דלג לתוכן הראשי

רשומות

מציג פוסטים מתאריך 2016

מכתבים מלאוקדיה

לאוקדיה ירומירסקה (בפולנית: Leokadia Jaromirska ; 1907 - 1979), הייתה מתנגדת לנאצים וחסידת אומות העולם מפולין.
פעילותה בתקופת השואה
לאוקדיה ירומירסקה התגוררה בביאלולקה (Bialoleka), פרבר של העיר ורשה. לא היו לה ילדים ובעלה נאסר ב-1940 כאסיר פוליטי.
באחד הבקרים באוקטובר 1942, בדרכה לעבודתה, שמעה בכי, והבחינה בילדה ובתינוקת בת 8 חודשים שננטשו ליד גדר של מנזר. שנים רבות אחר כך סיפרה כיצד היא וחברתה אספו את הילדות. האשה השנייה לקחה את הילדה אל ביתה ולאוקדיה אספה את התינוקת. 
בסיום יום העבודה מיהרה אל ביתה של האישה וגילתה שזו נבהלה ולקחה את הילדה המבוגרת אל תחנת המשטרה.
 לאוקדיה אימצה את התינוקת וקראה לה בשם בוגומיליה (מתנת האל) או בשם החיבה - "בוגושיה". בקושי רב הצליחה למצוא דרך לפרנס את התינוקת ואת עצמה, ואפילו לשלוח חבילות לבעלה שהיה כלוא כל אותה העת באושוויץ.
כאשר הרוסים התקרבו, נאלצה להתפנות מביתה ונדדה עם הילדה ממקום למקום בחיפוש אחר מזון ומקום לינה. למרות התנאים הקשים, טיפלה ירומירסקה בילדה במסירות לאורך כל המלחמה, הגנה עליה והעניקה לה חום ואהבה.
לאחר השואה
בתום המלחמה חזר בולק, בע…

הוותיקן והילדים ניצולי השואה

שאלת הוותיקן והילדים ניצולי השואה היא אחת הבעיות הראשונות שבאו על פתרונן לאחר מלחמת העולם השנייה. הרקע להתרחשויות נשאר לוט בערפל עוד זמן רב. רק מאמר שפורסם בראשית 2007 מאפשר הצצה אל מאחורי הקלעים.
גורלם של הילדים ניצולי השואה היה בעייתי במיוחד. בתום המלחמה הם נותרו ללא בני משפחה קרובים, ושוטטו בחבורות בערי אירופה. היו נערים ונערות שנמסרו לחסות המנזרים הקתוליים. ילדים קטנים נמסרו, בדרך כלל, על ידי קרובי משפחה לידי משפחות נוצריות, המוכרות למשפחותיהם, בתקווה לאסוף אותם חזרה לביתם, בתום המלחמה.
בשנת 1947, לאחר מאמצים רבים של יהדות העולם, נאמר לרב הראשי לארץ ישראל, יצחק אייזיק הלוי הרצוג, כי הוותיקן ינחה את בני הדת הנוצרית להשיב את הילדים ממוצא יהודי לחיק היהדות. הוותיקן לא נתן הצהרה מפורשת על כך, בין השאר בשל העובדה שהיה ברור לו שהכוונה המוצהרת הייתה לקחת את הילדים לארץ ישראל, תוכנית שהייתה מנוגדת לאינטרסים של הוותיקן באזור. עם זאת, במהלך השנים 1945 ו-1946 נמסרו ילדים יהודים שהיו בידי קתולים לארגונים יהודיים ללא קושי. אריה קובוביצקי, לימים אריה ל. קובובי - יושב ראש יד ושם הגיע למסקנה, שלהנה…

משחקים וצעצועים בתקופת השואה

דניאל כהן
בעקבות מלחמת העולם השנייה המשחקים הפכו לחלק בלתי נפרד מחייהם של הילדים, הילדים נקשרו אליהם מאוד ולא היו מוכנים לעזבם.
הילדים היו נמצאים במשך כל היום בתוך הגטו בתנאים לא ממש טובים וקשים, חלקם לבד וחלקם עם אחיהם ומשפחותיהם, כדי לעודד את המצב ולנסות לשפר אותו החליטו ההורים להביא לילדיהם משחקים שונים או שהילדים היו מכינים או ממציאים בעצמם משחקים שונים שינעימו את זמנם ויצליחו לשמור עליהם שקטים בתוך הגטו שהנאצים לא ימצאו אותם ואת משפחתם ויהרגו אותם ועוד משפחות שונות בגטו.
המשחקים באותה תקופה היו לצידם של הילדים, הילדים אחזו בהם לכל אורך המלחמה והם אלו שעזרו להם להיאבק והיו מקור לעידוד במהלך השואה. המשחקים היו מחולקים לכמה סוגים, חלק מהמשחקים היו בנויים מעץ, חלקם מנייר, והשאר היו עשויים מבגדים או צמר שמהם הכינו בובות שונות.
בנוסף היו גם משחקים שלא קשורים לחומר גלם מסוים כמו מחבואים, משחקי כדור, תופסת, תפירה, משחקי שלג (אם היה באותו אזור מושלג)  וכו'.. חלק מהמשחקים היו קשורים לחיי המציאות שלהם בגטו וסיפקו מידע, כלומר הם התקשרו למה שהיה בתקופת המלחמה והיו כאמצעי למידה לילדים שהיו עוסקי…

אלכס קלבר / לֶשֶק פריבק – אימא יש רק שתיים

אלכסנדר ארנון נולד כאלכס קלבר, חודש לפני שהנאצים פלשו לברית המועצות ולכל השטחים תחת שליטתה במבצע ברברוסה.
הוריו נרצחו זמן קצר לאחר מכן והוא נותר בידיה של משפחה נוצרית, אשר גדלה אותו באהבה רבה כבנם, ושמו החדש היה לשק פאריבק.
במשך כל זמן המלחמה ולאחריה עד היותו כבן שש לערך, לא ידע שהוא ילד מאומץ ויהודי. בתקופה שלאחר השואה, שבה החלו לחפש אחר ילדים יהודים שנותרו בידי נוצרים, הגיעו גם אליו.
הוא נלקח מתוך משפחתו החמה והאוהבת ונשלח לבית ילדים בקרקוב.
כעבור עשר שנים עלה לישראל (עליית גומולקה) ונקלט יחד עם קבוצת ילדים בקיבוץ נווה איתן.
ולריה פאריבק, האם המאמצת הנוצרית,  זכתה להימנות בין חסידי אומות העולם!
מקורות המידע : אלכס קלבר / לֶשֶק פריבק – אימא יש רק שתיים | בשביל המיליםסיפור חייו של אלכס ארנון - בשביל המילים

הלכה לעולמה האישה שהצילה עשרות ילדים בשואה

מריון פריצ'רד, בת 96, סייעה ל-150 יהודים, מרביתם ילדים, עם אוכל, ביגוד ומחסה במלחמת העולם השנייה בהולנד. היא הוכרה כחסידת אומות העולם לפני 35 שנה. "ההורים החדירו בי את המרדף אחר הצדק", סיפרה בעבר
מריון פריצ'רד, שהצליחה להציל עשרות רבים של יהודים בהולנד בתקופה מלחמת העולם השנייה, הלכה לעולמה והיא בת 96. בנה, ארנולד פריצ'רד, הודיע היום (ד') כי אמו נפטרה ב-11 בדצמבר בוושינגטון, לאחר מאבק בטרשת עורקים מוחית. בשנת 1981 הכיר מוזיאון "יד ושם" בפריצ'רד כחסידת אומות העולם.
פריצ'רד, במקור עובדת סוציאלית מהולנד שבזמנו נקראה ון-בינסברגן, סייעה לכ-150 יהודים, בהם ילדים רבים, ובין היתר סיפקה להם אוכל ובגדים. היא הצליחה להביא רבים מהם למקומות מסתור מפני הנאצים, אך תמיד התעקשה כי היא לא הייתה יכולה לעשות זאת מבלי עזרתם של אנשים אחרים ונוספים. היא הייתה בת 19 כאשר הנאצים פלשו להולנד ב-1940.
לכתבה המלאה באתר YNET
ראה גם : Marion Pritchard, Dutch rescuer of Jewish children during the Holocaust, dies at 96 ראה גם : מריון פריצ'רד – ויקיפדיה

אספתי את הצלבים שלי, ועזבתי את המנזר כמו גנב

מאת : רונית רוקאס
"כ-5,000 ילדים יהודים נותרו בפולין לאחר מלחמת העולם השנייה, רובם בזהות נוצרית שאולה. "בחסדי זרים", מחקר חדש של הד"ר נחום בוגנר, עוסק בילדים האלה, שנותקו מהוריהם, נאלצו להתכחש לעברם, ולבסוף שבו אל היהדות, לעתים תוך התנגדות גדולה.
אירית ר' קופר היתה בת 12 כשיצאה עם אמה מהגטו בעיר מינסק-מזובייצקי וצעדה אתה אל אחד מכפרי הפולנים באזור. הן ידעו שאם יימצאו מחוץ לגטו, יומתו במקום, אבל הרעב היה קשה, ואחד האיכרים הבטיח שאם הילדה תעבוד היטב, תקבל המשפחה בתמורה שק תפוחי אדמה בכל חודש. "כל הדרך אמא ביקשה ממני שלא אתנצר, שלא אשכח שאני יהודייה", מספרת קופר, שבאה ממשפחה חרדית. בימים הראשונים, כשהיתה יוצאת עם הפרות אל המרעה, היתה לוחשת את הסוד באוזנה של אחת הפרות, מספרת שהיא יהודייה, ששלוש אחיותיה ואמה נותרו בגטו, ובוכה. אחר כך הפסיקה. "למדתי להחביא את יהדותי ואת כל המטען שהבאתי אתי מהבית", היא אומרת. חודשים אחדים אחר כך, באוגוסט 1942, גילו אנשי הכפר שקופר יהודייה, והיא גורשה משם. בדרך חזרה הביתה שמעה במקרה שהגרמנים חיסלו את הגטו, והיא החלה …

הילדה לאה בלומנקרנץ מציצה מהחלון

לאימא של לאה בלומנקרנץ מהעיר טרנוב הייתה חברה פולניה טובה , ינינה ולנגה. אחרי אחת האקציות ביקשה ממנה האם שתציל לפחות לא לאה הקטנה שהייתה אז בת חמש. ולנגה אספה אליה את לאה והסתירה אותה בבית שבו התגוררה עם הוריה.
ביום , כשהמבוגרים נעדרו מהבית, ישבה לאה סגורה בדירת הגג, ובערבים הייתה מצטרפת לבני המשפחה ומבלה עמם. בית משפחת ולנגה היה בית תרבותי , ובני הבית נהגו בה יפה, אך היא השתעממה כשנשארה לבדה בבית.
באחד מימי "הכלא" שנכפה עליה, היא השתעממה מאד ולכן החליטה להציץ החוצה דרך החלון לראות מה קורא שם. פתאום הבחינה באישה המביטה בה מהבית שממול ומנופפת לעברה באצבע מאיימת. לאה הבינה שעשתה משהו שלא הייתה צריכה לעשות, נבהלה וסיפרה על כך לבעלי הבית. 
אחרי  התייעצות ביניהם , החליטו בני משפחת ולנגה שמוכרחים לסלק במהירות את לאה הקטנה מהבית מחשש של הלשנה.
האפוטרופסית שלה , ינינה ולנגה, נטלה אותה אל מכרה שלהם, אישה קשישה שהתגוררה בפשמישל, בתקווה שתסכים להסתיר אותה אצלה. כשסיפרה לה במי מדובר, סירבה האישה לקבלה וצעקה לעברה, "אינני רוצה שום ז'דובקה ( יהודייה ) אצלי" .
בלית ברירה נאלצה…

