דלג לתוכן הראשי

רשומות

מציג פוסטים מתאריך ינואר, 2017

אסתר גלבלמן, אמה ואחיה הגדול של אסתר בת ה-15 נרצחו לנגד עיניה

היא היתה בת 15 כשהנאצים רצחו לנגד עיניה את אמה ואת אחיה הבכור, ומאוחר יותר גם את אחיה התאום. תעצומות הנפש שלה והגו הזקוף סייעו לה לשרוד בתופת,
אסתר גלבלמן לבית פסקר נולדה בשנת 1926 בקישינב שברומניה. היו לה שלושה אחים. אביה ואחד מאחיה נפטרו לפני הכיבוש הרומני של קיץ 1941. ביולי 1941 תקפו הכוחות הרומנים והגרמנים את קישינב והרגו אלפי יהודים. 
משפחת גלבלמן ברחה ליערות אך נלכדה על ידי הרומנים. בני המשפחה גורשו במסע רגלי לגטאות בריזובקה (Berezovca) ודומנובקה (Domanovca), ומשם גורשו בקור מקפיא למחנה בוגדנובקה (Bogdanovca). בדרכם ראו גופות קפואות של אנשים שכשלו. כל מי שכשל ונותר מאחור נורה. בגמר המסע הושלכו הצועדים לדירי חזירים, שם ניסו לשרוד.
ב-21 בדצמבר 1941 תקפו הרומנים, האוקראינים וכן גרמנים אתניים מקומיים את תושבי הדירים, הציתו את הדירים וירו בכל מי שניסה להימלט. 
אמה ואחיה הגדול של אסתר בת ה-15 נרצחו לנגד עיניה. המעטים ששרדו נגררו אל גיא הריגה. בין הצועדים היו אסתר, אחיה התאום וארוסת אחיה הגדול. על שפת הבור גילתה ארוסת האח הגדול לרוצחים כי היה בידיו זהב. אסתר וארוסת האח הובלו בחזרה אל גופתו …

זכרונות נעמי קלסקי , ילדה בת 12 , בלבוב

"שרדתי את האקציות הבאות שביצעו הגרמנים בגטו, כשאני מסתתרת מפניהם - פעם התחבאתי בשדה התירס שהיה מעבר לגדר של חצר ביתנו,פעם אחרת בשירותים, ושוב בעליית הגג. בחצות לילה אחד ברחתי, מתחת לגדר הגטו. שני בריונים פולנים תפסוני ודרשו ממני כסף, או אחרת -היו מוסרים אותי לידי הגרמנים. נשכתי את ידיהם, והם מרוב תדהמה הירפו מידי ושחררוני.
ברחתי כחיה רדופה לכיוון הרמפה הגבוהה של פסי הרכבת, בסמוך לגדר הגטו. בצדה השני של הרמפה היה אזור פולני. התחבאתי בין הריסות הבתים ובשדות. המשכתי להבריח מזון לגטו בכדי להתפרנס. 
אנשי הגסטפו תפסו אותי על חם במהלך אחת ההברחות, אך במהלך החקירה הצלחתי לשכנעם שאני ילדה פולניה (נשאתי תעודת לידה עם שם של בחורה פולנייה בשם זופיה  זאבורסקה מיכאלובה (Zofia Zaborska Michaelova) ותעודה זו הצילתני מהם.
עליתי על רכבת הלילה והצלחתי להימלט מלבוב, עיר הולדתי, אל האזורים הכפריים שליד לובלין, בעזרתו של איש אוקראיני אציל נפש בשם אלכסיי שום, Alexei Shum,שהכין לי את התעודה הפולנית המזוייפת. שם עבדתי בכל מיני עבודות חקלאיות, עד שהחלו לחשוד ולהציק לי, ואז נדדתי ממקום למקום עד סוף המלחמה.
בכפ…

