ילדים בשואה

יום שלישי, 31 בינואר 2017

אסתר גלבלמן, אמה ואחיה הגדול של אסתר בת ה-15 נרצחו לנגד עיניה



היא היתה בת 15 כשהנאצים רצחו לנגד עיניה את אמה ואת אחיה הבכור, ומאוחר יותר גם את אחיה התאום. תעצומות הנפש שלה והגו הזקוף סייעו לה לשרוד בתופת,

אסתר גלבלמן לבית פסקר נולדה בשנת 1926 בקישינב שברומניה. היו לה שלושה אחים. אביה ואחד מאחיה נפטרו לפני הכיבוש הרומני של קיץ 1941.
ביולי 1941 תקפו הכוחות הרומנים והגרמנים את קישינב והרגו אלפי יהודים. 

משפחת גלבלמן ברחה ליערות אך נלכדה על ידי הרומנים. בני המשפחה גורשו במסע רגלי לגטאות בריזובקה (Berezovca) ודומנובקה (Domanovca), ומשם גורשו בקור מקפיא למחנה בוגדנובקה (Bogdanovca). בדרכם ראו גופות קפואות של אנשים שכשלו. כל מי שכשל ונותר מאחור נורה. בגמר המסע הושלכו הצועדים לדירי חזירים, שם ניסו לשרוד.

ב-21 בדצמבר 1941 תקפו הרומנים, האוקראינים וכן גרמנים אתניים מקומיים את תושבי הדירים, הציתו את הדירים וירו בכל מי שניסה להימלט. 

אמה ואחיה הגדול של אסתר בת ה-15 נרצחו לנגד עיניה. המעטים ששרדו נגררו אל גיא הריגה. בין הצועדים היו אסתר, אחיה התאום וארוסת אחיה הגדול. על שפת הבור גילתה ארוסת האח הגדול לרוצחים כי היה בידיו זהב. אסתר וארוסת האח הובלו בחזרה אל גופתו ושם נשדד הזהב. השתיים שובצו בקבוצות עבודה. האח התאום נרצח. בהמשך המלחמה פילסה אסתר את דרכה בבדידות, בעבודת כפיה, במחלות ובקור. בשנת 1944 שוחררה אסתר על ידי הצבא האדום.

לאחר המלחמה שבה אסתר לקישינב, שם עבדה, נישאה ונולדו לה שני בנים. בשנת 1961 מסרה אסתר עדות במשפטו של פושע מלחמה אוקראיני. ב-1974 עלתה אסתר לישראל – מניצולי בוגדנובקה הבודדים שעלו לישראל.
אסתר ביקרה בבוגדנובקה כדי לתעד את סיפורה ואף פנתה לשלטונות ברית המועצות בבקשה להקמת אנדרטה לנרצחים במקום. בתחילת שנות ה-90 הוקמה אנדרטת זיכרון בבוגדנובקה.

לאורך כל חייה נלחמה אסתר להנצחת סיפור בוגדנובקה והיתה ממקימי העמותה להנצחת קרבנות


ראה גם :
מדליקי המשואות תשנ"ז (1997) - סיפורה של אסתר פסקר גלבלמן ...

זכרונות נעמי קלסקי , ילדה בת 12 , בלבוב



"שרדתי את האקציות הבאות שביצעו הגרמנים בגטו, כשאני מסתתרת מפניהם - פעם התחבאתי בשדה התירס שהיה מעבר לגדר של חצר ביתנו,פעם אחרת בשירותים, ושוב בעליית הגג. בחצות לילה אחד ברחתי, מתחת לגדר הגטו. שני בריונים פולנים תפסוני ודרשו ממני כסף, או אחרת -היו מוסרים אותי לידי הגרמנים. נשכתי את ידיהם, והם מרוב תדהמה הירפו מידי ושחררוני.

ברחתי כחיה רדופה לכיוון הרמפה הגבוהה של פסי הרכבת, בסמוך לגדר הגטו. בצדה השני של הרמפה היה אזור פולני. התחבאתי בין הריסות הבתים ובשדות. המשכתי להבריח מזון לגטו בכדי להתפרנס. 

אנשי הגסטפו תפסו אותי על חם במהלך אחת ההברחות, אך במהלך החקירה הצלחתי לשכנעם שאני ילדה פולניה (נשאתי תעודת לידה עם שם של בחורה פולנייה בשם זופיה  זאבורסקה מיכאלובה (Zofia Zaborska Michaelova) ותעודה זו הצילתני מהם.

עליתי על רכבת הלילה והצלחתי להימלט מלבוב, עיר הולדתי, אל האזורים הכפריים שליד לובלין, בעזרתו של איש אוקראיני אציל נפש בשם אלכסיי שום, Alexei Shum,שהכין לי את התעודה הפולנית המזוייפת. שם עבדתי בכל מיני עבודות חקלאיות, עד שהחלו לחשוד ולהציק לי, ואז נדדתי ממקום למקום עד סוף המלחמה.

בכפר שנקרא "Bjejovka", השתתפתי בטקס "אכילת לחם הקודש". הטקס נערך בכנסייה, וכלל את אכילת הלחם הקדוש. תוך קבלת הלחם המשכתי לשנן לעצמי: "אני יהודייה, אני יהודייה".

הצבא האדום שיחרר את לבוב ביולי של שנת 1944. מתוך 110 אלף התושבים היהודיים, שרדו 3,440 איש בלבד את הכיבוש הנאצי, ובגטו שרדו 820 איש בלבד, כולל אותי.

לאחר השחרור, רציתי לעזוב את הכפר ולחזור לעירי, מתוך אמונה כי מישהו שהיכרתי אולי שרד, אך לאחר שדיברתי עם הניצול היהודי הראשון שפגשתי במקרה, הרב ד"ר דוד כהנא, הוא בדק את רשימת 600 הניצולים, וליבי נשבר כשאף אדם שהיכרתי לא הופיע ברשימת הניצולים הזו.

לא חזרתי ללבוב. הגעתי ללובלין, אל בית היתומים היהודי שבו נאספו כל ניצולי השואה כמוני יחדיו. ילדים בגילאי 3 עד 15, שהיו ילדים זקנים,ללא צל של חיוך, עם כאב אינסופי וצער רב. סבלתי ממתח מתמשך, אובדן כרוני של קול ופצעים מוגלתיים רבים".

זכרונות נעמי קלסקי - תיאורים, זיכרונות


ראה גם :

הילד היהודי בשואה : עדותה של נעמי קלסקי


ילדים בשואה - מיזם תיעוד: לכודה: סיפור הישרדותה של נעמי קלסקי


חופשייה - אתר הקיבוצים



קורותיו של הילד דוד זלץ , בן 13, בשואה בברלין ובאושוויץ



"נולדתי בברלין ב-1929", הוא מספר. "ב-1939, כשהייתי בן עשר, נעצר אבי והוצא להורג בירייה. אמי נאלצה לעבוד בכפייה במפעל סימנס למוצרי חשמל, ואני הייתי מחכה לה בבית כל יום. ההוראה שקיבלתי הייתה שאני צריך להתחבא כשיש דפיקות בדלת ואני לבד בבית.

באחד מערבי ינואר 1942, כשהייתי בן 13, אמא לא חזרה הביתה. צלצלתי לסימנס ואמרו שהיא עזבה כרגיל. חיכיתי לה עד אור הבוקר, והיא לא הגיעה. בבוקר עברתי בין כל בתי החולים בברלין – הלכתי ברגל, כי ליהודים אסור היה להשתמש בתחבורה הציבורית – אבל לא מצאתי אותה. נשארתי לבד בבית, וכל פעם שבאו מהגסטפו, התחבאתי.

כעבור כמה ימים הגיעה חברה של אמי וסיפרה לי שאמי חוששת לגורלה ולגורלי, והציעה לי להצטרף אליה. החלטתי ללכת אליה. ארזתי חבילה בשביל אמא ובשבילי, ובנוסף, על מנת לחסוך מקום, לבשתי שכבות של בגדים להעביר לאמא".



מרים הירשלר בת התשע ואחותה בת הארבע פריצי מתאחדות מחדש ברכבת



מרים הירשלר בת התשע ואחותה בת הארבע פריצי התייתמו במהלך הפלישה הגרמנית לברית המועצות ב-1941. 

האחיות הופרדו וגורשו לטרנסניסטריה עם אלפי יהודים ששרדו את מעשי הטבח. בדרך חלתה מרים בטיפוס. היא מצאה מקלט עם זוג מבוגרים שהצילו את חייה וסייעו לה לאתר את דודתה. 

בגטו מוגילב התאחדה מרים עם אחותה והן שוכנו בבית יתומים. בשנת 1944 הן היו בין היתומים שחיכו להעברתם לבוקרשט.

מרים ואחותה עמדו על רציף הרכבת וחיכו להקראת שמותיהן. פריצי, ששמה היה ברשימה, עלתה על הרכבת בדמעות, במחשבה על פרידתן הסופית, אך אז הבחינה מרים שאיש לא ענה עם קריאת השם "ג'וזפינה שטוטנאנטל". היא לקחה את מקומה על הרכבת והאחיות התאחדו מחדש.

לאחר המלחמה עברה מרים לטרנסילווניה, שם הצטרפה לאחד הקיבוצים. 

ב-1946 עלתה על אוניית מעפילים אך האונייה אותרה על ידי הבריטים סמוך לחופי ארץ ישראל ונוסעיה הועברו למחנות מעצר בקפריסין, שם שוב מצאו עצמם 52,000 ניצולי שואה מאחורי גדרות תיל. בשנת 1947 הגיעה מרים לארץ ישראל והקימה משפחה.



יום שבת, 28 בינואר 2017

סיפורה של נגה דוידוב, פעוטה בת שנתיים וחצי , מוסתרת בגיגית במרתף טחוב


ב-1943 גורשו יהודי עיר הקיט היוונית קוואלה, שעל גבול בולגריה, למחנות המוות. נגה בת השנתיים ואחיותיה הגדולות ממנה הוסתרו בידי שכנתן בגיגיות מכוסות עלי טבק וניצלו. שלוש האחיות התחבאו במרתף המשפחה.

