ילדים בשואה

יום ראשון, 2 ביולי 2017

שמעון גרינהויז, ילד בן 13 ביערות מינסק עם הפרטיזנים



הוא נולד ב-3 במאי 1930 בעיירה קרסנה שבבלארוס. "זו היתה עיירה של כאלפיים תושבים, אבל הנאצים שהגיעו ב-1941 הביאו לתוך העיירה עוד אלפי יהודים והקימו גטו שבו ריכזו אותנו", הוא מספר. "הנאצים נכנסו לכיכר העיר והצביעו על מספר אנשים, ביניהם אבא שלי יקותיאל ודוד שלי וירו בהם מולי. אבא שלי נפל מדמם על שלג וכיוון שהוא אחז בידי נפלתי ביחד איתו והדם שלו זרם עליי. ככה הוא הציל אותי והם לא ירו עליי גם. לחיים של ילדים לא היה שום ערך בעיני הנאצים. רציחות הפכו לתופעה יום יומית".
הגטו חוסל בערב פורים 1943. בבית של משפחתו נבנה מרתף גדול, שבו היה קיר דמה שמאחוריו יכלו להתחבא בני המשפחה. "ידענו שהם רוצים לחסל את כולם", אומר גרינהויז. "סבתא כיסתה את רצפת הקרשים בשמיכות ומזרונים ושמענו איך הם רוצחים אותה. נשארנו במחבוא כמה ימים וחיכינו עד שהכול ייגמר. בהתחלה עוד היה לנו מים אבל לאט לאט הכול נגמר. היו איתנו שם עוד 30 אנשים, ביניהם תינוקת קטנה שלא הפסיקה לבכות כי היא הייתה צמאה ולא היה לנו מים. בסוף נתנו לה לשתות שתן והיא צרחה עוד יותר חזק".
לדברי גרינהויז, "היהודים שהתחבאו איתנו פחדו שהנאצים ישמעו את התינוקת והכריחו את האם לחנוק למוות את הילדה. האם לא הצליחה ושני גברים התנדבו לעשות זאת מחשש לחייהם. בסוף גם הם לא יכלו כנראה. אחרי חצי שעה כבר לא היה לא קול והיא לא צרחה. היא נשארה בחיים ואני יודע שהיא שרדה והיגרה לארה"ב. עד היום יש לה סימנים על הצוואר וסובלת מבעיות בעקבות מה שקרה שם".
בהשמדת גטו קרסנה איבד שמעון גם את אחיו ואחותו - הניה ומנדל, שהיו גדולים ממנו: "אחי ואחותי היו בעבודה כנראה באותה העת. הגרמנים העלו אותם למשאיות כי הם אמרו שמרכזים את כל היהודים והביאו אותם לאסם גדול שבו ריכזו את כל היהודים  בשביל להרוג אותם. הם נעלו את כולם בפנים ושרפו אותם חיים. עברנו בגטו וראינו להבה גדולה. הבנו שהכניסו את כולם לשם והרגו אותם. כדי לחסוך בכדורים, היו הנאצים דוחפים את היהודים עם מוטות ארוכים בחזרה לאסם בעודם נשרפים. היו סיפורים על תינוקות יהודים ששיפדו אותם על כידונים והנאצים עשו ביניהם תחרות מי יזרוק אותם רחוק יותר לתוך האש. אחרי זה שמענו אותם עושים משתה וחוגגים. כשיצאנו מהמחבוא ראינו שהנהר שהיה בסמוך לאסם הפך אדום, מדמם של הנספים".
איך ילד בן 13 מתאושש אחרי דבר כזה?
"אחרי השמדת הגטו ברחתי עם אמא  ליערות באזור מינסק והצטרפנו לפרטיזנים. ילד בן 13 שיורה ונלחם והורג נאצים. איבדתי 3 אצבעות מפיצוץ והיינו עד סוף 1944 ביערות".
יש סיפור שזכור לך במיוחד מהתקופה ביערות?
"כשהיינו בפרטיזנים גרמנו כזה נזק לנאצים, עד שהם החליטו לחסל אותנו והביאו יחידות עלית מהחזית. התחילו לדחוף אותנו לתוך הביצות. ביצות שרגל אדם לא דרכה בהם. אם אתה נופל אתה טובע בביצה ומת. אם היית נופל לביצה לא היית חוזר והיה רק שביל אחד ללכת בו. הם דחפו אותנו לפינה. אני לא אשכח שהיה שם סוס שהעמסנו עליו את הנשק ואת הציוד והסוס מעד ונפל לתוך הביצה. פתאום נעלמות לו הרגליים ואז הבטן והוא מסתכל עליך בחוסר אונים ונעלם לו הגב והצוואר ואתה רואה רק את העיניים והאוזניים עד שהוא נעלם כולו. זה לא עוזב אותי ועד היום אני כל יום רואה את התמונה הזאת".
מה עשיתם אחרי המלחמה?
"אחרי המלחמה חזרתי עם אמא לקרסנה וישר נכנסתי לחטיבת ביניים. אני כלל לא למדתי בבית ספר יסודי וישר הפכתי לתלמיד מצטיין. אולי בהשפעת המלחמה, אולי גנים של המשפחה, אבל סיימתי את כל הלימודים בציון 100.
בברית המועצות מי שמצטיין מקבל מדליית זהב ותעודת בגרות מוזהבת ואתה מתקבל ללימודים גבוהים בלי בחינות כניסה. מאוד אהבתי מתמטיקה, פיסיקה והיסטוריה ולכן גם עשיתי בהם תואר ראשון ושני באוניברסיטה בשנת 1950 אותם סיימתי בשנת 1956".

בגיל 87 ניצול השואה שמעון גרינהויז ממשיך ללמד מתמטיקה בתיכון עמל ב .



אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה