ילדים בשואה

יום ראשון, 2 ביולי 2017

מסע ההישרדות של אסתר ברנבוים (ליפשיץ) , ילדה בת 4, בגטו בודפשט





נולדתי בחורף, ב- 20 בדצמבר 1939, בבודפשט בירת הונגריה.

 היו לי שלושה אחים ואחות, אני הכי קטנה: יהודה אליעזר, שנרצח ע"י הגרמנים, שמואל, שהיה במחנה עבודה אך שרד, שושנה, שהיתה בת עשר כשפרצה המלחמה, יוסף בן שבע, ואני – בת ארבע     . 

אבא שלי היה רב ומוהל. לי היה זמן פנוי כי לא הלכתי לגן ילדים, הייתי בבית עם אמא. אני לא זוכרת שום דבר לפני המלחמה.

הייתי בת ארבע כשיצאה פקודה לעזוב את הבתים שלנו, אני זוכרת שעמדנו ברחוב עם מטפחת משבצות על הראש ותיק קטן על הגב שלי וככה הגענו אל בית ששם נתנו ליהודים לגור. היינו שם זמן קצר ואז הודיעו שכל הנשים חייבות לרדת למטה ליד השער, ליד כל בית היה שוער.

 מומו רצתה לרדת ואני מאוד בכיתי והחזקתי לה את הרגליים כדי שלא תרד. אחותי שושנה אמרה לי, אל תדאגי אני אדאג לך, בכיתי המון זמן אבל בסוף אמא שלי ירדה למטה. השוער אמר לה גבירתי, כבר סגרו את השערים תעלי למעלה. אבל אתם חייבים לעזוב את הבית, מאוד שמחתי כשמומו חזרה והיא סיפרה שחייבים לעזוב את הבית.

 התכנית של הגרמנים הייתה כזאת: קודם לקחו את הגברים ואת הבחורים למחנות עבודה, אחר כך לקחו את הנשים ובסוף את הילדים ואת כולם להשמדה. היינו בגטו בבודפשט, גרנו בחדר מאוד גדול עם כמה משפחות יהודיות. כל אחד קיבל מקום קטן להיות בו' לא היו לנו מזרנים, אני לא יודעת איך ישנו.

 מומו לקחה אתה צנצנת ריבה שהכינה ואמרה שזה בשביל הזמנים הרעים. באותם הזמנים התחילו הפצצות על הונגריה מצד בנות הברית (רוסיה, אמריקה ואנגליה). ההונגרים היו יחד עם הגרמנים ושיתפו אתם פעולה בכל. שמענו רעש מתקרב אלינו ולא הבנו מה זה. היינו במטבח, יוסף, מומו ואני ואז הפציצו את הבית שלנו!

 אנשים נהרגו שם ונפצעו, צעקות, רעש נוראי, עשן אבק. שושנה אחותי הלכה כהרגלה לבקר את השכנים שהיו באותו מתחם, היא נפצעה קשה והייתה בין ההריסות ומומו אמרה לנו "אתם נשארים במטבח ואני הולכת לחפש את שושנה". 

מתחת להריסות מומו ראתה את הנעליים של שושנה מציצות. הגיעה הצלה וכיבוי אש מטעם ממשלת הונגריה. מומו בכתה מאוד והתחננה לאנשי ההצלה שיצילו את שושנה. הם אמרו לא כדאי, היא כבר בוודאי מתה, אבל מומו התעקשה והם הצילו אותה, לקחו אותה לבית חולים, עין אחת יצאה לה וכל הגוף שלה היה מלא רסיסים. בגלל ההפצצות ירדנו למחסן ושם כבר לא היה שום אוכל ממשי, רק מרגרינה ובצל, אני לא יודעת מאיפה.

 הייתה שם ילדה מאוד קטנה, אמא שלה חיממה לה קמח עם מים על נר אבל היא לא רצתה לאכול את העיסה ונתנה לי לאכול. 

אחרי כמה זמן נכנס חייל רוסי. אנחנו שכבנו על הרצפה מחוסר כוח אבל כשהוא נכנס הרמנו ראש וראינו אותו, מומו שידעה סלובקית אמרה לו "יברי יברי" שזה אומר יהודים יהודים. אחר כך לא יודעת אם זה הוא או מישהו אחר לקח מנדולינה והתחיל לנגן לנו סיפור, שאנחנו יכולים לצאת מן המחסן כי הרוסים כבשו את בודפשט.
 היינו מאוד חלשים אבל שמחנו מאוד שהרוסים הצילו אותנו,



אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה