דלג לתוכן הראשי

רפי הירש , ילד בן 8 , מסע הישרדות מלודז', ליערות סיביר



רפי הירש נולד בשנת 1933 בעיר לודז', שבפולין. ילד יחיד להוריו. כאשר פרצה מלחמת העולם השנייה בשנת 1939 רפי היה בן 6
.
  "יום אחד ראינו דרך חלון הדירה, להקות של מטוסים. זרקו את הפצצות שלהם ונעלמו. כך ידענו שהגרמנים מתקדמים ומתקיפים את פולין". בתוך המשפחה אף אחד לא שיער ש"זה" יגיע אבל "זה" קרה. הייתה מהומה גדולה בכל העיר. רפי מציין כי למזלם, אביו, הנרי, בנוסף להיותו עובד טקסטיל היה גם מנהיג פועלים ומעורב בכל מיני מוסדות פוליטיים ולכן הבין שיהיה יותר ויותר גרוע ליהודים.

 כבר בשבוע הראשון של הפלישה באו אנשים לחפש אותו אך הוא הספיק לברוח. הוא הבין שיבואו לחפש אותו בגלל פעילותו הפוליטית הקומוניסטית וברח מזרחה למשפחה שלו שגרה בערך 100 ק"מ ממקום מגוריהם. בהמשך חצה לביאליסטוק –  רוסיה ושכר שם דירה. לאחר שמצא דרך ליצירת קשר עם המשפחה, רפי ואמו הצטרפו אל האבא.

 המשפחה התאחדה לאחר דרכים לא דרכים ותלאות רבות. הם נשארו באותו המקום כשלושה חודשים. היה חורף קר וקשה מאד ורפי זוכר את אמו עובדת קשה מאד בבית כדי לאפשר את הישרדותם. מכיון שהאבא היה קומוניסט אך לא הסכים להתאזרח לפי דרישת הרוסים ולהתגייס לצבא האדום, לכן, לילה אחד הועמסה המשפחה והוגלתה יחד עם מאות אלפים אחרים אל מחנות עבודה בתוך היערות. הם הועמסו על רכבות משא. כל קרון נחלק לארבע ובכל רבע קרון גרה משפחה אחת, לא חשוב כמה אנשים מנתה. הנסיעה הייתה אטית וארכה מספר שבועות. הם לא ידעו לאן אלא רק את הכיוון צפונה. בהמשך הדרך חצו אגם ענקי בספינה ובסופה שמשו אותם עגלות וסוסים. כשיגיעו ליעד, מחנה העבודה שהורכב מצריפים רבים לא היה מגודר כי….. לא היה לאן לברוח

 בתחילה לא הייתה כל אספקה וכולם נסו לשרוד אך כל משפחה הייתה לעצמה תוך כדי חיפושים אחר אוכל ביער: פטריות, פרות וכל מה שיכולים היו למצוא. גם היה צריך לחמם את הצריפים ששרר בהם קור מקפיא. התנאים היו קשים מנשוא: קור מקפיא ורעב ולכן רבים מאד לא שרדו את המסע. שם היה רק סוג אחד של עבודה: כריתת עצים עם מסור וגרזן, גלגולם ואז זריקתם לנהר. הגברים יצאו לעבודה השכם בבוקר. היו תאונות רבות והרבה מתו גם מחוסר מזון וממחלות. כמעט כל הילדים שהיו שם נפטרו כי לא יכלו לעמוד בתנאים הנוראיים ולשרוד.עם הזמן,  הצליחו תושבי המחנה להתארגן לחיים רגילים כלשהם. היו ביניהם מורים שארגנו לימודים כך שכל הילדים ששרדו הלכו למעין בית ספר ולמדו. 

רפי מתאר את הקושי והחיים שם גם כ "משהו אחר, כחוויה, כהרפתקה עצומה ממנה למד הרבה מאוד דברים שעזרו לי לשרוד ולהסתדר ".  

 רפי ספר כי יום אחד הוא יצא ליער על מזחלת עם מסור, גרזן וקשת אך כשהוא לבוש בבגדים בלבד ובמגפיים. למעשה זו הייתה מטלה כמעט יום יומית כדי לספק עצים לתנור. ביער בו לא ניתן היה לראות כמעט דבר חוץ מסימנים של חיות ועקבות ראה לפתע שיח עם פירות יער. רפי נגש אליו בשמחה רבה ואז הבחין שבתוך השלג יש סימנים של צואת דוב ושהיא עדיין הייתה חמה.. רפי ידע מה  לעשות והסתלק משם מהר ככל שיכול היה

 פעם נוספת הייתה באותו אזור ובקור של כ – 40 מעלות מתחת לאפס. ככל שהעמיק להיכנס ליער נהיה קר וקפוא יותר. רפי הרגיש שהוא מתחיל לסבול מהיפותרמיה בידיים וברגליים על אף שהיה עם כפפות.  הוא רץ חזרה, הוריד את הכפפות, לקח חופן שלג והתחיל לשפשף את הידיים עד שהתחממו. כך הצליח לחזר הביתה…..לצריפי העץ במחנה העבודה.

 בשנת 1941 שחררו אותם השלטונות. רפי והוריו הגיעו לטג'יקיסטן, שם שהו 5 שנים ואז חזרו לפולין. בשנת 1946 אבא שלו מצא עבודה בסוכנות היהודית במינכן והמשפחה הגיעה לגרמניה. לאחר שלוש שנים הם עלו ארצה יחד עם אחיו הצעיר שנולד בדרך. רפי למד בטכניון ורכש מקצוע. כעבור 6 שנים אביו חלה. רפי הפך להיות המפרנס היחיד של המשפחה.