קורותיו של הילד דוד זלץ , בן 13, בשואה בברלין ובאושוויץ

"נולדתי בברלין ב-1929", הוא מספר. "ב-1939, כשהייתי בן עשר, נעצר אבי והוצא להורג בירייה. אמי נאלצה לעבוד בכפייה במפעל סימנס למוצרי חשמל, ואני הייתי מחכה לה בבית כל יום. ההוראה שקיבלתי הייתה שאני צריך להתחבא כשיש דפיקות בדלת ואני לבד בבית.
באחד מערבי ינואר 1942, כשהייתי בן 13, אמא לא חזרה הביתה. צלצלתי לסימנס ואמרו שהיא עזבה כרגיל. חיכיתי לה עד אור הבוקר, והיא לא הגיעה. בבוקר עברתי בין כל בתי החולים בברלין – הלכתי ברגל, כי ליהודים אסור היה להשתמש בתחבורה הציבורית – אבל לא מצאתי אותה. נשארתי לבד בבית, וכל פעם שבאו מהגסטפו, התחבאתי.
כעבור כמה ימים הגיעה חברה של אמי וסיפרה לי שאמי חוששת לגורלה ולגורלי, והציעה לי להצטרף אליה. החלטתי ללכת אליה. ארזתי חבילה בשביל אמא ובשבילי, ובנוסף, על מנת לחסוך מקום, לבשתי שכבות של בגדים להעביר לאמא".
לכתבה המלאה באתר YNET XNET - כתבה וראיינה : עדי בטאן (מאירי)

מרים הירשלר בת התשע ואחותה בת הארבע פריצי מתאחדות מחדש ברכבת

מרים הירשלר בת התשע ואחותה בת הארבע פריצי התייתמו במהלך הפלישה הגרמנית לברית המועצות ב-1941. 
האחיות הופרדו וגורשו לטרנסניסטריה עם אלפי יהודים ששרדו את מעשי הטבח. בדרך חלתה מרים בטיפוס. היא מצאה מקלט עם זוג מבוגרים שהצילו את חייה וסייעו לה לאתר את דודתה. 
בגטו מוגילב התאחדה מרים עם אחותה והן שוכנו בבית יתומים. בשנת 1944 הן היו בין היתומים שחיכו להעברתם לבוקרשט.

מרים ואחותה עמדו על רציף הרכבת וחיכו להקראת שמותיהן. פריצי, ששמה היה ברשימה, עלתה על הרכבת בדמעות, במחשבה על פרידתן הסופית, אך אז הבחינה מרים שאיש לא ענה עם קריאת השם "ג'וזפינה שטוטנאנטל". היא לקחה את מקומה על הרכבת והאחיות התאחדו מחדש.

לאחר המלחמה עברה מרים לטרנסילווניה, שם הצטרפה לאחד הקיבוצים. 
ב-1946 עלתה על אוניית מעפילים אך האונייה אותרה על ידי הבריטים סמוך לחופי ארץ ישראל ונוסעיה הועברו למחנות מעצר בקפריסין, שם שוב מצאו עצמם 52,000 ניצולי שואה מאחורי גדרות תיל. בשנת 1947 הגיעה מרים לארץ ישראל והקימה משפחה.
מדליקי המשואות תשנ"ו (1996) - סיפורה של מרים הירשלר

סיפורה של נגה דוידוב, פעוטה בת שנתיים וחצי , מוסתרת בגיגית במרתף טחוב

ב-1943 גורשו יהודי עיר הקיט היוונית קוואלה, שעל גבול בולגריה, למחנות המוות. נגה בת השנתיים ואחיותיה הגדולות ממנה הוסתרו בידי שכנתן בגיגיות מכוסות עלי טבק וניצלו. שלוש האחיות התחבאו במרתף המשפחה.
יום יום יצאה האחות הגדולה בת ה-12 לעבודה במפעל טבק, כשאחיותיה ממתינות לשובה במרתף הטחוב והקר. לעתים הרעב כה הציק לשתיים עד שיצאו ממקום המסתור והתחננו למזון. באחד הימים חלפו על פניהן חיילים ואחד מהם בעט וחבט באחותה של נגה וגרם לה לצליעה ....
לראיון המלאה בוידאו ביוטיוב
מדליקי המשואות תשנ"ז (1997) - סיפורה של נגה דוידוב

המכתב האחרון של הילדה גולדהל'ה ז"ל , בת 6 ,” היא לא קמה מחדש, כמו שחלמה"

"הייתי בן 16, הבכור מבין שישה ילדים, כשהגרמנים גירשו אותנו לגטו ברזנו שבפולין. אבא ואני נלקחנו לעבודת כפייה במחנה קוסטופול, ואמא, שנשארה בגטו עם אחיי, הכריחה אותם לברוח. היא נשארה רק עם גולדהל'ה בת החמש והרשל'ה בן השנתיים. גולדהל'ה הייתה ילדה מיוחדת. כשהייתה בת שלוש או ארבע כבר למדה לכתוב. יום אחד, במחנה, הגיע בחור והביא לי נייר חום מקומט. זיהיתי מיד את כתב היד של אחותי הקטנה, שהייתה אז רק בת שש. המכתב הזה הוא העדות האחרונה לחייה. תרגמתי אותו מיידיש. הנה חלקים ממנו: לכתבה המלאה של שירלי (נחמה) פרקש באתר YNET  ( (XNET

