דלג לתוכן הראשי

רשומות

מציג פוסטים מתאריך יוני, 2017

בוריס מלינסקי : נער בן 16 , זכרונות מגטו מינסק ומלחימה עם הפרטיזנים

מאתבוריס מלינסקינולדתי בעיר מינסק בבלרוס בשנת .1926
בשנת 1941, כשהייתי בן 14, המלחמה החלה. שישה ימים אחרי שהמלחמה פרצה, מינסק הייתה בשליטת הגרמנים ולא הספקנו להתארגן לבריחה. מסילות הברזל היו מפורקות והרוסות אז ברחנו ברגל, בדרך מטוסי מלחמה עברו מעלינו וניסו לירות בנו, כל העיר הייתה שרופה ועלתה באש. התרחקנו ממינסק והגענו לכפר קטן ושם העברנו את הלילה. בבוקר שמנו לב שהנאצים כבר הספיקו להגיע לכפר. ראש הכפר השתייך למפלגה הנאצית וציווה על כל אלה שברחו לחזור למקומם לפני המלחמה, ולא – הנאצים יהרגו אותם. חזרנו למינסק ברגל וישר שלחו אותנו לגטו עם הציוד שהיה אתנו (קצת בגדים, שאריות אוכל וקצת מים).
הגטו כלל כ-50 רחובות ובית קברות יהודי. בכל יום בגטו עבר חייל נאצי שירה באנשים שהסתובבו ברחובות, ללא סיבה, סתם כי התחשק לו. יום אחד אחראי הגטו לקח את אבי הצמיד אותו לקיר שם תפוח על ראשו  התרחק כ-10 מטר וירה, למזלנו הקליע פגע בתפוח ולא בראשו של אבי. אני ואבי בתקופה הזאת עבדנו במיון ספרי גיאוגרפיה והיסטוריה, ספרים שהגרמנים לא רצו זרקנו, ספרים שהיו שווי ערך ארזנו ושלחנו לגרמניה. כל יום חיילים הובילו אותי …

הברחת ילדים מגטו מינסק

בגטו מינסק היודנרט שיתף פעולה עם המחתרת. יהודים שביקשו להימלט מן הגטו בשלהי 1941 ובראשית 1942 יכלו לסמוך על עזרתו של היודנרט. שוטרים יהודים היו מורחקים מן המקומות שבם תוככנו ניסיונות בריחה. מאחר שגטו מינסק הוקף בגדר תיל בלבד די היה בהתרשלות רגעית של המשטרה לאפשר לבורחים להימלט אל היער, שהיה קרוב מאד לגבולות העיר.
ילדים קטנים היו נמסרים בעד התיל לגויים שהסכימו לגדלם או לקחת אותם לבתי יתומים. ילדים  בוגרים יותר למדו להכיר את דרכי המילוט והחלו לשמש מורי דרך מן העיר מינסק אל היער הסמוך. 
הנערה סימה פיטרסון , בת 14 , אחת ממורות  הדרך האלה , הייתה נושאת אתה כדור ומשחקת בו כדי לאותת לילדים הבאים אחריה על סכנה. ילדים ביערות הסתגלו למצב היטב ומהר, אבל גם הם היו נתונים בסכנה איומה מצד החיילים הגרמניים וכוחות הס"ס .
מקור וקרדיט :  טימוטי סניידר , ארצות הדמים : אירופה בין היטלרלסטלין , כתר ,  2012