 הקשיים הביאו את המשפחה להגר לאוסטרליה, ולהצטרף לבן-דוד שחי שם וסידר להם את המסמכים הדרושים. רפי גר כיום בכמון עם סבינה אשתו ולהם ארבעה ילדים, עשרה נכדים ונין אחד



תגובות

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

איטה טייץ , בת 10 לבד ביער אחר בורות ההריגה

עדות משנת 1946
נולדתי בשנת 1931 בעיירה נאמאנצ'ין הסמוכה לוילנה. אבי היה מנהל חשבונות. בת שש נכנסתי לבית ספר "תרבות" . כשעברתי לכיתה ד' בשנת 1941 , פרצה המלחמה ואז נסתיימו בשבילי חיי המשפחה השלווים והתחילו חיים מלאי סבל ויגון . בו ביום הפציצו מטוסים גרמניים את עיירתנו ויהודים רבים ניספו בשעת ההפצצה. למזלנו , משפחתי יצאה לכפר להסתתר מההפצצות.
כאשר חזרנו לעיירה ראינו את היגון של היהודים שבני משפחותיהם נהרגו בהפצצת הגרמנים  . כאשר הגיעו לעיירה החיילים הגרמנים הם הסתייעו בליטאים על מנת לפרוץ לבתי היהודים בלילות. היו מכים ומענים . עם בוקר היינו שומעים את מעללי הלילה : זה נרצח, זה עונה..
האקציה הגדולה התחילה אחרי כמה חודשים כאשר ליטאים הודיעו לנו להופיע מייד לבית הכנסת ומשם נשלח לגטו וילנה. אבא היה חיוור כמת . אמר לנו שנתלבש והוסיף שבשום פנים ואופן לא נלך לבית הכנסת.
ובינתיים נתמלאה דירתנו גויים שהחלו שולחים יד בחפצינו. אבא ניצב כמאובן : מה לעשות? לאן לפנות : לא יכולנו לצאת יחדיו מהבית ,  כי הליטאים ניצבו ברחובות וגירשו לתוך בית הכנסת . להישאר בבית עצמו כבר היה בלתי אפשרי. 

הנער ניצול השואה ששרד בהיותו בן 15 את מחנה מאוטהאוזן וזכה במדליית הכבוד במלחמת קוריאה

הוא שרד מחנה ריכוז  נאצי  (מאוטהאוזן, אוסטריה ) בתקופת השואה  ואחר כך  נלחם בגבורה  בצבא האמריקאי במלחמת קוריאה שם הגן בעצמו על אחת הגבעות החשובות בקרב בין האמריקאים לסינים בצפון קוריאה והציל את חייהם של 40 עמיתיו לפלוגה .  אחר כך נכלא במחנה שבויים סיני . מי הוא הצעיר היהודי ההונגרי טיבור רובין, ניצול השואה,  שזכה במדלית הכבוד מידי נשיא ארה"ב ?
טיבור "טד" רובין (באנגלית: Tibor "Ted" Rubin;‏ 18 ביוני 1929 - 5 בדצמבר 2015) היה ניצול שואה ממוצא הונגרי וגיבור מלחמה אמריקאי שעוטר במדליית הכבוד על פעולותיו במלחמת קוריאה. היה אחד משני מעוטרי מדליית הכבוד היהודים שנותרו בחיים, עד למותו.
במשך השנים הוגשו המלצות רבות להעניק לרב"ט טיבור רובין מדליות ועיטורים, המלצות אלו זכו להתעלמות ממניעים אנטישמיים.
ב-23 בספטמבר 2005 העניק נשיא ארצות הברית ג'ורג' ו. בוש את מדליית הכבוד לרב"ט טיבור רובין.
טיבור רובין התגורר בגרדן גרוב, קליפורניה.
ילדותו בהונגריה טיבור רובין נולד בפאסטו, עיירה הונגרית קטנה שחיו בה 120 משפחות יהודיות. אביו היה סנדלר והוא היה אחד מתוך שישה יל…

שבתאי קאנטור , בן 13, מסתתר בארובות הגג באקציות בגטו וילנה

עדות משנת 1946 , שבתאי קאנטור , בן 15 ( בן 8 עם פרוץ המלחמה)

נולדתי בשנת 1931 בעיירה קטנה יאזנה . אבי היה אופה ואמי ניהלה את הבית. למדתי ב"חדר"וראיתי חיים טובים עד שפרצה המלחמה והגיעו הגרמנים. הליטאים עשו יד אחד עם הגרמנים .
מרים ומלאי יגון היו החיים תחת עול השלטון הגרמני. כעבור חודש גזרו הגרמנים את גזירת הגטו בעיירה. בבוקר לא-עבות באו ליטאים וגרמנים חמושים ברובים , עברו מבית לבית וגרשו לגטו. המצב בגטו היה נורא ואיום. מדי פעם באו ליטאים וגרמנים הרגו וירו ושדדו.
היינו זמן מה בגטו ואז החליטו הנאצים להוביל את היהודים לבורות ההריגה. טיכסתי עצה עם אחי והחלטנו שאני אברח והוא יישאר עם אימא.
כל עזבתי את הורי ויצאתי לדרך. פרמתי והורדתי את הטלאי הצהוב. מצאתי בן-כפר ועגלה , קפצתי עליה ונסעתי לכפרים. אחר כך התגנבתי לבית אישה כפרית וביקשתי אוכל. התגנבתי לתוך גורן ללינת לילה. אחרי שלושה ימים הגעתי לקובנה. ישבתי על גג הקרון ונסעתי לוילנה.
בנסעי כך בדרך כאשר אני יושב על גג הקרון, ראיתי איך הובלו יהודים להורג . שמעתי צעקות ובכיות וליבי כאבמאד, שנגזר עלי להסתכל בדרכם האחרונה של יהודים. פרצתי בב…