יום יום יצאה האחות הגדולה בת ה-12 לעבודה במפעל טבק, כשאחיותיה ממתינות לשובה במרתף הטחוב והקר. לעתים הרעב כה הציק לשתיים עד שיצאו ממקום המסתור והתחננו למזון. באחד הימים חלפו על פניהן חיילים ואחד מהם בעט וחבט באחותה של נגה וגרם לה לצליעה ....


המכתב האחרון של הילדה גולדהל'ה ז"ל , בת 6 ,” היא לא קמה מחדש, כמו שחלמה"





"הייתי בן 16, הבכור מבין שישה ילדים, כשהגרמנים גירשו אותנו לגטו ברזנו שבפולין. אבא ואני נלקחנו לעבודת כפייה במחנה קוסטופול, ואמא, שנשארה בגטו עם אחיי, הכריחה אותם לברוח. היא נשארה רק עם גולדהל'ה בת החמש והרשל'ה בן השנתיים. גולדהל'ה הייתה ילדה מיוחדת. כשהייתה בת שלוש או ארבע כבר למדה לכתוב. יום אחד, במחנה, הגיע בחור והביא לי נייר חום מקומט. זיהיתי מיד את כתב היד של אחותי הקטנה, שהייתה אז רק בת שש. המכתב הזה הוא העדות האחרונה לחייה. תרגמתי אותו מיידיש. הנה חלקים ממנו:
לכתבה המלאה של שירלי (נחמה) פרקש באתר YNET  ( (XNET

נלי רינג (שוב) ז"ל ,נערה בת 16,מסתתרת בין בית המשפחה הנוצרית לגומחה באסם שלהם



בדצמבר 1942 נרצחו בני הזוג ברונקה ומוריץ רינג בידי הנאצים. "אינני יודעת דבר על ימיהם האחרונים ואינני מוצאת בתוכי את הכוח לדמיין את מה שהתרחש שם", כתבה בתם נלי בזכרונותיה. "ישנה עצבות גדולה כשאני חושבת על כל הדברים שיכולנו לחלוק, אמי ואני. הייתי רוצה לומר לה כמה אהבתי אותה", הוסיפה.

נלי רינג (לימים שוב) נולדה ב-1926 בעיר צ'שין (טישין), שנמצאת היום בפולין בגבול עם צ'כיה. ב-1939 נלי והוריה נמלטו לעיר קולומיאה באוקראינה. ב-1941, כשהגרמנים הגיעו גם לשם, גורשה המשפחה לגטו.

ב-1942 נלי ואמה נעצרו, והועלו על רכבת למחנה ההשמדה בלז'ץ. אביה הספיק לראותן סגורות בקרונות של בהמות. לבקשת בתו, הוא השליך לעבר הקרון אבן גדולה, שבהמשך שימשה כמה מהנשים הכלואות בו לפריצת החלון. בין הקופצות מהרכבת, אל תוך הלילה, היו גם נלי ואמה.

אמה הצליחה בדרך לא דרך לחזור לקולומיאה, שם התאחדה עם אביה. "הם היו גיבורים. טעות גדולה היא להגדיר כגיבורים רק את אלה שאחזו בנשק. גיבורים היו גם האנשים הרגילים, שנאלצו להיאבק יום יום, שעה שעה", כתבה נלי.

נלי יצאה למסע נדודים, שהחל במעצר בידי מיליצה אוקראינית, ממנו הצליחה לברוח, והגיע עד ביתו של איכר אוקראיני, בן משפחת ז'ילנסקי, שהסתירה אותה, ולימים קיבלה אות חסידי אומות עולם מיד ושם.

את החודשים הבאים העבירה בין בית המשפחה לגומחה באסם שלהם, שם שהתה מרבית שעות היום. איש אחר, בן משפחה מהעדה הקראית, נהג לצאת ולהיכנס לגטו קולומיאה והבריח משם מכתבים ובגדים ששלחו הוריה לנלי, בטרם נרצחו. פריט נוסף ששלחו לה היה תעודה מזוייפת עליה נכתב שמה של נערה פולניה קתולית, יאנקה צ'אבק.

סכנת התגלותה אילצה את נלי לעזוב את מציליה ב-1943. בתום מסע ארוך הגיעה לעיר לבוב, שם אימצה זהות חדשה בהתאם לתיעוד המזויף. משם התגנבה למשלוח של פולנים למחנה עבודה, ושרדה את שארית המלחמה בעבודה אצל איכרים באוסטריה.
עם תום המלחמה פגשה חייל מארץ ישראלי, ששירת בצבא הבריטי, אשר סייע לה ולניצולי שואה אחרים לעבור את הגבול לאיטליה, שם הגיעה למחנה פליטים. באוקטובר 1945 עלתה על הסירה "פטר ב",  שעגנה לבסוף לחוף שפיים. על סיפונה היה גם בעלה לעתיד, ניצול השואה והפרטיזן בורקה (ברוך) שוב.
במלחמת העצמאות שירתה בחיל האוויר. בהמשך למדה חייטות ותפרה בגדים עבור תופרת העילית לולה בר, שניהלה בתל אביב את בית האופנה הקרוי על שמה. בעלה עבד באל על ומילא שורת תפקידים בכירים בהם חבר הנהלת "יד ושם" ויו"ר ארגון הפרטיזנים. לצדו, היא הותירה את שני בניהם הטייסים, שמונה נכדים ושתי נינות.