נלי רינג (שוב) ז"ל ,נערה בת 16,מסתתרת בין בית המשפחה הנוצרית לגומחה באסם שלהם

בדצמבר 1942 נרצחו בני הזוג ברונקה ומוריץ רינג בידי הנאצים. "אינני יודעת דבר על ימיהם האחרונים ואינני מוצאת בתוכי את הכוח לדמיין את מה שהתרחש שם", כתבה בתם נלי בזכרונותיה. "ישנה עצבות גדולה כשאני חושבת על כל הדברים שיכולנו לחלוק, אמי ואני. הייתי רוצה לומר לה כמה אהבתי אותה", הוסיפה.
נלי רינג (לימים שוב) נולדה ב-1926 בעיר צ'שין (טישין), שנמצאת היום בפולין בגבול עם צ'כיה. ב-1939 נלי והוריה נמלטו לעיר קולומיאה באוקראינה. ב-1941, כשהגרמנים הגיעו גם לשם, גורשה המשפחה לגטו.
ב-1942 נלי ואמה נעצרו, והועלו על רכבת למחנה ההשמדה בלז'ץ. אביה הספיק לראותן סגורות בקרונות של בהמות. לבקשת בתו, הוא השליך לעבר הקרון אבן גדולה, שבהמשך שימשה כמה מהנשים הכלואות בו לפריצת החלון. בין הקופצות מהרכבת, אל תוך הלילה, היו גם נלי ואמה.
אמה הצליחה בדרך לא דרך לחזור לקולומיאה, שם התאחדה עם אביה. "הם היו גיבורים. טעות גדולה היא להגדיר כגיבורים רק את אלה שאחזו בנשק. גיבורים היו גם האנשים הרגילים, שנאלצו להיאבק יום יום, שעה שעה", כתבה נלי.
נלי יצאה למסע נדודים, שהחל במעצר בידי מילי…

אנטולי רובין ז"ל , בן 13 , אמא צעקה, 'יהרגו אותך, אל תרוץ, אל תרוץ'. אני רצתי, ברחתי והסתתרתי",

ביוני 1941, עם פלישת הגרמנים לברית המועצות, שהה אנטולי רובין בן ה-13 במחנה קיץ ליד מינסק בבלרוס. כששב לעיר הולדתו גילה כי ביתו נשרף. בבית דודתו רבקה מצא את אמו אתל ואת אחיותיו תמר ובטי. אביו, פנחס, שעבד בארגון סיוע ליתומים, נרצח כשחיפש את משפחתו.
בני המשפחה נכלאו בגטו מינסק. "שנתיים שהיתי בגטו. הייתי כל הזמן רעב. בבוקר אתה קם רעב, בלילה אתה הולך לישון רעב",אמר בעדות ל"יד ושם" לרגל בחירתו להדליק את משואה בטקס יום הזיכרון לשואה שנערך ב-2012.
באקצייה של נובמבר 1941 נלקחו אנטולי, אחיותיו ואמו אל מותם. "גסטאפו, משטרה מקומית וליטאים הוציאו את כולם מהבתים. מי שלא הספיק ללבוש נעליים (יצאו) יחפים, בשלג", תיאר. תמר ואנטולי הצליחו לברוח מבין הטורים שהוצעדו לבורות הירי. "העבירו אותנו דרך הגטו. תמר אחותי, פתאום הופ - ברחה. ואני גם כן, כמוה, זינוק", סיפר. "אמא צעקה, 'יהרגו אותך, אל תרוץ, אל תרוץ'. אני רצתי, ברחתי והסתתרתי", סיפר. בבונקר בו שהו יהודים נוספים שניצלו מהאקציה הוא מצא מסתור זמני. בהמשך, כמה יהודים שניצלו מבורות הירי ושבו משם בחיים ס…