הקשיים והסיכונים של הסתרת ילדים יהודיים במשפחה נוצרית

גם בימים כתיקונם , בתנאים רגילים , יש מעט משפחות המוכנות לקלוט לתוכן ילד זר. על אחת כמה וכמה בתקופת מלחמה ולנוכח מערכת היחסים העכורה והעוינת ששררה בין הנוצרים ובין היהודים בפולין . הסתרת ילד יהודי במשפחה נוצרית הייתה כרוכה בקשיים ובסיכונים רבים. היה קשה להסתיר ילד זמן ממושך בבדידות במחבוא בעליית גג או במרתף סגור. אף כי היו גם מקרים כאלה. ואילו גידולו בגלוי בתוך המשפחה בתנאי אומנות , כמוה כפצצת זמן. לשם כך היה צריך להסדיר לו לגליזציה מסוימת , "להלביש" לו זהות שאולה מלווה בסיפור כיסוי מתאים.
בתקופת משטר הכיבוש הנאצי היה על  כל אדם לשאת עמו תעודת זהות ולהיות מוכן להזדהות לפני כל איש שלטון. גם הילדים לא הוצאו מכלל זה, והיו חייבים להיות מצוידים בתעודת לידה ובה נרשמה זהותם והשתייכותם הדתית-לאומית. כדי שילד יהודי יוכל להסתובב בסביבה נוצרית בזהות שאולה, היה צריך להסדיר לו תעודת לידה נוצרית מתאימה. תעודה שכזאת היה אפשר להשיג בכנסיות הפרוכיאליות שבהן רשמו את הלידות ואת הפטירות של אנשי הקהילה, או אצל זייפני תעודות מקצועיים שהתמחו בכך ודרשו בעבור תעודה שכזאת תמורה הולמת. בכנסיות הפרוכי…

שחיקת הזיכרון המהירה אצל ילדים עד גיל 4 שהוסתרו בקרב משפחות נוצריות

רות ציפריס , אם לילדה בת שלוש, אישה נמרצת ובעלת קשרים טובים בקרב אנשי האינטליגנציה הפולנית בוורשה, מצאה עבודה בגטו ב"שופ הבטוח" של שולץ. כמו רבים מחבריה, כך גם היא קיוותה שתעודת העבודה שלה תבטיח את חייה ואת חיי בתה הפעוטה מפני הגירוש הצפוי. לא עלה על דעתה להיפרד מילדתה, ולאחר שגורשו יחדיו לטרבלינקה , הן קפצו שתיהן מהרכבת הדוהרת לקראת מותן, וחזרו לוורשה.

רק בעקבות  התערבותם של ידידיה הפולנים היא הסכימה להיפרד ממנה ולהסתיר אותה במשפחה פולנית. ידידה פולנייה מסרה תחילה את בתה בת השלוש של ציפריס לקרובי משפחתה בכפר , כדי שישגיחו עליה זמן מה, בתואנה שהיא בת חברתה שילדה אותה מחוץ לנישואין. 
כעבור כמה חודשים הגיעה ציפריס לבקר את הילדה בביתה החד בלי שהזדהתה לפני האפוטרופוסים בתור אם הילדה. היא הופתעה לראות שהילדה השתנתה חיצונית  ונראית כילדת כפר לכל דבר, וגם התנהגה בהתאם. למרות הזמן הקצר למדי שחלף מאז נפרדה ממנה , הילדה לא זיהתה אותה. ציפריס המודאגת הייתה בטוחה שהילדה לקתה  באבדן הזיכרון בגלל פגיעה בראשה בעת שקפצה עמה מהרכבת.
מקרה זה משקף את שחיקת הזיכרון המהירה שחלה אצל הילדים הקטנים בש…

צעדת המוות של הילדים אברהם כרמי ואלכס וולקובסקי (אלכסנדר תמיר) באפריל 1945 .

" אני הולך אל צריף המרפאה של מחנה דאוטמרגן לאכול את הלחם שלקחתי לי , אך לפתע מגיעים שני אנשי אס-אס ומורים לנו להתסדר בחמישיות ולהתחיל לצעוד. אף אחד לא אמר דבר , ואף אחד לא שאל . איני יודע מה חשבו האחרים בלבם, איני חושב שחשבו. הן כמוני ודאי אף הם חשבו רק על דבר אחד – על הלחם הרב שקיבלנו במפתיע. וכך התחלנו לצעוד. צעדתי בחמישייה . ילד צעיר מצדי האחד , אסיר מבוגר מצידי האחר. בבוקר עוד שכבתי על המיטה בצריף במחנה דאוטמרגן, ושעות מועטות אחר כך הלכתי בדרכים. קולות ההפצצות וירי התותחים נחלשו . אך אני לא יראתי מההפצצות , רק יראתי את הגרמנים. יראתי כי ידעתי שלמחנה דאוטמרגן שוב לא נחזור ולא ידעתי להיכן נגיע. יראתי כי ידעתי שכל שינוי בחיי היוםיום אינו צופן טובות.  הלכנו , אנחנו צועדים ברגלינו , והגרמנים מדוושים על אופניהם לאטם ובמאמץ רב לצדנו.
 היינו כנראה קבוצה מוזרה למראה . גם בימי מלחמה כגון זו, שרגילים בה למיני מראות . כולנו היינו חלשים , צעדינו מהססים וכושלים. המדים הנקיים והתיקים שנשאנו על גבנו , לא הצליחו להסתיר את אומללות מראנו. ראיתי אותה במבטי נשים שיצאו מבתיהן כשצעדנו ברחובות עיר לא…

הילד אלכסנדר תמיר עבד בצחצוח מגפיהם של חיילי ורמאכט שהיו במחנה

אלכסנדר תמיר (וולקוביסקי) נולד ב-1931 בווילנה שבפולין (כיום בליטא), בן יחיד לפניה קובארסקי ולד"ר נח (לאון) וולקוביסקי, רופא. תמיר למד בבית ספר יהודי בשפה הפולנית, ואת השירים הראשונים שמע בפולנית. הוא למד לנגן בפסנתר מגיל חמש, וניגן והלחין עוד בתור ילד. לאחר כיבוש מזרח פולין על ידי ברית המועצות בספטמבר 1939 וסיפוח וילנה לליטא בעקבות כך, ברחו בני המשפחה לבלארוס. המשפחה חיה תקופה קצרה במינסק ומשם עברה לעיר קטנה בסמוך. שם למד תמיר נגינה ואף נשלח למוסקווה להשתתף בפסטיבל כשרונות. הוא למד רוסית והשתייך לתנועת הנוער הקומוניסטית. ביוני 1940 סיפחה ברית המועצות את וילנה מליטא, ותמיר והוריו שבו אל וילנה. עם פלישת הגרמנים וכיבוש וילנה נכלאה המשפחה בגטו. האב היה חבר במועדון תרבותי בגטו עם אבא קובנר ואברהם סוצקבר, וקיים אתם שיחות רבות בדירה בה חייתה המשפחה בגטו. האב כתב בפולנית שיר על פונאר, שמרק'ה קצ'רגינסקי תרגם ליידיש והוסיף בתים, ואלכסנדר תמיר בן ה-11 הלחין את השיר. באפריל 1943 זכה תמיר בתחרות הלחנה שהתקיימה בגטו וילנה, על הלחנת "פונאר". בגטו וילנה למד צרפתית, מה שסייע לו לא…

אברהם כרמי , ילד בן 13 , מסתתר בבונקר בזמן מרד גטו ורשה

" הבונקר היה כה עמוק באדמה שכמעט ולא שמענו מה מתרחש בחוץ, כשאיש מהמבוגרים לא עמד והסתכל בפריסקופ , ניגשתי והבטתי. איני יודע מה הצליחו המבוגרים לראות שם , אני כמעט ולא ראיתי דבר. אבל הרגשתי ברצפת הבונקר את צעדיהם הכבדים של הגרמנים, חשתי את זעזוע האדמה וידעתי שאלו רכבים, ומדי פעם היה הזעזוע חזק במיוחד, מלווה ברעם עמום, ואנשים אמרו שיורים מכלי נשק כבדים. " "אתה יודע בבונקר למדתי להאזין . לא רק לשמוע את הדיבורים הרגילים , ולא רק לחדד את אוזני לשמוע סודות שנאמרים חרש, במטרה שלא אשמע, ומעוררים את סקרנותי , אלא להאזין ממש. לשבת בשקט , ללא תנועה ורק להקשיב. לדעת מהו צליל בקבוק מולוטוב שמתנפץ , לשמוע את רחש האש הפורצת , לשמוע את רחש האש הפורצת , לשמוע את צעדי הרצים ולזהות אם זו קבוצה גדולה או כמה גרמנים בודדים, לשמוע את הצעקות, לשמוע את גרירת מכונות הירייה, לשמוע את דריכת הנשקים, לשמוע את צמיגי המשאיות ואת האנשים הקופצים מעליהן. מתחת לאדמה הרעשים נשמעים אחרים, ואני למדתי להכיר אותם ויכולתי לזהות כמעט את כולם. אבל באותו יום עוד לא הייתי מיומן, רק הקשבתי , מנסה לנחש מה אוזני שומעות…