דלג לתוכן הראשי

רשומות

מציג פוסטים מתאריך דצמבר, 2015

דוד לייטנר, במחנה הילדים בבירקנאו

דוד לייטנר היה ילד דתי בן 14 כשכבשו הגרמנים את הונגריה במרץ 1944. לייטנר נשלח לאושוויץוהוכנס למחנה הילדים שרוכז במחנה הצוענים ["ציגוינרלאגר"], שכבר פונה מיושביו הקודמיםאשר הובלו לתאי הגזים. להלן אנו מביאים קטע מזיכרונותיו מימי השואה.
למאמר המלא באתר "משואה"

יצחק קשתי , בתי הילדים היהודים בבודפשט ב-1944

"אני מבקש לגעת בנושא שעיקר פרטיו ההיסטוריים ידועים. קשה להאמין שעדיין חבויים מסמכים רבים בארכיונים, שבאמצעותם ניתן לזרות אור חדש על בתי הילדים שהוקמו ופעלו בבודפשט ב-1944, בעיר הכבושה בידי הגרמנים ונשלטת על ידי כנופיות 'צלב החץ' הפאשיסטיות. בהמשך אני מבקש להתייחס לעובדות המתארות והמאפיינות את קיומם של בתי הילדים ותוך כדי כך אנסה לעצב מסגרת היסטורית-סוציולוגית, כדי למקם אותם ואת פועלם ברצף חינוכי-תרבותי. אני תקווה שכך נעמיק את ההבנה בפעולתם של בתי הילדים, ובעיקר נאיר את הסיבות והנסיבות למפעל מיוחד זה של חברי תנועות הנוער הציוניות של התקופה."

למאמר המלא של פרופסור יצחק קשתי באתר "משואה"

מה קרה למנהל התיאטרון שהציל מאות ילדים יהודים?

בתום הקרנת הסרט סוסקינד, אחרי שהבמאי ההולנדי, רודולף ואן דן ברג, סיים את דבריו ופנה אל הקהל בהצעה לענות על שאלות, קמה אישה מבוגרת שישבה בשורה הראשונה.היא התקשתה לדבר. "אין לי שאלה," היא אמרה בשקט. "רק רציתי להגיד לך תודה." כל הנוכחים באולם עצרו את נשימתם כשהוסיפה: "אני הייתי אחת הילדות שם – " היא הצביעה על האקרן שהמסך כבר ירד עליו. "עד היום לא היה לי מושג איך נשארתי בחיים. כל המשפחה שלי נעלמה. אף אחד לא חזר. עכשיו, בזכותך," היא פנתה אל הבמאי, "אני יודעת מי הציל אותי. איך זה קרה." הנה מה שנודע לה: בזמן כלשהו בשנת  1943 היא, כמו ילדים יהודים רבים, נקלעה אל בית יתומים באמסטרדם. המקום שימש כתחנת מעבר. משם  נשלחו הילדים הלאה, אל מותם. שלוש שנים לפני כן אולץ ולטר סוסקינד, יהודי גרמני ממוצא הולנדי, להצטרף ליודנרט. לפני עליית הנאצים ניהל בגרמניה בית חרושת. בשנת 1938 ניסה לברוח לארצות הברית, אבל "נתקע" בהולנד. בשל הגרמנית המשובחת וכישורי הניהול שלו התמנה לתפקיד מנהל "התיאטרון ההולנדי", שם ריכזו הגרמנים בספטמבר 1943 את יהודי הול…

קבוצת בני-בלי-שם, קבוצת מחתרת הולנדית להצלת ילדים

קבוצת בני-בלי-שם) בהולנדית( Naamlozew Vennootschap, N.V)  או "הקבוצה בערבון מוגבל" (בע"מ), הייתה קבוצת מחתרת בהולנד בתקופת הכיבוש הנאצי. חברי הקבוצה טיפלו בהצלת ילדים יהודים, כמאתיים וחמישים נפש. שמונה עשר מחברי הקבוצה זכו לתואר חסיד אומות העולם ממוסד יד ושם בירושלים. הקבוצה פעלה בעיקר בעיר אמסטרדם. בין חבריה היו אזרחים הולנדים ממגזרי החברה השונים: הברונית אַנֶה-מארי וַן פֶרְשׁוֹיֶר; יאפ מוּש עובד מעבדה, ממנהיגי הקבוצה, שנתפס והוצא להורג בעינויים במחנה אומן; ויוֹן תיאו וורטמן בעל חברת מוניות שנאסר ונפטר במחנה ברגן בלזן אליו נשלח.הקבוצה קיבלה סיוע מאזרחים הולנדים נוספים, שתרמו לילדים שהוברחו תלושי מזון, בגדים וציוד, ועזרו לחברי הקבוצה להמציא תעודות מזויפות באשר לזהותם של הילדים.פעילות ההצלה של חברי הקבוצה כללה הברחת הילדים, שרובם נאספו מאתרי איסוף וגירוש של יהודים אל מחנה הריכוז וסטרבורק, והעברתם אל מקומות מסתור ומחסה ראויים, בעיקר בדרום הולנד.מקור המידע : וויקיפדיה בעברית
למידע נוסף באתר יד ושם

סופה הטראגי של הנרייטֶה הנריקס פּימֶנטֶל

הנרייטֶה הנריקס פּימֶנטֶל (בהולנדית: Henriette Henriques Pimentel)  1877 - 1944) הייתה יהודייה הולנדית ממוצא ספרדי, שניהלה את בית הילדים ה"קרֶש" (De Creche - "הפעוטון") באמסטרדם עד למלחמת העולם השנייה ובתקופת השואה. הצילה יחד עם ולטר סוסקינד, יוהאן ואן הולסט ואחרים, כמה מאות ילדים יהודים ונרצחה באושוויץ עם יתר הילדים, שלא הצליחה למלט מהמוות.
למידע נוסף בוויקפדיה בעברית

הנער משה: יומנו של משה פלינקר

משה זאב פלינקֶר (Flinker) תרפ"ז 9 באוקטובר 1926, האג – תש"ד, 1944, אושוויץ , היה נער יהודי הולנדי שחיבר בימי השואה יומן אישי בעברית וחשף בפני קוראים רבים בעשורים שלאחר מכן את התמודדויות נער דתי עם שאלות אמוניות בתקופת השואה. היומן שחיבר, שבו תיעד בין השאר את התקופה בה הסתתרה משפחתו מאימת רדיפות הנאצים בבלגיה , יצא לאור כספר.
שפרצה מלחמת העולם השנייהב-1939, הכריזה הולנד על נייטרליות. למרות זאת, ב-10 במאי1940תקפה גרמניה הנאציתאת הולנד ובלגיה. הולנד נכבשה תוך חמישה ימים ונכנעה ב-15 במאי. מיד לאחר הפלישה הגרמנית החלו גזירות נגד יהדות הולנד, שמנתה אז כ-140,000 איש (וכן כ-30,000 פליטים מגרמניה, ביניהם משפחתה של אנה פרנק). בסוף המלחמה נותרו בחיים רק כ-40,000 יהודים, שרובם ניצלו כיוון שהצליחו להתחבא מבלי להיתפס. רוב האחרים נשלחו למחנות ריכוז