יומנו של הנער רודאשבסקי יצחק ז"ל

כשהיתה בת 13 הצליחה שרה וולושין לברוח מגטו וילנה. היא הצטרפה לפרטיזנים ולחמה לצדם. ביולי 44, כשווילנה שוחררה, חזרה שרה לגטו, לבית משפחתה. היא היתה אז בת 15. ברגליים רועדות עברה מחדר לחדר עד שמצאה בעליית הגג מחברת שחורה קטנה. זה היה היומן שכתב בן דודה, יצחק רודשבסקי. שרה ויצחק היו בני אותו גיל כמעט וקרובים מאוד. היא ידעה שהוא מנהל יומן, אבל לא חלמה שתמצא אותו. "קראתי ובכיתי", היא מספרת. "ראיתי שוב את הפחדים, הרעב, החיפוש אחר מקום מחבוא, ההשתוקקות לאהבה, ומעל הכל הרצון העצום להישאר בחיים. קראתי את כל מה שקרה למשפחה שלי עד הסוף הטרגי".
זמן קצר אחר כך העבירה שרה את היומן למשורר אברהם סוצקבר על מנת לתרגמו. היומן אכן תורגם לעברית ולאנגלית ( אורלי וילנאי, עיתון " הארץ" ).
רודאשבסקי היה בן יחיד למשפחתו אשר השתקעה בוילנה בתרפ"ג (1923). אביו עבד כסדר בבית דפוס ואמו היתה תופרת לפי מקצועה. ילדותו עברה עליו בתנאים טובים יחסית, במשפחה מלוכדת ומסודרת שדאגה להשכלתו ולחינוכו. בסיוון תש"א, (יוני 1941), עם כניסתו של הצבא הגרמני לוילנה, עוד לא מלאו לו ארבע עשרה שנים…

דוד דניאלסקי , נער יהודי בזהות שאולה ב"היטלר יוגנד"

דוד דניאלסקי (Dawid Danielski ) נולד למקס וחנה ב-1932 בכפר ליד פשצ'ינה (Pszczyna) פולין.
כשהיה חשש שייעצר בידי הגסטפו נשלח דוד למכר המשפחה, איש משטרה פולני, שהיה משגיח בסטז'גום, שלזיה העילית. שם החל דוד ללמוד בבית ספר יסודי ואף הצטרף ל"היטלר יוגנד".
ביוני 1942 חזר דוד לבני משפחת קאפיצה. בסיוע הבת גרטרודה (Gertrude) הוטבל לנצרות. במשך השנים הבאות היה בן משפחת קאפיצה לכל דבר. 
מאוחר יותר התברר לו שאביו מת באמצע יוני 1942. אמו נרצחה במחנה אושוויץ (Auschwitz) בדצמבר 1943.
לאחר המלחמה , דוד היה באנייה "אקסודוס" ועבר עם כל המעפילים את התלאות מידי הבריטים. בסופו של דבר עלה לישראל באוגוסט 1948, למד ב"מקווה ישראל" ואחר כך חי שנים מספר במשואות יצחק.
בני משפחת קאפיצה הוכרו כ"חסידי אומות העולם" .
לתיעוד המלא בארכיון בית לוחמי הגטאות באינטרנט
ראו גם:

עדותו  המלאה של דוד דניאלסקי ביוטיוב ( המדור לתיעוד בעל פה, המכון ליהדות זמננו , האוניברסיטה העברית , ירושלים). Interview No. (68)53 - Danieli (Danielski), David (דניאלי

נתיבי ההישרדות של הילדה גולדה ריבה, בת 12

בסתיו 1942, מצאה את עצמה גולדה ריבה, ילדה בת שתים עשרה, משוטטת לבדה באחד הכפרים שליד עיר הולדתה שיידליץ. היא הגיעה לכפר אחרי אקציית החיסול של הגטו שבה נתפסה עם שאר בני משפחתה. בנקודת הריכוז לקראת שילוחם להשמדה החליטה אמה למלט אותה ויהי מה. לגולדה הקטנה היה "מראה טוב", שֵער בהיר, עיניים תכולות, והיא היטיבה לדבר פולנית. האם תחבה לבטנת מעילה סכום כסף, עטפה את ראשה במטפחת כדי שתיראה כילדת כפר, ואמרה לה לברוח למחבוא של דודתה בתוך הגטו. גולדה סירבה תחילה כי פחדה להיפרד ממשפחתה, אך האם והסבא דחפו אותה החוצה. כשהגיעה לבית דודתה, הבחינה שהכול פרוץ ואיש לא נשאר שם. אובדת עצות יצאה מהגטו לצד הארי, בלי שהיה לה יעד מוגדר. לבסוף פנתה לביתם של שכניהם הנוצרים לשעבר. כשדפקה על הדלת וביקשה להיכנס, לא הרשו לה אף לעבור את הסף. בלית ברֵרה עזבה את העיר ויצאה לעבר הכפרים.
לקראת ערב, כשכבר היתה עייפה מאוד שכבה לישון בשדה. 
כשקמה בבוקר רטובה מהטל ורועדת מקור, פגשה באיכר בעל השדה שהכיר את הסבא שלה. הוא הסכים שתישאר לעבוד אצלו באותו יום בשדה תמורת אוכל. לקראת הלילה נכנסה לישון באסם ושם פגשה כמה משפחות …