אנטולי רובין ז"ל , בן 13 , אמא צעקה, 'יהרגו אותך, אל תרוץ, אל תרוץ'. אני רצתי, ברחתי והסתתרתי",



ביוני 1941, עם פלישת הגרמנים לברית המועצות, שהה אנטולי רובין בן ה-13 במחנה קיץ ליד מינסק בבלרוס. כששב לעיר הולדתו גילה כי ביתו נשרף. בבית דודתו רבקה מצא את אמו אתל ואת אחיותיו תמר ובטי. אביו, פנחס, שעבד בארגון סיוע ליתומים, נרצח כשחיפש את משפחתו.

בני המשפחה נכלאו בגטו מינסק. "שנתיים שהיתי בגטו. הייתי כל הזמן רעב. בבוקר אתה קם רעב, בלילה אתה הולך לישון רעב" ,  אמר בעדות ל"יד ושם" לרגל בחירתו להדליק את משואה בטקס יום הזיכרון לשואה שנערך ב-2012.

באקצייה של נובמבר 1941 נלקחו אנטולי, אחיותיו ואמו אל מותם. "גסטאפו, משטרה מקומית וליטאים הוציאו את כולם מהבתים. מי שלא הספיק ללבוש נעליים (יצאו) יחפים, בשלג", תיאר. תמר ואנטולי הצליחו לברוח מבין הטורים שהוצעדו לבורות הירי. "העבירו אותנו דרך הגטו. תמר אחותי, פתאום הופ - ברחה. ואני גם כן, כמוה, זינוק", סיפר.
"אמא צעקה, 'יהרגו אותך, אל תרוץ, אל תרוץ'. אני רצתי, ברחתי והסתתרתי", סיפר. בבונקר בו שהו יהודים נוספים שניצלו מהאקציה הוא מצא מסתור זמני. בהמשך, כמה יהודים שניצלו מבורות הירי ושבו משם בחיים סיפרו לו כי אמו אתל, אחותו בטי, דודתו רבקה ושלושת ילדיה נורו למוות בטוצ'ינקה, אתר סמוך לעיר.
אחותו תמר חברה לפרטיזנים, אך הוסגרה לגרמנים, עונתה ונרצחה בתלייה בחצר בית סוהר. אנטולי שב לגטו, עבד בעבודות כפייה וניזון משיירי אוכל של הגרמנים. במארס 1942 נעצר באקצייה וצורף אל הנשלחים למוות, אך שוב הצליח להימלט.

חבר גרמני של אביו נתן לו מסמכים של אדם רוסי. אנטולי הגיע לכפר דברושינה, שם עבד בעבודות משק בזהותו הבדויה. בהמשך הוא פגש פרטיזנים וביקש להצטרף אליהם כדי לנקום בגרמנים, אך לדבריו נתקל באנטישמיות וכמעט נרצח. ב-1944, כששחרר הצבא האדום את האזור, שב אנטולי למינסק, לבדו, וגילה כי מכל משפחתו שרדו רק אחת הדודות שלו וילדיה.

מקור וקרדיט : עופר אדרת , עיתון " הארץ" , 26 בינואר 2017

יום רביעי, 25 בינואר 2017

יומנו של הנער רודאשבסקי יצחק ז"ל



 כשהיתה בת 13 הצליחה שרה וולושין לברוח מגטו וילנה. היא הצטרפה לפרטיזנים ולחמה לצדם. ביולי 44, כשווילנה שוחררה, חזרה שרה לגטו, לבית משפחתה. היא היתה אז בת 15. ברגליים רועדות עברה מחדר לחדר עד שמצאה בעליית הגג מחברת שחורה קטנה. זה היה היומן שכתב בן דודה, יצחק רודשבסקי. שרה ויצחק היו בני אותו גיל כמעט וקרובים מאוד. היא ידעה שהוא מנהל יומן, אבל לא חלמה שתמצא אותו. "קראתי ובכיתי", היא מספרת. "ראיתי שוב את הפחדים, הרעב, החיפוש אחר מקום מחבוא, ההשתוקקות לאהבה, ומעל הכל הרצון העצום להישאר בחיים. קראתי את כל מה שקרה למשפחה שלי עד הסוף הטרגי".

זמן קצר אחר כך העבירה שרה את היומן למשורר אברהם סוצקבר על מנת לתרגמו. היומן אכן תורגם לעברית ולאנגלית ( אורלי וילנאי, עיתון " הארץ" ).

