא: היא מוכנסת אל תוך שק ומובאת בחשיכה אל כפר פולני, ושם היא נשארת במשך שלוש שנים, עד סוף המלחמה.

תמונה אחת, כמעט בלתי נתפשת, נותרת מהחיים בבית המשפחה הפולנית, שניסימוב לא הספיקה להודות לה, בגלל שנות הניתוק והשיכחה שלה. עד שחזרה להתמודד עם השנים ההן, לא נותר איש מהם בחיים,

ניסימוב נזכרת באותם רגעים שנאלצה להתחבא ברווח שבין הארון הגדול לקיר. "כשהיו באים שכנים, חברים או בני משפחה אחרים, הייתי צריכה להסתתר שם עם עוד אשה יהודייה שהיתה אתנו בבית", מספרת ניסימוב, "לפעמים זה נמשך שעות, לפעמים ימים, וכל מה שאני זוכרת הוא שלאשה היו קוביות סוכר שהיא היתה אוכלת ולא נותנת לי. הייתי צובטת אותה חזק כדי שהיא תיתן לי קובייה אחת".




להימנע מגעגוע: המקרה של "ילדים מוחבאים" בשואה





Rabinovitch, G., & Kass, E. (2016). Avoiding longing: The case of hidden 
children' in the Holocaust. Israel Affairs, 22(2), 444-458.

געגוע הוא נושא מוזנח במחקר ובתיאוריה הפסיכולוגית למרות העובדה שהוא מרכיב חשוב בחיי האדם. בהתבסס על דוגמאות קליניות, מאמר זה מציע מחשבות אודות מקום הגעגוע בחייהם של ילדים ניצולי שואה ובאלו של דור שני לניצולי שואה.

החלק הראשון מתאר את מושג הגעגוע והבחנתו מנוסטלגיה ותשוקה, בעוד החלק השני משתמש במספר דוגמאות קליניות כדי לתאר דפוסים של הימנעות מגעגוע: איסור, הכחשה, קשרים שטוחים, הימנעות וחוסר יכולת להיפרד.
המאמר מסתיים בבחינה של היבטים בריאים ומסתגלים של געגוע אשר ניתן להשתמש בהם עבור חיים עשירים ובריאים יותר.

לתקציר המאמר באנגלית