דלג לתוכן הראשי

"תני לי את התינוקת שלך ואת הכתובת שלך": נתנו לי שם נוצרי מפחד ההלשנות



מאת: מריה קליר קלאירט

נולדתי בתאריך 3 בינואר 1942 בבריסל, עיר הבירה של בלגיה. 

אמי ילדה אותי בבית יולדות נוצרי ונתנה לי שם נוצרי, מריה-קליר. היה מסוכן מדי לתת שם יהודי, מחשש להלשנות. אבל בפועל קראו לי קלאירט. היה לי אח גדול ממני בתשע וחצי שנים. היה דחוף להסתיר אותו ולכן התכוונו לתת אותו ל"אימוץ" אצל נוצרי לזמן מוגבל עד סוף המלחמה.

 בבלגיה היה נהוג לאמץ דרך בית המשפט. כשהגיעו לבית המשפט הוריי ואחי, והזוג שהיה מעוניין באימוץ, הסביר השופט שהאימוץ שייעשה הוא אימוץ לתמיד, גם אם ההורים הביולוגים ישרדו את המלחמה. כשאחי שמע זאת הוא פרץ בצעקות שהוא אינו מסכים וברח מבית המשפט ולכן האימוץ לא התקיים. לאחר מכן הוא הוסתר בבית יתומים. אמי הבהירה לו שאסור בשום אופן שיגיד שהוא יהודי.

אני עדיין הייתי בבית עם הורי. אבי לא ידע טוב צרפתית. בכפר שלו בפולין, לוטוטוב שליד לודז', דיברו יידיש. לכן כמעט ולא יצא מהבית כדי של לא להסגיר את יהדותו. לכן אמי הייתה זאת שיצאה לרחוב כי היא ידעה צרפתית טוב. יום אחד כשאמי החזיקה אותי בזרועותיה מחוץ לבית, סגרו הגרמנים את הרחוב משני הצדדים, כדי לתפוס יהודים ואנשי מחתרת. אמי פחדה, במיוחד כי הייתי אתה. איש מהרחוב הרגיש בהתרגשותה של אמי, התקרב אליה ובזהירות, שלא ישימו לב, לחש לה: "תני לי את התינוקת שלך ואת הכתובת שלך. בעוד יומיים מישהו יגיע אליך הביתה ויגיד לך איפה התינוקת הוסתרה." אמי, שפחדה שהגרמנים ייקחו את שתינו, מסרה אותי לאיש זר בתקווה להציל אותי. כשחזרה הביתה בלעדיי הייתה בסערת רגשות קשה. האיש הזר קיים את הבטחתו ובאמת לאחר יומיים הגיע מישהו מהמחתרת ומסר מידע על מקומי.

התברר שמסרו אותי לבית היתומים שהיה באזור הבירה, לכן אחי גם הוסתר שם. שוב אמי הבהירה לאחי: "אסור שידעו שאחותך כאן, שבמקרה שתיתפס לא יתפסו גם את אחותך התינוקת". אלא דברים מאוד קשים להגיד לילד בן פחות מעשר, אבל בזמנים האלה לא הייתה ברירה. בלילות אחי היה מחכה עד שכולם -ילדים ומדריכים – היו נרדמים ואז היה מתגנב למחלקת התינוקות רק בכדי לראות ולהתבונן בי לכמה דקות ואז היה חוזר בשקט למיטתו.

לילה אחד קצין גרמני הגיע לבדו לבית היתומים וביקש להעיר את המנהלת. כשהגיע המנהלת הבהיר לה שהנאצים יודעים שהיא מסתירה ילדים יהודים. היא כמובן טענה שזה בכלל לא נכון ושזו טעות, אבל הקצין ענה לה שהוא לא בא בכדי להתווכח אלא להזהיר אותה, כי בעוד יומיים יבואו לקחת את כל הילדים היהודים. הוא אמר למנהלת שתעשה עם המידע הזה מה שנראה לה נכון ועזב את המקום. כבר באותו לילה פיזרו את כל הילדים היהודים למקומות מחבוא אחרים.

אחי הגיע למשפחה באזור וואלוני (דוברי צרפתית) ואני הוסתרתי במשפחה אחרת באזור הצפוני של בלגיה, בפלנדריה, ששם דיברו פלמית, שפה דומה להולנדית.

הזוג שהסתיר את אחי יצאו לעבוד לפני זריחת השמש וחזרו לאחר שקיעתה. לכן אחי נשאר לבד כל היום ללא אוכל ועם איסור לגעת במשהו ובטח שלא לצאת החוצה, מפחד להלשנות. מדי חודש אמא הייתה מגיעה למשפחות שהסתירו אותי ואת אחי כדי לשלם וכמובן כדי לראותנו. פעם אחת כשהגיעה לאחי היא מצאה אותו חיוור ורזה מאוד. היא שאלה אותו למה הוא כל כך חיוור אבל בהתחלה לא רצה לענות. לבסוף בגלל הלחץ שאמי הפעילה עליו הוא סיפר לה את התנאים שבהם חי. אמי לא חשבה פעמיים. היא ישר לקחה אותו ויחד הלכו לכנסייה של הכפר. הכומר היה לבדו ואמי ניגשה אליו עם אחי ואמרה לו: "אני יהודייה וזהו בני". בנוסף, סיפרה לו את התנאים שבהם אחי חי. הכומר הציע לאמי להשאיר אצלו את אחי עד גמר המלחמה והוא יטפל בו וידאג לו. כנהוג בזמנים ההם בכפרים, הכמרים היו גם המורים של בית ספר יסודי. לכן אחי הצטרף לכיתה והכומר הסביר לתלמידים שבגלל הפיגור בחומר הוא יישאר אתו בהפסקות כדי להשלים חומר. בפועל הכומר היה קודם מביא לו אוכל ודואג שיגמור את כל האוכל. כך למעשה הציל את חייו.

כפי שסופר, אני הוסתרתי בפלנדריה ששם דיברו פלמית. לכן השפה הראשונה שלי הייתה פלמית. כשאמא הייתה מגיעה למשפחה שהסתירה אותי כדי לשלם, לתת מתנה קטנה (קצת אוכל) ולראותי, לא הבנתי מה היא אומרת מכיוון שדיברה צרפתית. למרות זאת עדיין הייתה לי הרגשה שהיא אוהבת אותי ושהיא קרובה אלי כי היא הייתה מחבקת אותי ומנשקת אותי… כמו אמא.
האזור שבו הוסתרתי היה אזור חקלאי, לכן יכולנו לצאת ולהתרחק קצת מהבית ולהיות לבד. כשאמא הייתה צריכה לחזור חזרה לרכבת, היא הייתה כל הדרך הארוכה בשדות מסתובבת מדי פעם כדי לראות אם אני עדיין שם. היא הייתה הולכת, מסתובבת, ובוכה. המשיכה כך עד שהייתי הופכת לנקודה קטנה. גם אני לא הייתי זזה ממקומי עד שלא ראיתי אותה יותר.

הורי נשארו בבריסל. כמו בכל אזור שכבשו הנאצים, היה מאוד מסוכן. לדוגמה: יום אחד הגיע חייל גרמני לבניין וצלצל בדלת למטה. אמי ירדה ופתחה את הדלת, מצאה מולה את החייל הגרמני. החייל אמר לאמי שגרה בבניין זה משפחת זלצמן. אמי ענתה לו שיש לו טעות ושכאן אין שום משפחת זלצמן. החייל הלך. אמי עלתה לאבי ואמרה לו שהגיע הזמן לזוז מפה כי ברור שהייתה הלשנה. אבי ענה שאין צורך כי אם כבר אמרת לו שאין אז הוא לא יחזור. למרות זאת למחרת חזר אותו חייל. שוב אמי ירדה והחייל אמר לה שאין שום טעות ושכן גרה פה משפחת זלצמן. אמי לא התבלבלה והיא אמרה לו בטון בטוח "אתמול היית ואמרתי לך שאין משפחת זלצמן. אם אתה לא מאמין לי אז בוא תעלה אתי. בקומת קרקע גרה משפחה, בקומה ראשונה אני גרה ובקומה שנייה גרה משפחה". הטון היה כל כך משכנע ובטוח שהחייל פשוט הלך. אמי שוב עלתה לאבי ואמרה לו בצורה ברורה שעכשיו כבר חייבים ללכת.
ביום הכרזת גמר המלחמה הייתה אופוריה ותהו ובוהו עצום בעיר. כולם יצאו לרחובות והייתה התפרצות של שמחה. החיילים האמריקאים עברו עם הטנקים ברחוב וזרקו ממתקים להמון. ליד זה היו גם חיסולי חשבונות עד לרצח. אמי אפילו לא חיכתה יום כדי לאסוף את אחי ואותי. היא פילסה לעצמה את הדרך בתוך כל הבלגן והחזירה אותנו הביתה."