כמרים ונזירים פולנים והצלת ילדים יהודיים – הדילמות והמציאות

כמרים ונזירים פולנים שנחשדו בהגשת עזרה ליהודים נרדפיםהיו צפויים לעונש מוות כאחד האדם, וגלימת המשרתים בקודש לא הקנתה להם שום חסינות. על כך יש להוסיף, למרבה הצער, את גישתה העוינת החריפה של הכמורה הפולנית הבכירה ליהודים, שהיתה מן המפורסמות עוד לפני המלחמה .
באירופה התעורר המצפון הנוצרי לנוכח מעשי הרצח של הגרמנים, והם הנחו את המוסדות והמנזרים שבשליטתם לפתוח את שעריהם ולתת מקלט ליהודים הנרדפים ובייחוד לילדים , ואילו בפולין העדיפה הכמורה הבכירה להניח את העניין לשיקול דעתםשל כל כומר קהילתי ושל כל אם מנזר. 
כך קרה שעל פי רוב נשארה ההחלטה אם לקבל ילד יהודי למנזר בידי אם המנזר, והיא פעלה לפי מצפונה ולפי אפשרויות הקליטה במנזר מאחר שחששו שמישהו מאנשי המנזר עלול להלשין על ילדים יהודים החוסים במנזר, השתדלו אמהות המנזרים לשמור את הסוד לעצמן. לעתים שיתפו בסוד נזירות אחדות, בעיקר את מי שטיפלו ישירות בילדים אלה, כדי שיידעו כיצד לנהוג אם יתעוררו בעיות כלשהן בגלל זהותם האמיתית של הילדים. על פי רוב היו הנזירות מגלות במשך הזמן את זהותו האמיתית של הילד לפי מראהו או התנהגותו, או שהילד עצמו היה מתוודה על זהותו …

הצלת ילדים יהודיים על ידי ארגון ז'גוטה

בשנת 1942 הוקם ארגון ז'גוטה שאחת המשימות הראשונות שנטל על עצמו היתה להציל ילדים. וראוי לציין שבשלושת חודשי הפעילות הראשונים של ז'גוטה, כשהארגון עדיין היה בחיתוליו, כבר טיפלו אנשיו ביותר מ-180 איש, ששבעים אחוז מהם היו ילדים. אבל למרות כל רצונם הטוב ומסירותם, המחסור באמצעים הגביל מאוד את פעילותם. בימים הקריטיים ההם הקציבה להם הדלגטורה לפעולות ההצלה רק כ-70,000 זלוטי. 

הצלת ילדים היה ונשאר בראש סולם העדיפויות של המועצה המורחבת של ז'גוטה שהוקמה בתחילת דצמבר 1942 .אחרי האקציה השנייה וההתנגדות המזוינת הראשונה בגטו ורשה ב-18 בינואר 1943 ,פנתה מועצת ז'גוטה לדלגטורה בקריאה נואשת וביקשה בדחיפות סיוע כספי גדול כדי להציל את האינטליגנציה, ובייחוד את הילדים שעוד נשארו בגטו.


בנובמבר 1942 הצטרפה לז'גוטה אירנה סנדלר. מבין הפעילים הפולנים בז'גוטה, איש לא הכיר כמוה את המצוקה של אנשי הגטו ומקרוב. בתור עובדת סוציאלית מטעם עיריית ורשה היא החליטה לא להתנתק מהמטופלים היהודים שלה כשנכלאו בגטו, ועזרה להם כל עוד התאפשר לה. משהצטרפה לז'גוטה במעמד של עובדת העירייה, היא ניצלה את קשריה עם …