פולינה גולדין, בת 4 , מוסתרת במרתף והבכי שלה מסכן את חייה

"נולדתי באפריל 1940 במחוז וינציה, ברשאד באוקראינה.
ביוני בשנת 1941 פלשו הנאצים לברית המועצות וכבשו את האזור, משפחתי גורשה מביתה והועברה לגטוBershad , במשך תקופה גרנו מתחת במרתף. הגטו היה מוקף גדר תיל והיציאה ממנו הייתה אסורה. בגטו שרתו חיילים רומנים וגרמנים. ביתנו בינתיים הפך למרפאת שיניים לחיילים גרמנים…
בין השנים 1941-1945 גרנו בגטו, בתקופה זאת המצב הלך ונעשה קשה יותר ויותר הנאצים היו לוקחים תינוקות וילדים קטנים, וזורקים אותם לאוויר ויורים בהם בעודם באוויר.
לי קרה מקרה שהייתי עם אמי, הייתי בת 3 בערך , חייל גרמני ניגש אלי ואל אמי ולקח אותי לידיו, ואמי- שידעה מה עומד לקרות, התעלפה. החייל אמר לי שלא יהרוג אותי משום שהייתי בלונדינית מתולתלת עם עיניים כחולות והזכרתי לו את ביתו. ראינו בזה נס גדול! סיפור זה הוא אחד מהזיכרונות הראשונים בחיי שכן הייתי קטנה ופרטים רבים סיפרו לי אמי ואחי הגדולים .
סיפור נוסף שאני זוכרת, שפעם אחת כאשר החיילים היו יורים ביהודים שבגטו, משפחתי ואני הסתתרנו במרתף אחד מהבתים ,כאשר החיילים חיפשו את היהודים שנותרו בגטו וגילו שיש יהודים במרתף, הם דפקו בדלת המרתף, אחד …

פנינה (פפי) קרנר, נערה בת 16 , הצלה ע"י קצין גרמני

אמה של פנינה  ושלושת אחיה נרצחו בשואה והיא נותרה לבדה עם ארבעה אחים…
"היה קצין גרמני שהיא מצאה חן בעיניו ובשל אהבתו אליה, הוא הציע להבריח אותה מהמחנה. אימא סירבה בתוקף להצעתו, למרות שידעה כי זה יכול להיות הסיכוי היחיד שלה להינצל… היא העדיפה למות ולא להפקיר את אחיה לבד, במחנה הריכוז.
למזלם הטוב, הקצין חזר אליה שוב, אבל הפעם הציע לשחרר אותה יחד עם אחיה. הוא שחרר אותם והם ברחו ליערות, שם התחבאו ואכלו שאריות אוכל שמצאו. כך בעצם הם שרדו וניצלו."
לאחר שהסתיימה המלחמה, אמי ואחיה חזרו למקום הולדתם ולבית שלהם, כדי לבדוק מי שרד ולחפש קרובים וחברים. אך הם לא מצאו שם אף אחד.
לתיעוד המלא במאגר סיפורי מורשת- הקשר הרב דורי

פרידה דרגצקי, ילדה בת 9 , במסע הישרדות

מתוך ספרה של שולמית דרגצקי – "משפחתי", העומד לצאת לאור בקרוב.
זלדה מסרה מיד את המידע לאבא, אשר הבין שיש לעזוב בהקדם ללא דיחוי, והרעיון הטוב ביותר כדי להינצל היה ללכת בעקבות הצבא הרוסי. אכן, התחלנו להתארגן ליציאה. כשהגענו לרוקישקיס (Rokishkis) ירו עלינו. אלה היו ליטאים שחיכו לגרמנים. הם ירו מגגות הכנסיות על פליטים שעברו בשיירה. כשהתקרבנו לדאוגבפילס (Daugavpils), עצרו אותנו משתפי פעולה לטבים והחרימו את האוטובוס. אין מילים לתאר את הסבל שעבר עלינו – זה היה גיהנום! הדרכים היו חסומות, חיילי הצבא האדום נסוגו. יחד אִתם נעו מזרחה אלפי פליטים. היינו מותשים גם מהחום הכבד ועצרנו לנוח מעט. רסיסים עפו לכל עבר. אחד מהם חדר לתוך כר שהיה אתנו, ונוצותיו עפו מעלינו. היה מפחיד מאוד! לרוע מזלנו, אחד הרסיסים פגע בראשה של אימא ופצע אותה. חיילים רוסים הגישו לה עזרה ראשונה ולאחר מכן המשכנו בדרכנו. כשהגענו לווליקיה לוקי (Velikiye Luki), ראינו רכבת משא עומדת במקום, מלאה בפליטים הנמלטים על נפשם. מיהרנו גם אנו כדי לעלות עליה, אך הרכבת החלה לזוז לאיטה. אנשים מכל עבר הושיטו ידיים לעזרתנו. משכנו את עצמנו למעלה…

רחל ברג (דמבינסקי), ילדה בת 12 , מסתתרת ביערות בצרפת

"בזמן המלחמה הצלחנו להפיק תעודות מזויפות רק לי ולאבא למקרה שהגרמנים יבואו.
ביום היינו מסתתרים ביערות יחד עם סבא ובלילה היינו חוזרים הביתה לישון. לילה אחד התעוררתי באמצע הלילה דלת חדר הילדים הייתה פתוחה, ראיתי את אבא ואמא משוחחים ביניהם והם מתלבטים מה לעשות. הם ראו דרך החלון משאית עמוסה, הוריי היו בטוחים שאלו הם משאיות של גרמנים המעמיסים יהודים ומעבירים אותם למחנות המוות. אז היה לידם כמו ערמת קש, והם חשבו שאולי נתחבא שם. אבל אם הם ימצאו אותנו ויגלו שאנחנו שם אז הם יזרקו גפרור ואז אנחנו נישרף ובסוף הם לא עצרו לידינו. 
בבוקר נודע לנו שזה היה משאית של צעירים שמתנגדים לגרמנים, ומתחבאים ביערות ומעבירים אוכל ומנסים להפציץ את הגרמנים.
בשבתות היינו מתחבאים בנגריה של השכן הגוי, ובאחת השבתות שמענו בחדשות שהצבא האמריקאי מתקרב. עוד לפני חודש מאי 1945 יצאנו באחד הימים, השמיים היו כחולים בהירים וראינו המון מטוסים של צבא ארצות הברית חגים למעלה, הבנו שהמלחמה הסתיימה. אי אפשר לתאר את האושר והשמחה שהרגשנו באותם רגעים".    לתיעוד המלא במאגר סיפורי מורשת – הקשר הרב דורי

יהודית פזרני , בת חצי שנה , מוסתרת אצל הכובסת הנוצריה

יהודית פזרני נולדה בפראג בינואר 1944. היא נולדה לתוך מלחמת העולם השנייה בצ'כוסלובקיה, שגובלת עם גרמניה, פולין והונגריה. בתקופה ההיא צ'כוסלובקיה הייתה כבושה על ידי הגרמנים. היהודים נאלצו ללכת עם טלאי צהוב שמסגיר אותם ולכן הם חיו בפחד ובמחבוא ורק ניסו להתרחק מידי הגרמנים.
יהודית נולדה בבית חולים נוצרי ולכן אמה לקחה אותה מיד הביתה לאחר לידתה. אביה, שמואל, נלקח לטרייזנשטט, מחנה ששימש דוגמה לצלב האדום כמחנה שבו יש תנאים מצוינים. האמת הייתה שונה לחלוטין: המחנה היה מיועד להסוואת זוועות הנאצים. אמה התלבטה היכן להתחבא עם יהודית. הייתה להם כובסת שהסכימה תמורת כסף רב להחביא אותה בביתה. אמה הסכימה ובבכי כבד נתנה אותה לכובסת ששמה היה מריה. אמה התחבאה אצל משפחה נוצרית אחרת.
יום אחד הגיע חייל נאצי לביתה של הכובסת ואמר לה: " אני מכיר אותה ואני יודע שהיא יהודייה. הייתי יכול לקחת אותך ואותה לתחנת המשטרה ומשם לקחת אתכם למחנה ריכוז. אבל אני לא אעשה זאת וגם לא אספר למפקדים שלי" ואז הוא התחיל להביא ליהודית בגדים, צעצועים ואוכל.
אמה לא יכלה לבקר אותה מכיוון שענדה טלאי צהוב והיו תופסים אותה מי…

