דלג לתוכן הראשי

מסע ההישרדות של אסתר ברנבוים (ליפשיץ) , ילדה בת 4, בגטו בודפשט





נולדתי בחורף, ב- 20 בדצמבר 1939, בבודפשט בירת הונגריה.

 היו לי שלושה אחים ואחות, אני הכי קטנה: יהודה אליעזר, שנרצח ע"י הגרמנים, שמואל, שהיה במחנה עבודה אך שרד, שושנה, שהיתה בת עשר כשפרצה המלחמה, יוסף בן שבע, ואני – בת ארבע     . 

אבא שלי היה רב ומוהל. לי היה זמן פנוי כי לא הלכתי לגן ילדים, הייתי בבית עם אמא. אני לא זוכרת שום דבר לפני המלחמה.

הייתי בת ארבע כשיצאה פקודה לעזוב את הבתים שלנו, אני זוכרת שעמדנו ברחוב עם מטפחת משבצות על הראש ותיק קטן על הגב שלי וככה הגענו אל בית ששם נתנו ליהודים לגור. היינו שם זמן קצר ואז הודיעו שכל הנשים חייבות לרדת למטה ליד השער, ליד כל בית היה שוער.

 מומו רצתה לרדת ואני מאוד בכיתי והחזקתי לה את הרגליים כדי שלא תרד. אחותי שושנה אמרה לי, אל תדאגי אני אדאג לך, בכיתי המון זמן אבל בסוף אמא שלי ירדה למטה. השוער אמר לה גבירתי, כבר סגרו את השערים תעלי למעלה. אבל אתם חייבים לעזוב את הבית, מאוד שמחתי כשמומו חזרה והיא סיפרה שחייבים לעזוב את הבית.

 התכנית של הגרמנים הייתה כזאת: קודם לקחו את הגברים ואת הבחורים למחנות עבודה, אחר כך לקחו את הנשים ובסוף את הילדים ואת כולם להשמדה. היינו בגטו בבודפשט, גרנו בחדר מאוד גדול עם כמה משפחות יהודיות. כל אחד קיבל מקום קטן להיות בו' לא היו לנו מזרנים, אני לא יודעת איך ישנו.

 מומו לקחה אתה צנצנת ריבה שהכינה ואמרה שזה בשביל הזמנים הרעים. באותם הזמנים התחילו הפצצות על הונגריה מצד בנות הברית (רוסיה, אמריקה ואנגליה). ההונגרים היו יחד עם הגרמנים ושיתפו אתם פעולה בכל. שמענו רעש מתקרב אלינו ולא הבנו מה זה. היינו במטבח, יוסף, מומו ואני ואז הפציצו את הבית שלנו!

 אנשים נהרגו שם ונפצעו, צעקות, רעש נוראי, עשן אבק. שושנה אחותי הלכה כהרגלה לבקר את השכנים שהיו באותו מתחם, היא נפצעה קשה והייתה בין ההריסות ומומו אמרה לנו "אתם נשארים במטבח ואני הולכת לחפש את שושנה". 

מתחת להריסות מומו ראתה את הנעליים של שושנה מציצות. הגיעה הצלה וכיבוי אש מטעם ממשלת הונגריה. מומו בכתה מאוד והתחננה לאנשי ההצלה שיצילו את שושנה. הם אמרו לא כדאי, היא כבר בוודאי מתה, אבל מומו התעקשה והם הצילו אותה, לקחו אותה לבית חולים, עין אחת יצאה לה וכל הגוף שלה היה מלא רסיסים. בגלל ההפצצות ירדנו למחסן ושם כבר לא היה שום אוכל ממשי, רק מרגרינה ובצל, אני לא יודעת מאיפה.

 הייתה שם ילדה מאוד קטנה, אמא שלה חיממה לה קמח עם מים על נר אבל היא לא רצתה לאכול את העיסה ונתנה לי לאכול. 

אחרי כמה זמן נכנס חייל רוסי. אנחנו שכבנו על הרצפה מחוסר כוח אבל כשהוא נכנס הרמנו ראש וראינו אותו, מומו שידעה סלובקית אמרה לו "יברי יברי" שזה אומר יהודים יהודים. אחר כך לא יודעת אם זה הוא או מישהו אחר לקח מנדולינה והתחיל לנגן לנו סיפור, שאנחנו יכולים לצאת מן המחסן כי הרוסים כבשו את בודפשט.
 היינו מאוד חלשים אבל שמחנו מאוד שהרוסים הצילו אותנו,