משחק החיים: פרופ' דב וייסברג החליף זהות כדי להינצל

כשהיה בן 13 החליט לשכוח את שמו ואימץ לעצמו דמות בדויה של ילד נוצרי. את המלחמה העביר בין 18 דירות מסתור, מתחת לאף של הנאצים, והצליח לשרוד. אין פלא שגם היום, בגיל 85, כפרופסור לרפואה, עדיין יש בקולו נימת התרגשות כשהוא מדבר על משחק ושחקניםהוא נולד כבן בכור למשפחה יהודית-פולנית אמידה בלבוב. תחת השלטון הסובייטי גורש עם משפחתו מהדירה הגדולה שהייתה בבעלותם, וכשהגרמנים כבשו את העיר, עברו לדירת חדר בגטו. את אמו דורה ראה בפעם האחרונה כשהחלו הגירושים למחנה ההשמדה בלזץ'. כשהגיע לוורשה עם זהות בדויה, התמקם בדירות של דודיו, אך בתוך זמן קצר הבין שהוא חייב למצוא מקום אחר. "נראיתי כמו יהודי טיפוסי, וזה היה מסוכן שילד כמוני גר בדירה של אדם שאמור להיות נוצרי". עד שמצא מקום מסתור קבוע, שכרו עבורו הדודים חדר בדירה השייכת לרופא שיצא לפנסיה. "הרופא ואשתו לא ידעו שאני יהודי, אבל כנראה היו מספיק אינטליגנטים כדי לנחש. ערב אחד שוטרים סמויים עשו סיור בדירה, וכשהבחינו בי התחילו לתחקר אותי. אמרתי להם שבאתי לבקר את הדוד שלי, שגר בעיר, לרגל חג המולד. באיזשהו שלב הם שאלו אותי מהם שבעת החטאים המרכזיים…

מעדותה של מרים גוטמן על חיים בזהות בדויה אצל משפחה נוצרית בפולין

"הייתי המומה: אני ישנה במיטה ואיש לא נוגע בי, ואיש לא- אמרתי: אני מהר אקום, ואני אולי אסדר את הבית קצת, אולי אעשה משהו עבור הטובה שהיא עשתה לי כל כך, אפילו שהם לא יחזיקו אותי. אבל היא נתנה לי להיכנס ונתנה לי אוכל וניקתה אותי ונתנה לי מיטה חמה, התחלתי לטאטא את החדר. ראיתי שמה מטאטא, ולקחתי את המגפיים של האדון וצחצחתי את הנעליים, העמדתי אותן על יד המיטה, וכשהוא קם הוא הסתכל, הוא אומר: מי את? אמרתי: אני מארישה, עוד פעם, מארישה קונסטנטינה, אני מפוזנאן, ופשוט באתי לבקש אולי אתם צריכים, אני יכולה לעבוד אצלכם, אני יכולה- ש. מה הייתה התגובה שלו? ת. הוא אמר: אם גניה תרצה אותך, אנחנו נשאיר אותך. והוא קרא שם חיבה לגניה: גנייק"מעדותה של מרים גוטמן על חיים בזהות בדויה אצל משפחה נוצרית בפוליןמקור וקרדיט : יד ושם

נערה ושמה רנה - בריחה בזהות בדויה על פני אירופה הכבושה

מאת: רות עוזרד
רות שיץ היתה בת שלוש-עשרה כשנלקח אביה מבית המשפחה בברלין באוקטובר 1938. עשרות שנים מאוחר יותר היא מספרת את סיפור מנוסתה על פני אירופה: החל בהימלטות עם אחותה לבלגיה; משם לצרפת, שבה היא מצטרפת למחתרת היהודית ופועלת להצלתם של יהודים תחת זהות בדויה; ועד לבריחה לספרד דרך הרי הפירנאים, ועלייתה לארץ בטרם נסתיימה המלחמה נערה ושמה רנה, כמו הזיכרון האנושי, הולך קדימה ואחורה בזמן, מצייר פרטים קטנים וגדולים במציאות שנחוותה, ומאפשר הצצה להוויה רחבה של אותם ימים נוראים. זהו סיפור הישרדות הרווי תעצומות נפש, תושייה, אומץ לב ואחווה כמו גם כאב, בדידות והתבגרות טרם זמנה קישור נערה ושמה רנה - בריחה בזהות בדויה על פני אירופה הכבושה

