דלג לתוכן הראשי

רומן פריסטר , בן 15 , בעבודת פרך בין קרוניות הפלדה במפעל כפייה של הנאצים



רומן פריסטר , דיוקן עצמי עם צלקת, , דביר,1993

מחנה הכפייה של עובדי הפלדה שכן בחלקה העילי של העיירה סטאראחוביצה במחוז קיילצה שבפולין. מחנה עבודות הכפייה הוקם על קו פרשת המים , מרחק מה מבתי הפועלים והכורים , קראו לו "מאביובקה" על שם מכרה של עפרות ברזל שפעל בסביבה.

במחוז היו פזורים עוד מחנות כשלנו, כולם מאוכלסים אסירים, יהודים ולא-יהודים, כולם נועדו להניע את גלגלי תעשיית החימוש הנאצית. המזון לעובדי הכפייה היהודים ניתן בצמצום רב ובקושי ניתן היה להתקיים ממנו.   הנער רומן פריסטר בן 15 ואביו הצליחו לשרוד במחנה כפייה בזכות החסד של חצרון פולני ,שהבריח להם למחנה הכפייה הסגור מנות מזון אותן החביא באחד המסתורים במפעל פלדה. רומן פריסטר, הנער הצליח לשרד בעבודת הפרך , אך אביו ד"ר למשפטים ,שהיה בזמנו מבכירי עורכי הדין בפולין , לא החזיק מעמד כי מגיפת טיפוס הבהרות פגעה בו.

כותב רומן פריסטר ז"ל בספרו האוטוביוגראפי דיוקן עצמי עם צלקת,  דביר,1993:

"האור בחוץ היה מלא עדיין כאשר חזרתי מקרית הפלדה. בן חמש עשרה הייתי הצעיר בקבוצת מפעילי תנורי זימנס-מארטן. קרית הפלדה של עובדי הכפייה סופחה רשמית לתשלובת " הרמן גרינג ורקה"  , ובחסות שמו של מרשל הרייך שוב התיכו בה עפרות וגרוטאות ברזל כדי לצקת פלדה שדרושה הייתה לנאצים כאוויר לנשימה. המפעל יצר גופי פצצות וקני תותחים ארוכי-טווח.

הלהבות בתנורי זימנס-מארטן בערו בלי הפוגה עשרים וארבע שעות ביממה. במשך חודשים ארוכים, במשך 16 שעות ביממה, הנער רומן פריסטר ואביו  דחפו קרוניות שהובילו את גושי הפלדה , אחרי שהתחשלו בחול, מאולם היציקות אל אולם בקרת האיכות. הקרוניות הישנות חרקו בכל עקומה ונטו לרדת מהמסילה הצרה. כל אימת שקרה הדבר, הלמו מנהלי העבודה הגרמנים באסירים היהודים במוטות ברזל עד שהרימו אותן שוב וחזרו להמשיך בעבודת הפרך.  כל קרונית , משקלה היה חצי טונה לפחות. גם אם לא היו סדיסטים מבטן ומלידה , הנסיבות הוציאו את האכזריות החבויה בנפשם. הם נראו אחוזי בולמוס יעילות ותפוקה. אולי מפני שחששו כי כל איחור קטן יכריע את גורל המלחמה שלא לטובתם, הם ידעו היטב שתבוסה , פירושה קץ החלום הנאצי , שהבטיח מכונית פולקסוואגן לכל בני הגזע הארי הטהור. "

"יום העבודה הארוך והמייגע הכניע חזקים ממני. תנורי זימנס-מארטן פלטו חום של אלף ושש מאות מעלות , וכל אימת שהיו נפתחים כדי לירוק החוצה את תוכנם המותך, היה מכה בנו גל של גזים רעילים. היה זה גיהינום שצולה את קורבנותיו בקרית הפלדה של סטאראחוביצה."

הנער רומן פריסטר ניצל כי החצרן הפולני המשיך להניח כל כמה ימים בקבוק חלב וחצי כיכר לחם בערימת הגרוטאות  במפעל הפלדה , במקום שבו האיטו הקרוניות את מהלכן בגלל העיקול במסילה.

" לאבי היה תירוץ להתכופף, כביכול כדי לבדוק אם לא ירדה הקרונית מן הפסים, אך למעשה כדי לאסוף את החבילה של המזון. אבי הסתפק בלגימה אחת מהבקבוק ובנגיסה קטנה מהלחם. "אינני רעב"  היה מסביר והאיץ בי לגמור את היתר מהר ככל האפשר. אילו נתגלינו על ידי הגרמנים, היינו צפויים לעינויים כדי להסגיר את מיטיבנו. ואילו גילו את סודנו עמיתנו האסירים, היינו צריכים להתחלק אתם באוכל. עשיתי אפוא כמצוות בן צייתן. רק כסיל היה מאמין  שאבי לא היה רעב. הלחם הדביק מילא את חלל פי, טעם גן עדן דבק בחיכי.

ספק אם הייתי עומד בתלאות העבודה המפרכת בבית הציקה אילולא המזון הנוסף. ייתכן שאילו לא ויתר אבי על רוב המנה , גופו לא היה נכנע למחלה.

ראיתי כיצד תש והלך כוחו של אבי בעקבות עבודת הפרך מה גם שעבד כאשר מגיפת טיפוס הבהרות פגעה בו.  הוא הסתיר את מחלתו גם מפני , עד שבשעת מסדר בוקר כשלו רגליו והוא צנח ארצה כשק מלא צמר גפן.  הוא נלקח לצריף "בית החולים" אשר מעולם לא דרכה בו רגלו של רופא , יהודי או גוי."

 בלילות היה הנער רומן פריסטר מגיע לבקר את אביו החולה בצריף החולים תוך סיכון עצמי מהשומרים החמושים עם הכלבים שנעו במחנה הכפייה וגם מתוך סיכון לחשיפה לטיפוס הבהרות . אף לא אחד מהחולים בצריף החולים הצליח לשרוד וכולם נפטרו תוך ימים.

מקור וקרדיט:

רומן פריסטר , דיוקן עצמי עם צלקת, , דביר,1993


 

תגובות

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

איטה טייץ , בת 10 לבד ביער אחר בורות ההריגה

עדות משנת 1946
נולדתי בשנת 1931 בעיירה נאמאנצ'ין הסמוכה לוילנה. אבי היה מנהל חשבונות. בת שש נכנסתי לבית ספר "תרבות" . כשעברתי לכיתה ד' בשנת 1941 , פרצה המלחמה ואז נסתיימו בשבילי חיי המשפחה השלווים והתחילו חיים מלאי סבל ויגון . בו ביום הפציצו מטוסים גרמניים את עיירתנו ויהודים רבים ניספו בשעת ההפצצה. למזלנו , משפחתי יצאה לכפר להסתתר מההפצצות.
כאשר חזרנו לעיירה ראינו את היגון של היהודים שבני משפחותיהם נהרגו בהפצצת הגרמנים  . כאשר הגיעו לעיירה החיילים הגרמנים הם הסתייעו בליטאים על מנת לפרוץ לבתי היהודים בלילות. היו מכים ומענים . עם בוקר היינו שומעים את מעללי הלילה : זה נרצח, זה עונה..
האקציה הגדולה התחילה אחרי כמה חודשים כאשר ליטאים הודיעו לנו להופיע מייד לבית הכנסת ומשם נשלח לגטו וילנה. אבא היה חיוור כמת . אמר לנו שנתלבש והוסיף שבשום פנים ואופן לא נלך לבית הכנסת.
ובינתיים נתמלאה דירתנו גויים שהחלו שולחים יד בחפצינו. אבא ניצב כמאובן : מה לעשות? לאן לפנות : לא יכולנו לצאת יחדיו מהבית ,  כי הליטאים ניצבו ברחובות וגירשו לתוך בית הכנסת . להישאר בבית עצמו כבר היה בלתי אפשרי. 

הנער ניצול השואה ששרד בהיותו בן 15 את מחנה מאוטהאוזן וזכה במדליית הכבוד במלחמת קוריאה

הוא שרד מחנה ריכוז  נאצי  (מאוטהאוזן, אוסטריה ) בתקופת השואה  ואחר כך  נלחם בגבורה  בצבא האמריקאי במלחמת קוריאה שם הגן בעצמו על אחת הגבעות החשובות בקרב בין האמריקאים לסינים בצפון קוריאה והציל את חייהם של 40 עמיתיו לפלוגה .  אחר כך נכלא במחנה שבויים סיני . מי הוא הצעיר היהודי ההונגרי טיבור רובין, ניצול השואה,  שזכה במדלית הכבוד מידי נשיא ארה"ב ?
טיבור "טד" רובין (באנגלית: Tibor "Ted" Rubin;‏ 18 ביוני 1929 - 5 בדצמבר 2015) היה ניצול שואה ממוצא הונגרי וגיבור מלחמה אמריקאי שעוטר במדליית הכבוד על פעולותיו במלחמת קוריאה. היה אחד משני מעוטרי מדליית הכבוד היהודים שנותרו בחיים, עד למותו.
במשך השנים הוגשו המלצות רבות להעניק לרב"ט טיבור רובין מדליות ועיטורים, המלצות אלו זכו להתעלמות ממניעים אנטישמיים.
ב-23 בספטמבר 2005 העניק נשיא ארצות הברית ג'ורג' ו. בוש את מדליית הכבוד לרב"ט טיבור רובין.
טיבור רובין התגורר בגרדן גרוב, קליפורניה.
ילדותו בהונגריה טיבור רובין נולד בפאסטו, עיירה הונגרית קטנה שחיו בה 120 משפחות יהודיות. אביו היה סנדלר והוא היה אחד מתוך שישה יל…

שבתאי קאנטור , בן 13, מסתתר בארובות הגג באקציות בגטו וילנה

עדות משנת 1946 , שבתאי קאנטור , בן 15 ( בן 8 עם פרוץ המלחמה)

נולדתי בשנת 1931 בעיירה קטנה יאזנה . אבי היה אופה ואמי ניהלה את הבית. למדתי ב"חדר"וראיתי חיים טובים עד שפרצה המלחמה והגיעו הגרמנים. הליטאים עשו יד אחד עם הגרמנים .
מרים ומלאי יגון היו החיים תחת עול השלטון הגרמני. כעבור חודש גזרו הגרמנים את גזירת הגטו בעיירה. בבוקר לא-עבות באו ליטאים וגרמנים חמושים ברובים , עברו מבית לבית וגרשו לגטו. המצב בגטו היה נורא ואיום. מדי פעם באו ליטאים וגרמנים הרגו וירו ושדדו.
היינו זמן מה בגטו ואז החליטו הנאצים להוביל את היהודים לבורות ההריגה. טיכסתי עצה עם אחי והחלטנו שאני אברח והוא יישאר עם אימא.
כל עזבתי את הורי ויצאתי לדרך. פרמתי והורדתי את הטלאי הצהוב. מצאתי בן-כפר ועגלה , קפצתי עליה ונסעתי לכפרים. אחר כך התגנבתי לבית אישה כפרית וביקשתי אוכל. התגנבתי לתוך גורן ללינת לילה. אחרי שלושה ימים הגעתי לקובנה. ישבתי על גג הקרון ונסעתי לוילנה.
בנסעי כך בדרך כאשר אני יושב על גג הקרון, ראיתי איך הובלו יהודים להורג . שמעתי צעקות ובכיות וליבי כאבמאד, שנגזר עלי להסתכל בדרכם האחרונה של יהודים. פרצתי בב…