תגובות

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

איטה טייץ , בת 10 לבד ביער אחר בורות ההריגה

עדות משנת 1946
נולדתי בשנת 1931 בעיירה נאמאנצ'ין הסמוכה לוילנה. אבי היה מנהל חשבונות. בת שש נכנסתי לבית ספר "תרבות" . כשעברתי לכיתה ד' בשנת 1941 , פרצה המלחמה ואז נסתיימו בשבילי חיי המשפחה השלווים והתחילו חיים מלאי סבל ויגון . בו ביום הפציצו מטוסים גרמניים את עיירתנו ויהודים רבים ניספו בשעת ההפצצה. למזלנו , משפחתי יצאה לכפר להסתתר מההפצצות.
כאשר חזרנו לעיירה ראינו את היגון של היהודים שבני משפחותיהם נהרגו בהפצצת הגרמנים  . כאשר הגיעו לעיירה החיילים הגרמנים הם הסתייעו בליטאים על מנת לפרוץ לבתי היהודים בלילות. היו מכים ומענים . עם בוקר היינו שומעים את מעללי הלילה : זה נרצח, זה עונה..
האקציה הגדולה התחילה אחרי כמה חודשים כאשר ליטאים הודיעו לנו להופיע מייד לבית הכנסת ומשם נשלח לגטו וילנה. אבא היה חיוור כמת . אמר לנו שנתלבש והוסיף שבשום פנים ואופן לא נלך לבית הכנסת.
ובינתיים נתמלאה דירתנו גויים שהחלו שולחים יד בחפצינו. אבא ניצב כמאובן : מה לעשות? לאן לפנות : לא יכולנו לצאת יחדיו מהבית ,  כי הליטאים ניצבו ברחובות וגירשו לתוך בית הכנסת . להישאר בבית עצמו כבר היה בלתי אפשרי. 

הנער ניצול השואה ששרד בהיותו בן 15 את מחנה מאוטהאוזן וזכה במדליית הכבוד במלחמת קוריאה

הוא שרד מחנה ריכוז  נאצי  (מאוטהאוזן, אוסטריה ) בתקופת השואה  ואחר כך  נלחם בגבורה  בצבא האמריקאי במלחמת קוריאה שם הגן בעצמו על אחת הגבעות החשובות בקרב בין האמריקאים לסינים בצפון קוריאה והציל את חייהם של 40 עמיתיו לפלוגה .  אחר כך נכלא במחנה שבויים סיני . מי הוא הצעיר היהודי ההונגרי טיבור רובין, ניצול השואה,  שזכה במדלית הכבוד מידי נשיא ארה"ב ?
טיבור "טד" רובין (באנגלית: Tibor "Ted" Rubin;‏ 18 ביוני 1929 - 5 בדצמבר 2015) היה ניצול שואה ממוצא הונגרי וגיבור מלחמה אמריקאי שעוטר במדליית הכבוד על פעולותיו במלחמת קוריאה. היה אחד משני מעוטרי מדליית הכבוד היהודים שנותרו בחיים, עד למותו.
במשך השנים הוגשו המלצות רבות להעניק לרב"ט טיבור רובין מדליות ועיטורים, המלצות אלו זכו להתעלמות ממניעים אנטישמיים.
ב-23 בספטמבר 2005 העניק נשיא ארצות הברית ג'ורג' ו. בוש את מדליית הכבוד לרב"ט טיבור רובין.
טיבור רובין התגורר בגרדן גרוב, קליפורניה.
ילדותו בהונגריה טיבור רובין נולד בפאסטו, עיירה הונגרית קטנה שחיו בה 120 משפחות יהודיות. אביו היה סנדלר והוא היה אחד מתוך שישה יל…

שבתאי קאנטור , בן 13, מסתתר בארובות הגג באקציות בגטו וילנה

עדות משנת 1946 , שבתאי קאנטור , בן 15 ( בן 8 עם פרוץ המלחמה)

נולדתי בשנת 1931 בעיירה קטנה יאזנה . אבי היה אופה ואמי ניהלה את הבית. למדתי ב"חדר"וראיתי חיים טובים עד שפרצה המלחמה והגיעו הגרמנים. הליטאים עשו יד אחד עם הגרמנים .
מרים ומלאי יגון היו החיים תחת עול השלטון הגרמני. כעבור חודש גזרו הגרמנים את גזירת הגטו בעיירה. בבוקר לא-עבות באו ליטאים וגרמנים חמושים ברובים , עברו מבית לבית וגרשו לגטו. המצב בגטו היה נורא ואיום. מדי פעם באו ליטאים וגרמנים הרגו וירו ושדדו.
היינו זמן מה בגטו ואז החליטו הנאצים להוביל את היהודים לבורות ההריגה. טיכסתי עצה עם אחי והחלטנו שאני אברח והוא יישאר עם אימא.
כל עזבתי את הורי ויצאתי לדרך. פרמתי והורדתי את הטלאי הצהוב. מצאתי בן-כפר ועגלה , קפצתי עליה ונסעתי לכפרים. אחר כך התגנבתי לבית אישה כפרית וביקשתי אוכל. התגנבתי לתוך גורן ללינת לילה. אחרי שלושה ימים הגעתי לקובנה. ישבתי על גג הקרון ונסעתי לוילנה.
בנסעי כך בדרך כאשר אני יושב על גג הקרון, ראיתי איך הובלו יהודים להורג . שמעתי צעקות ובכיות וליבי כאבמאד, שנגזר עלי להסתכל בדרכם האחרונה של יהודים. פרצתי בב…