רלי - נערה מבלגרד בזהות בדויה

רלי אלפנדרי פרדורלי - נערה מבלגרד בזהות בדויהרלי אלפנדרי פרדו רגע לפני פרידתם האחרונה דרש אביה של רֵלי שתבטיח לו שלעולם לא תאבד את אומץ לבה ואת אמונתה בעתיד טוב יותר. האב נשלח למקום לא ידוע, ורֵלי דבקה בהבטחתה גם בימים הרעים שבאו עליה. פרידה זו באה כחצי שנה לאחר שגרמניה כבשה את יוגוסלוויה וחייה של רֵלי השתנו לבלי שוב.  רֵלי ומשפחה סבלו מאכזריותם של הגרמנים ומן הגזרות הקשות שהטילו על היהודים, ובהן עבודת כפייה שאליה יצאו אביה מוֹשָה ואחיה אָצה מדי יום ביומו עד שנכלאו במחנה הריכוז טוֹפּוֹבסקֶה-שוּפֶּה, הם והגברים היהודים של בלגרד. זמן קצר לפני מעצר הנשים והילדים היהודים בבלגרד וריכוזם במחנה סיימישטֶה החליטה אמה לֶנקה למסור אותה לידי אחותה, שהתנצרה לפני שנים רבות. בתחילה הסתתרה רֵלי בבית הדודה בבלגרד, ולאחר מכן נשלחה לכפר הקיט אָרַנגֵ׳לוֹבָץ ושם חיה חיי עוני בזהות בדויה. רֵלי הייתה לראדה, נערה נוצרייה, שחייבת להיות צייתנית וטובה פן יתגלה סודה וכל משפחתה של דודתה תירצח באשמתה. מן הכפר הוחזרה רֵלי לבלגרד, לביתם של בני זוג שהסתירוה בתמורה לתשלום שקיבלו ממשפחת דודתה. האמונה שמשפחתה תתאחד בקרוב …

רוז'קה קורצ'ק, ילדים במחנה הריכוז בוכנוואלד - חלק ב'

י ש ר א ל   ר ו ב  לימד את הילדים היהודים מקרפטו-רוס.  מ א י ר   ג ו ט ל י ב  היה מכין הופעות מומחזות ומספר סיפורים מתולדות העם. אחיו, אברהם, היה אוסף שירים ורושם אותם. החלוקה המקצועית הזאת, כמו גיוס המורים, היתה פרי עבודתה של "ועדת החינוך" שהקימו ושמתפקידה היה להבטיח את תכנית הלימודים וגם את החומר הלימודי. באין ספרים בידם, היה הכרח להכין את כל התכניות על פי הזכרון. וכך היו מנסים לשחזר במשותף קטעי ספרות, שירי פרץ וגבירטיג, והיו רושמים מה שנשתמר עוד בזכרונם ומלמדים. השיעורים התקיימו בתוך הבלוק. הילדים ישבו כפופים על מיטותיהם באין יכולת להתיישר, כי מעל לראשם היתה קומה נוספת של דרגשים. הם ישבו בשתי שורות, כשפניהם מופנות למרכז, בו עמד לוח – חתיכת דיקט שהצליחו למצוא ולצבוע בצבע שחור. ליד הלוח עמד מרדכי שטריגלר וכתב בגיר את האלף-בית. הילדים קיבלו רצועות נייר צרות שנגזרו משקי מלט ורבע עפרון. הם כתבו. לאחר כל שיעור הכרחי היה לשרוף את הנייר ולהחביא את העפרון. מרדכי שטריגלר היה מספר והם היו שואלים... רוב התלמידים היו בנים עד ארבע עשרה, וביניהם צעירים מאד, שזה היה להם הלימוד הראשון בחי…

רוז'קה קורצ'ק, ילדים במחנה הריכוז בוכנוואלד - חלק א'

למצוא שיכון מתאים ליותר ממאתיים נערים (שנת 1943), וביניהם ילדים מתחת לגיל עשר, היווה קושי גדול, אך אפשר היה להתגבר על ידי חלוקתם ופיזורם של הצעירים בין מספר בלוקים קיימים. במרוצת הזמן, עם גבור המשלוחים שהתחילו להגיע בשנת 1944 ובתוכם מאות נערים, לא הספיקו הפתרונות החלקיים שהיו נהוגים עד כה, ונמצא בלוק שלם שבו התחילו לרכז את הנוער. הבלוק שמספרו היה 66 נמצא ב"מחנה הקטן" והיו לכך יתרונות בולטים. מחנה זה שימש בדרך כלל מקום בידוד והסגר לאסירים החדשים, וכאן גם נתקיים מיונם. הביקורים של ה-ס.ס. לא היו תכופים כאן ביותר. פחדם מפני מחלות מדבקות, זהירותם וחששם לבוא למקום בו עלולה היתה לארוב להם סכנה כזו, ידועים היו לכל והיו מנצלים ידיעה זו לעתים קרובות כדי להפיץ שמועות שהמחנה אמנם נגוע במחלות. מכיוון שהיה זה רק מחנה מעבר והאנשים היו בלאו-הכי מיועדים למקום אחר, לא גרם הדבר לבדיקות ול"טיפולים" הידועים (לא כן לו היה קורה הדבר במחנה הגדול) והשלטונות היו מסתפקים לרוב בקבלת תוצאות המיפקדים. 

בידינו עדות כתובה של  י ה ו ש ע  ביכלר, אחד הנערים, שהיה בין הראשונים שהוכנסו לבלוק זה לאחר ש…

שלמה קלס, הצלת ילדים יהודים בבלגיה

מתוך ילקוט מורשת, 37, יוני 1984 הבלגים – שכידוע מחולקים לפלמים ולוואלונים, שמתבלטים לא מעט ביחסים ביניהם, ושהיהודים היוו בקרבם רק כאחוז אחד – בלטו במלחמת העולם השניה הן ביחסם כלפי היהודים והן במידת היחלצותם לעזרה ולהצלתם מידי הנאצים. שותפים נאמנים ליחס זה של חלקים גדולים בעם הבלגי היו גם אישים מבית המלוכה, מסגל הכמורה הקתולית, מן המנגנון הממשלתי ומן המערכת המוניציפלית, כמו גם פעילים ממוסדות ואירגונים לגווניהם, וכן פועלים, איכרים ופשוטי-עם. אופיו הסולידרי של היישוב היהודי בבלגיה בשנות המבחן של השואה וכן הסיוע שהגישה האוכלוסיה הבלגית קבעו לא במעט את גורל בני עמנו בארץ זו במלחמת העולם השניה. נראה לנו ששתי עובדות אלו לא זכו עדיין להערכה היאה להן. רובם של היהודים השכילו עם פרוץ המלחמה להעריך נכונה את הצפוי להם ולהתארגן בהתאם לזה. הגופים המאורגנים גילו תושיה רבה ויוזמה ברוכה ומהירה, והמעשים שביצעו תוך מסירות נפש עילאית והקרבה עצמית בולטת הצילו את חייהם של אלפים מהם. שיתוף הפעולה שנוצר עם גורמים שונים בקרב הבלגים תרם רבות להישגים אלה של הצלה ושל עמידה בעימות עם האויב הנאצי. למאמר המלא באתר &q…

סיפורה של הלינה, יהודה באואר

מתוך: ילקוט מורשת, חוברת ב', אפריל 1964 – סיפורה של הלינה האלינה נולדה בעיר זגיאז' (Zgierz) בקרבת לודז', למשפחת פועלים. אביה עבד בבית חרושת לבדים במקום והבית היה בית מסורתי-יהודי. עם פרוץ המלחמה היתה האלינה בת ארבע או חמש (אין היא יודעת את גילה המדויק). אחיה נולד כשנה לאחר פרוץ המלחמה. המשפחה גורשה מזגיאז' עוד בימים הראשונים של הכיבוש על מנת לפנות מקום לגרמנים מקומיים. עברו לעיר ביאלה ואחר כך לשצ'ונוב. שם כבר היו בגיטו, בבית אחד עם משפחתה העניפה של האם. האב, אִם על שום כשלונו ואם מחוסר ידיעת השפה הפולנית, הלך בטל ואילו האם פירנסה את המשפחה בסחר-חליפין עם אוכלוסית הכפרים בסביבה. החיים היו חיי גיטו – קשים – מחסור, צפיפות. האלינה נשלחה להביא תרופה עבור האח התינוק מבית מרקחת שמעבר לתיל הדוקרני שהיווה את מיתחם הגיטו. היא עשתה זאת בזחילה, תוך רגעי פחד קשים. בקיץ 1942 (כנראה) ביצעו הגרמנים אקציה בגיטו. כל בני המשפחה שבבית התייצבו בכיכר האקציה ואילו אמה של האלינה עמדה על כך שהמשפחה תסתתר בעליית הגג. הגרמנים שנכנסו לבית לא בדקו את עליית הגג והיריות שירו לשם החטיאו את המטרה. א…

עדות לרפואה: המסע לעבר של פרופ' שאול הראל

רק לפני שבע שנים הפסיק פרופ' שאול הראל להתכחש לעברו ויצא לגלות כיצד ניצל מהתופת באירופה. באושוויץ הוא מצא את תעודת הפטירה של אחיו ובבלגיה פגש את האישה שהצילה את חייו. סיפורו של הילד שאול הילסברג, שהגיע כפליט לישראל והפך לנוירולוג ילדים בעל שם עולמי.הראל נולד כשאול הילסברג, בן זקונים למשפחה עם שבעה נפשות ממוצא פולני, שהתגוררה בבריסל. את ילדותו המאושרת יחסית קטעו הגרמנים כשהיה בן ארבע וחצי בלבד. "יום אחד אכלנו ארוחת ערב יום שישי ופתאום אחותי רגינה באה בריצה והזהירה אותנו שהגרמנים הגיעו,"מספר הראל. הארבעה עלו במהירות והתחבאו מאחורי קיר. "שמו לי סמרטוטים בפה כדי שאני לא אצעק,"מספר הראל. 

בדרך נס ניצלו הראל ומשפחתו באותו היום. "הגרמנים שלחו חייל לראות אם יש 'יהודים מלוכלכים' למעלה,"מספר הראל, "הוא הדליק סיגריה ונשען על הקיר שהסתתרנו מאחריו ולאחר כמה דקות ירד. לא עשה סיבוב ולא בדק את החדרים. ניצלנו כי הוא 'התרשל' בעבודתו."

לאחר שלא מצאו מקום לשהות בו, החליטו הוריו של הראל, משה ופרלה, להציל את הילדים ויצרו קשר עם המחתרת הבלגית. תחילה …

לא לציית כדי לברוח

בוריס סירולניק ,בן למשפחה יהודית צרפתית ,  כיום פרופסור לרפואה בצרפת , היה בשנת 1944  ילד בן 6 . "העמידו אותנו בשורה בחזית בית הכנסת בבורדו . ברגע שעברנו בפתח הדלת , כיוונו אותנו לשני שולחנות. קצין אחד  גרמני  במגפי עור עמד בין שניהם בפישוק כמו בסרט גרוע" . "אני נזכר שהוא כיוון את האנשים בתנועה קלילה לעבר השולחן הזה או השולחן הזה.  מה הייתה משמעות הבחירה ? שמעתי אומרים : "כדאי להגיד שאתה חולה , יכוונו אותך לשולחן שרושמים בו אנשים לבית החולים. "רק זה לא, , אמרו אחרים , "כדאי להגיד שאתה בריא כדי שיישלחו אותך לSTO ( עבודות כפייה) בגרמניה" . "כשעברתי בפתח הדלת , ראיתי מאחורי השולחן של הטור השמאלי את הנער הצופה ששערו היה מסולסל ככבש , ידידו של קאמי. יצאתי מהשורה כדי לגשת אליו. כשהבחין בי קפץ ממקומו, כיסאו התהפך , והוא הסתלק בצעדים גדולים . באותו רגע הבנתי שהוא זה שהסגיר אותי . "בית הכנסת השחיר מרוב אנשים. אני זוכר שאנשים שכבו על הארץ ונדחקו אל הקיר כדי להותיר מקום למעבר. אני זוכר אישה שמנה שחיפשה ילדים כדי להושיב אותם על שמיכה שהייתה פרושה על הקרק…