תגובות

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

איטה טייץ , בת 10 לבד ביער אחר בורות ההריגה

עדות משנת 1946
נולדתי בשנת 1931 בעיירה נאמאנצ'ין הסמוכה לוילנה. אבי היה מנהל חשבונות. בת שש נכנסתי לבית ספר "תרבות" . כשעברתי לכיתה ד' בשנת 1941 , פרצה המלחמה ואז נסתיימו בשבילי חיי המשפחה השלווים והתחילו חיים מלאי סבל ויגון . בו ביום הפציצו מטוסים גרמניים את עיירתנו ויהודים רבים ניספו בשעת ההפצצה. למזלנו , משפחתי יצאה לכפר להסתתר מההפצצות.
כאשר חזרנו לעיירה ראינו את היגון של היהודים שבני משפחותיהם נהרגו בהפצצת הגרמנים  . כאשר הגיעו לעיירה החיילים הגרמנים הם הסתייעו בליטאים על מנת לפרוץ לבתי היהודים בלילות. היו מכים ומענים . עם בוקר היינו שומעים את מעללי הלילה : זה נרצח, זה עונה..
האקציה הגדולה התחילה אחרי כמה חודשים כאשר ליטאים הודיעו לנו להופיע מייד לבית הכנסת ומשם נשלח לגטו וילנה. אבא היה חיוור כמת . אמר לנו שנתלבש והוסיף שבשום פנים ואופן לא נלך לבית הכנסת.
ובינתיים נתמלאה דירתנו גויים שהחלו שולחים יד בחפצינו. אבא ניצב כמאובן : מה לעשות? לאן לפנות : לא יכולנו לצאת יחדיו מהבית ,  כי הליטאים ניצבו ברחובות וגירשו לתוך בית הכנסת . להישאר בבית עצמו כבר היה בלתי אפשרי. 

הנער ניצול השואה ששרד בהיותו בן 15 את מחנה מאוטהאוזן וזכה במדליית הכבוד במלחמת קוריאה

הוא שרד מחנה ריכוז  נאצי  (מאוטהאוזן, אוסטריה ) בתקופת השואה  ואחר כך  נלחם בגבורה  בצבא האמריקאי במלחמת קוריאה שם הגן בעצמו על אחת הגבעות החשובות בקרב בין האמריקאים לסינים בצפון קוריאה והציל את חייהם של 40 עמיתיו לפלוגה .  אחר כך נכלא במחנה שבויים סיני . מי הוא הצעיר היהודי ההונגרי טיבור רובין, ניצול השואה,  שזכה במדלית הכבוד מידי נשיא ארה"ב ?
טיבור "טד" רובין (באנגלית: Tibor "Ted" Rubin;‏ 18 ביוני 1929 - 5 בדצמבר 2015) היה ניצול שואה ממוצא הונגרי וגיבור מלחמה אמריקאי שעוטר במדליית הכבוד על פעולותיו במלחמת קוריאה. היה אחד משני מעוטרי מדליית הכבוד היהודים שנותרו בחיים, עד למותו.
במשך השנים הוגשו המלצות רבות להעניק לרב"ט טיבור רובין מדליות ועיטורים, המלצות אלו זכו להתעלמות ממניעים אנטישמיים.
ב-23 בספטמבר 2005 העניק נשיא ארצות הברית ג'ורג' ו. בוש את מדליית הכבוד לרב"ט טיבור רובין.
טיבור רובין התגורר בגרדן גרוב, קליפורניה.
ילדותו בהונגריה טיבור רובין נולד בפאסטו, עיירה הונגרית קטנה שחיו בה 120 משפחות יהודיות. אביו היה סנדלר והוא היה אחד מתוך שישה יל…

שבתאי קאנטור , בן 13, מסתתר בארובות הגג באקציות בגטו וילנה

עדות משנת 1946 , שבתאי קאנטור , בן 15 ( בן 8 עם פרוץ המלחמה)

נולדתי בשנת 1931 בעיירה קטנה יאזנה . אבי היה אופה ואמי ניהלה את הבית. למדתי ב"חדר"וראיתי חיים טובים עד שפרצה המלחמה והגיעו הגרמנים. הליטאים עשו יד אחד עם הגרמנים .
מרים ומלאי יגון היו החיים תחת עול השלטון הגרמני. כעבור חודש גזרו הגרמנים את גזירת הגטו בעיירה. בבוקר לא-עבות באו ליטאים וגרמנים חמושים ברובים , עברו מבית לבית וגרשו לגטו. המצב בגטו היה נורא ואיום. מדי פעם באו ליטאים וגרמנים הרגו וירו ושדדו.
היינו זמן מה בגטו ואז החליטו הנאצים להוביל את היהודים לבורות ההריגה. טיכסתי עצה עם אחי והחלטנו שאני אברח והוא יישאר עם אימא.
כל עזבתי את הורי ויצאתי לדרך. פרמתי והורדתי את הטלאי הצהוב. מצאתי בן-כפר ועגלה , קפצתי עליה ונסעתי לכפרים. אחר כך התגנבתי לבית אישה כפרית וביקשתי אוכל. התגנבתי לתוך גורן ללינת לילה. אחרי שלושה ימים הגעתי לקובנה. ישבתי על גג הקרון ונסעתי לוילנה.
בנסעי כך בדרך כאשר אני יושב על גג הקרון, ראיתי איך הובלו יהודים להורג . שמעתי צעקות ובכיות וליבי כאבמאד, שנגזר עלי להסתכל בדרכם האחרונה של יהודים. פרצתי בב…