רודאשבסקי היה בן יחיד למשפחתו אשר השתקעה בוילנה בתרפ"ג (1923). אביו עבד כסדר בבית דפוס ואמו היתה תופרת לפי מקצועה. ילדותו עברה עליו בתנאים טובים יחסית, במשפחה מלוכדת ומסודרת שדאגה להשכלתו ולחינוכו. בסיוון תש"א, (יוני 1941), עם כניסתו של הצבא הגרמני לוילנה, עוד לא מלאו לו ארבע עשרה שנים. הוא היה שותף בחוגי נוער אשר עסקו באיסוף פולקלור הגטו והחשיב את ריכוז החומר התיעודי של הגטו למען העתיד. 

כמו כן היה "פיונר" (חבר תנועת נוער סובייטית) נאמן – ואהבתו ל"צבא האדום" יחד עם אמונתו הבלתי מעורערת בניצחונו הקרוב על הפולש הנאצי באות לביטוי ביומנו. לא ברור מתי החל יצחק ברישום אירועי המלחמה להם היה עד. התאריך הראשון ביומנו הוא יוני 1941 (סיוון תש"א), ואילו הרשימה האחרונה ביומן נושאת את התאריך 7 באפריל 1943 (ב' ניסן תש"ג). ההערכה היא שבתחילת היומן כתב יצחק על אירועים שהתרחשו בעבר, ורק בסוף שנת תש"ב (ספטמבר 1942) החל לכתוב יומן של ממש. לאחר חיסולו של גטו וילנה בכ"ג באלול תש"ג (23 ספטמבר 1943), התחבא עם משפחתו במשך כשבועיים. בראשית חודש תשרי תש"ד, התגלה המחבוא ודייריו הובלו לפונאר שם נורו למוות. שרה וולושין, בת דודתו, היתה היחידה שהצליחה להימלט בדרך והיא זו שמצאה את היומן של יצחק והביאה לפרסומו (  מקור וקרדיט , אתר מט"ח בשיתוף עם יד ושם ).


ראו גם :

IDEA - ALM : דף מיומנו של הנער יצחק רודשבסקי מגטו וילנה




דוד דניאלסקי , נער יהודי בזהות שאולה ב"היטלר יוגנד"



דוד דניאלסקי (Dawid Danielski ) נולד למקס וחנה ב-1932 בכפר ליד פשצ'ינה (Pszczyna)  פולין.

כשהיה חשש שייעצר בידי הגסטפו נשלח דוד למכר המשפחה, איש משטרה פולני, שהיה משגיח בסטז'גום, שלזיה העילית. שם החל דוד ללמוד בבית ספר יסודי ואף הצטרף ל"היטלר יוגנד".

ביוני 1942 חזר דוד לבני משפחת קאפיצה. בסיוע הבת גרטרודה (Gertrude) הוטבל לנצרות. במשך השנים הבאות היה בן משפחת קאפיצה לכל דבר. 

מאוחר יותר התברר לו שאביו מת באמצע יוני 1942. אמו נרצחה במחנה אושוויץ (Auschwitz) בדצמבר 1943.

לאחר המלחמה , דוד היה באנייה "אקסודוס"  ועבר עם כל המעפילים את התלאות מידי הבריטים. בסופו של דבר עלה לישראל באוגוסט 1948, למד ב"מקווה ישראל" ואחר כך חי שנים מספר במשואות יצחק.

בני משפחת קאפיצה הוכרו כ"חסידי אומות העולם" .


ראו גם:

Interview No. (68)53 - Danieli (Danielski), David (דניאלי



יום שני, 16 בינואר 2017

נתיבי ההישרדות של הילדה גולדה ריבה, בת 12



בסתיו 1942, מצאה את עצמה גולדה ריבה, ילדה בת שתים עשרה, משוטטת לבדה באחד הכפרים שליד עיר הולדתה שיידליץ. היא הגיעה לכפר אחרי אקציית החיסול של הגטו שבה נתפסה עם שאר בני משפחתה. בנקודת הריכוז לקראת שילוחם להשמדה החליטה אמה למלט אותה ויהי מה. לגולדה הקטנה היה "מראה טוב", שֵער בהיר, עיניים תכולות, והיא היטיבה לדבר פולנית. האם תחבה לבטנת מעילה סכום כסף, עטפה את ראשה במטפחת כדי שתיראה כילדת כפר, ואמרה לה לברוח למחבוא של דודתה בתוך הגטו. גולדה סירבה תחילה כי פחדה להיפרד ממשפחתה, אך האם והסבא דחפו אותה החוצה. כשהגיעה לבית דודתה, הבחינה שהכול פרוץ ואיש לא נשאר שם. אובדת עצות יצאה מהגטו לצד הארי, בלי שהיה לה יעד מוגדר. לבסוף פנתה לביתם של שכניהם הנוצרים לשעבר. כשדפקה על הדלת וביקשה להיכנס, לא הרשו לה אף לעבור את הסף. בלית ברֵרה עזבה את העיר ויצאה לעבר הכפרים.

לקראת ערב, כשכבר היתה עייפה מאוד שכבה לישון בשדה. 

כשקמה בבוקר רטובה מהטל ורועדת מקור, פגשה באיכר בעל השדה שהכיר את הסבא שלה. הוא הסכים שתישאר לעבוד אצלו באותו יום בשדה תמורת אוכל. לקראת הלילה נכנסה לישון באסם ושם פגשה כמה משפחות יהודיות מסתתרות. איש מהם לא התעניין בה, וכשפרשו לישון אף לא היו מוכנים להקצות לה קצה של שמיכה כדי להתכסות מפני הקור. גולדה ישנה על הקרקע הערומה ולקראת בוקר יצאה שוב לדרך. אחרי עוד יום שיטוטים הגיעה לכפר אחר, לא הרחק מהעיר שממנה ברחה. היא דפקה על דלת ביתו של איכר שהתיר לה להיכנס, והזדהתה לפניו. התברר שהוא מכיר את משפחתה. האיכר האכיל אותה ואִפשר לה לשהות אצלו כמה ימים עד שהשכנים הבחינו בה, והיא נאלצה לעזוב את ביתו.

סיפורה של גולדה חוזר על עצמו בגרסאות דומות גם אצל ילדים אחרים מסוגה. המשותף בסיפורים אלה הוא חוויות הנטישה וההתנכרות שחוו ילדים אלה במצב של חוסר אונים שאין ממנו מוצא, לאחר שניתקו מהוריהם ומביתם, שעד כה סיפקו להם הרגשת שייכות וביטחון בסיסי. פתאום הם מצאו את עצמם מנותקים מסביבתם הטבעית, משוטטים בלי מטרה ברורה ונרדפים כחיות השדה, בלא כל הגנה. גם אלה מהם שהצליחו להימלט מהגטו עם בני משפחתם, נאלצו לאחר מכן להיפרד מהם בשעת הבריחה, מכיוון שהקבוצה פגעה בניידותם, בייחוד אם היו ביניהם קשישים, חולים וילדים קטנים. קבוצה גם התקשתה יותר למצוא מסתור ומזון בכפרים. בתנאים קיצוניים אלה התפרקו משפחות - הורים אבדו, ילדים נעזבו, אחים ואחיות נאלצו להיפרד, וכל אחד נשאר לנפשו.

מקור וקרדיט :

ד"ר נחום בוגנר , "רועים ופארובקים – הכפר, מקום מסתור לילדים", אתר מט"ח בשיתוף יד ושם.




כמרים ונזירים פולנים והצלת ילדים יהודיים – הדילמות והמציאות


כמרים ונזירים פולנים שנחשדו בהגשת עזרה ליהודים נרדפים היו צפויים לעונש מוות כאחד האדם, וגלימת המשרתים בקודש לא הקנתה להם שום חסינות. על כך יש להוסיף, למרבה הצער, את גישתה העוינת החריפה של הכמורה הפולנית הבכירה ליהודים, שהיתה מן המפורסמות עוד לפני המלחמה .

באירופה התעורר המצפון הנוצרי לנוכח מעשי הרצח של הגרמנים, והם הנחו את המוסדות והמנזרים שבשליטתם לפתוח את שעריהם ולתת מקלט ליהודים הנרדפים ובייחוד לילדים , ואילו בפולין העדיפה הכמורה הבכירה להניח את העניין לשיקול דעתם של כל כומר קהילתי ושל כל אם מנזר. 

כך קרה שעל פי רוב נשארה ההחלטה אם לקבל ילד יהודי למנזר בידי אם המנזר, והיא פעלה לפי מצפונה ולפי אפשרויות הקליטה במנזר מאחר שחששו שמישהו מאנשי המנזר עלול להלשין על ילדים יהודים החוסים במנזר, השתדלו אמהות המנזרים לשמור את הסוד לעצמן. לעתים שיתפו בסוד נזירות אחדות, בעיקר את מי שטיפלו ישירות בילדים אלה, כדי שיידעו כיצד לנהוג אם יתעוררו בעיות כלשהן בגלל זהותם האמיתית של הילדים. על פי רוב היו הנזירות מגלות במשך הזמן את זהותו האמיתית של הילד לפי מראהו או התנהגותו, או שהילד עצמו היה מתוודה על זהותו מפני שלא יכול לעמוד לאורך זמן בעומס הנפשי של חיים בזהות כפולה במסגרת הלוחצת של חיי המנזר.

מקור וקרדיט : נחום בוגנר, בחסדי זרים, הצלת ילדים בזהות שאולה בפולין , יד ושם , 2000 , 


הצלת ילדים יהודיים על ידי ארגון ז'גוטה



בשנת 1942 הוקם ארגון ז'גוטה שאחת המשימות הראשונות שנטל על עצמו היתה להציל ילדים. וראוי לציין שבשלושת חודשי הפעילות הראשונים של ז'גוטה, כשהארגון עדיין היה בחיתוליו, כבר טיפלו אנשיו ביותר מ-180 איש, ששבעים אחוז מהם היו ילדים. אבל למרות כל רצונם הטוב ומסירותם, המחסור באמצעים הגביל מאוד את פעילותם. בימים הקריטיים ההם הקציבה להם הדלגטורה לפעולות ההצלה רק כ-70,000 זלוטי

הצלת ילדים היה ונשאר בראש סולם העדיפויות של המועצה המורחבת של ז'גוטה שהוקמה בתחילת דצמבר 1942 .אחרי האקציה השנייה וההתנגדות המזוינת הראשונה בגטו ורשה ב-18 בינואר 1943 ,פנתה מועצת ז'גוטה לדלגטורה בקריאה נואשת וביקשה בדחיפות סיוע כספי גדול כדי להציל את האינטליגנציה, ובייחוד את הילדים שעוד נשארו בגטו.



בנובמבר 1942 הצטרפה לז'גוטה אירנה סנדלר. מבין הפעילים הפולנים בז'גוטה, איש לא הכיר כמוה את המצוקה של אנשי הגטו ומקרוב. בתור עובדת סוציאלית מטעם עיריית ורשה היא החליטה לא להתנתק מהמטופלים היהודים שלה כשנכלאו בגטו, ועזרה להם כל עוד התאפשר לה. משהצטרפה לז'גוטה במעמד של עובדת העירייה, היא ניצלה את קשריה עם כל מי שהיה יכול לסייע בידה. בגישתה הבלתי אמצעית מצאה נתיב להצלת הילדים אף בטרם מונה לעמוד בראש מועצת ז'גוטה. כאמור, הברחת הילדים מהגטו אל הצד הארי החלה בתקופת הגירוש הגדול ולאחריו.  אלא שזה היה רק שלב ראשון במסלול ההצלה הארוך והמייגע שציפה לילדים מעבר לחומה, ולא היתה כל ערובה שהם יצליחו לשרוד במקומם החדש, אם לא יהיה מישהו שיוסיף לדאוג להם ולטפל בהם. מן העדויות אנו למדים שרוב הבעיות בהצלת הילדים התעוררו אחרי שכבר הגיעו לצד הארי. הקשיים והסיבוכים שנוצרו בהמשך, הלכו והחריפו ככל שחיי הגטו קרבו לקצם. לא מעט ילדים הוחזרו להוריהם בגלל ה"מראה הגרוע" שלהם או בגלל סיבות אחרות. תחילה היו משפחות שהסכימו לקבל ילד יהודי לביתם, ולאחר מכן התחרטו בגלל פחד ההלשנות שנפל עליהם, וחיפשו דרכים להיפטר ממנו. קשה בייחוד היה גורלם של הילדים שהוסתרו אצל משפחות תמורת תשלום חודשי שוטף, אם נספו הוריהם, ולא היה מי שיוסיף לשלם את דמי החזקתם. במקרה הטוב מצאו להם האפוטרופוסים מקום באחד מבתי היתומים, אך במקרה הגרוע השליכו אותם לרחוב.

את ניהול מדור הילדים במועצת ז'גוטה  נטלה לידיה אירנה סנדלר שנושא הילדים היה קרוב ללבה. משהוקם מדור הילדים, התאפשר יתר תיאום בין העובדים השונים שטיפלו בילדים מטעם ז'גוטה, והעזרה שהוגשה היתה ליעילה ולאמינה יותר. קשה לקבוע כמה אנשים פעלו במדור הילדים, שכן מקצתם עזרו לילדים במסגרת עבודתם הרגילה, ולא ידעו כלל שהם פועלים מטעם ז'גוטה. המשימה הקשה ביותר היתה למצוא מקומות מקלט קבועים ובטוחים לילדים, אם במוסדות הילדים הציבוריים ואם בבתים פרטיים. עד שנמצא לילד מקום מקלט קבוע הוא עבר הרבה ידיים, ולעתים קרובות היה צריך לשכנו במקום מעבר זמני ולהכינו לקליטה מסודרת במקום החדש. כדי להסדיר את הכיסוי החוקי, היה צריך להשיג לו תעודת לידה נוצרית, להמציא לו סיפור כיסוי מתאים ולהרגילו למנהגים הנוצריים. מובן שסנדלר לא פעלה לבדה ונעזרה בצוות מקצועי, נאמן ומסור. רוב הפעילים במדור הילדים - ואם נדייק, הפעילות - נמנו עם חוגי האינטליגנציה הפולנית הנאורה והיו בעלי מחויבות ציבורית עמוקה. אנשים אלה היו צנועים ומסורים, ואף-על-פי שרמת החיים שלהם עצמם היתה נמוכה, והם חיו בדירות קטנות וצפופות, ומהם אף היו מטופלים בילדים קטנים, הם התמסרו להצלת הילדים היהודים וראו בכך שליחות.

בשלהי 1943 ,לפי המידע שהצטבר במדור הילדים של מועצת ז'גוטה, שוכנו כ-600 ילדים יהודים במוסדות שונים בוורשה ובסביבתה, מהם 53 שהו במוסדות עירוניים, 22 במוסדות ה-RGO ,ולמעלה מ-500 במוסדות ציבוריים וכנסייתיים. מלבדם היו עוד ילדים רבים מפוזרים במוסדות שונים ברחבי פולין. על היקף פעילותו של המדור באותה תקופה אפשר ללמוד מאחד הדוחות ובו נמסר שבספטמבר 1943 טיפל המדור ב-58 ילדים. ל 28-36 מהם נמצא מקום מקלט, ועוד 22 שטרם נמצא להם מסתור, עדיין היו בטיפול

הסיוע שז'גוטה הגיש למשפחות הפולניות שהסתירו ילדים לא היה אחיד ולא תמיד רצוף. כל מקרה נבדק לגופו וטופל עניינית ככל האפשר בנסיבות שבהן נשברו כל הקודים המוסריים. גובה הסכום נקבע בדרך כלל לפי המצב הכלכלי של המשפחה האומנת, והוא נע בין 500 ל-1,000 זלוטי לחודש. 

במקרים מסוימים התבטאה התמיכה במצרכים או בבגדים. למשפחות שהסכימו לקבל את הילדים נאמר מפורשות שהם לא נמסרים לאימוץ, וכי אחרי המלחמה יצטרכו להחזירם להוריהם או לקרוביהם. אף-על-פי-כן היו מקרים שתנאי זה הופר עוד בתקופת המלחמה. היו משפחות שתחילה הסכימו לקבל ילד תמורת תשלום, בעבור הטיפול בילד, כדי שאחרי המלחמה לא תהיה עילה לדרוש מהם שיחזירו אותו

באזור קרקוב נמסרו לזוג פולנים חשוכי ילדים שתי ילדות, האחת כבת שמונה והשנייה פעוטה כבת שנתיים. הקטנה מצאה חן בעיני האישה והיא החליטה לאמץ אותה בפועל, בלא כל הליך משפטי. כשמרים הוכברג (מריאנסקה), הנציגה היהודייה בסניף ז'גוטה בקרקוב, הגיעה לביתה לשלם לה בעבור הטיפול בילדות, סירבה האישה לקבל את הכסף בעבור הקטנה. "היא שלי", אמרה לה, אך קיבלה ברצון את התמיכה הכספית בעבור הטיפול בילדה הגדולה.


כמה ילדים ניצלו בעזרת ז'גוטה?

אין בידינו נתונים בדוקים כמה ילדים ניצלו בעזרת הארגון ז'גוטה ברחבי פולין. כאמור, עיקר הפעילות של ז'גוטה היה בוורשה ובסביבתה, ואילו במקומות אחרים נתקלה רוב המספרים על ילדים 44 פעילות הארגון במכשולים רבים והיתה מצומצמת למדי. שניצלו בעזרת ז'גוטה, המופיעים בפרסומים השונים, נוגעים בעיקר לפעילות בוורשה רבתי. גם מספרים אלה מבוססים על אומדנים מאוחרים. ב-1979 מסרו ארבע מהפעילות המרכזיות של מדור הילדים של מועצת ז'גוטה בוורשה - אירנה סנדלר, ידוויגה פיוטרובסקה, איזבלה קוצ'קובסקה וּואנדה דרוזדובסקה-רוגוביץ' - עדות על פעילותן בהצלת ילדים יהודים. לפי הערכתן, הגיש ארגון ז'גוטה בוורשה עזרה ל2,500 ילדים בקירוב.

אירנה סנדלר, שכאמור מוכרת יותר בכינויה המחתרתי "יולנטה", היתה לשם נרדף למפעל הצלת הילדים של ז'גוטה בוורשה. את כל חייה הבוגרים הקדישה לעבודה סיעודית למען חלשים ונרדפים. המניעים לפועלה ולמחויבותה החברתית מקורם, לדבריה, באווירה המיוחדת ששררה בבית הוריה. סנדלר גדלה באוטבוצק שליד ורשה, עיר שנחשבה יהודית. אביה, רופא במקצועו, היה בעל השקפת עולם סוציאליסטית, ורוב מטופליו היו יהודים עניים. היא עצמה גדלה בין יהודים והכירה את מנהגיהם ואת אורחות חייהם. מאחר שהכירה מקרוב את המצוקה ואת העוני של השכבות היהודיות העממיות, היתה משוחררת מהדימוי הסטריאוטיפי המקובל בקרב פולנים רבים, שלפיו היהודים הם עשירים ונצלנים. בתפקיד עובדת במחלקה הסוציאלית בעיריית ורשה היא טיפלה בנזקקים יהודים עוד לפני שהוקם הגטו בעיר, והיא לא נטשה אותם גם אחרי שנכלאו בין החומות.

מאחר שהייתה עובדת העירייה, קיבלה סנדלר רישיון כניסה מיוחד לגטו, לכאורה כדי לפעול למניעת התפשטות מגפות מידבקות. רישיון זה אִ פשר לה להביא למטופליה בגדים, תרופות וכסף מטעם המחלקה הסוציאלית בעירייה. בתוך הגטו היא שמרה על קשרי עבודה עם עובדי צנטוס שטיפלו בילדים נזקקים ויתומים. כשהסתובבה בחוצות הגטו נהגה לענוד על זרועה סרט עם מגן דוד, כשאר תושבי הגטו, מתוך הזדהות עם היהודים, ומתוך רצון שלא להסב אליה תשומת לב שתסיח את דעתה מעבודתה.