החי מרשימת המתים: סיפורו של ילד ש"איחר את הרכבת" ונשאר בחיים

לפני כמה שנים, עם פתיחת אתר האינטרנט של "יד ושם", נכנס אליו אלי שטהל (70) מכפר-מסריק, ובחיפוש ברשימת הנספים מצא את שמו ביניהם. ההלם הראשוני הביא להמשך בדיקת הנושא ואימות הפרטים, והשבוע, לפני יום הזיכרון לשואה ולגבורה, הוא החליט לספר על זה. "גלשתי באתר ועברתי על כל השמות "שטהל" המופיעים ברשימה, ובין השמות מסלובקיה, לצד בני משפחתי הרבים שנרצחו, מצאתי גם את שמי בעבר - איגור.
התחלתי לבדוק, ומצאתי פרטים מזהים כמו המחנה בו הייתי - נובקי, תאריך יום הולדתי המדויק, מספר האסיר ותאריך הטרנספורט בו אמור הייתי להיות. אין עוד איגור שטהל ברשימה. זה היה מצמרר ולא נתן לי מנוחה. הפלשבקים באים. זה מייד החזיר אותי 63 שנים אחורה, לאחד הימים הכי טראומטיים בחיים שלי. למרות שהייתי בן שמונה, יש דברים ביום הזה שאני לא יכול לשכוח".
שטהל, יליד העיר בנובצה בסלובקיה, ניצל יחד עם אמו, אליזבת, וכיום, מספר שנים לאחר פטירתה, הוא היחיד שנותר ממשפחתו הענפה. למחנה נובקי הגיע באפריל 1942 והשתחרר ב-29.8.44. את תאריך השחרור, בניגוד למועד הגעתו למחנה, הוא זוכר במדויק.
ב-22.9.1942, יום כיפור, אמו ש…

יהודה הופרט , נער בן 16 מטרזין לאושוויץ ולבוכאנוולד

ד"ר יהודה הופרט ז"ל נולד בשנת 1928, עבר כנער את התלאות הקשות של השואה,  בטרזינשטט ובאושויץ, ועלה לישראל לאחר נישואיו לחנ'קה, אותה הכיר אחרי השחרור במסגרת  פעילותם בתנועת הנוער "דרור-הבונים", והגיע לקיבוץ "החותרים". יהודה ראה את ייעודו  כמחנך וכמורה למדעים, לאחר שנגוז חלום נעוריו,  ללמוד רפואה. החל את דרכו המקצועית כמורה בבית הספר של "החותרים", לאחר מכן היה בין מקימי חטיבת הביניים של בית הספר המשותף "חוף כרמל", ניהל את בית הספר "חוף כרמל", בו לימד ביולוגיה, והרצה במכללת  "אורנים" על דרכי הוראה  מתקדמות. הנושאים בהם השתלם והעמיק היו הוראת הביולוגיה, על רמה יחידנית , תוך שימוש בטכנולוגיות חדשניות (לאותה עת) והפעלת התלמידים.
"בינואר 1942 קיבלנו זימון לטרנספורט, בעקבותיו הגענו לטרזין , בטרזין גרו אותם ימים נשים וגברים בקסרקטינים נפרדים , הילדים היו לרוב עם הנשים , רק מאוחר יותר אחרי שהוצאה מטרזין כל האוכלוסיה הצ'כית ארגנו מגורים מיוחדים ונפרדים לילדים שנקראו בתי ילדים. אותי שלחו לבית הנערים L-417 .
בית הורי לא…

סיפורה של חוה פרסבורגר, ילדה בת 14 בטרזין

סיפורה של חוה פרסבורגר חוה פרסבורגר מתגוררת בישוב עומר ליד באר שבע , היא ציירת , שהציגה עשרות תערוכות בישראל וברחבי העולם. חוה נולדה בפראג כאווה גינץ וכך היא מספרת:
“היינו שני ילדים. אחי פטר היה מבוגר ממני בשנתיים, משפחתנו נחשבה ל"מעורבת", אך בכל זאת כל ההגבלות חלו גם עלינו , בדיוק כמו על המשפחות היהודיות : גם אנחנו לא קבלנו חלק מתלושי המזון, נאלצנו לענוד את המגן- דוד הצהוב, אסרו עלינו ללמוד בבית ספר , לשחק בגנים ציבוריים וכן הלאה. ההבדל היחיד בנינו לבין המשפחות היהודיות הבלתי מעורבות היה , שילדים מנשואים מעורבים, שהוריהם רשמו אותם כבני הדת היהודית , נשלחו בטרנספורטים רק מגיל ארבע - עשרה ומעלה. 
כך קרה שבשנת 1942 זומן אחי לטרנספורט לטרזין לבדו. זו הייתה שיטה נאצית אכזרית, לקחת ילדים ולקרוע אותם מחיק משפחתם בגיל ארבע- עשרה. היה ברור כי אם המלחמה לא תיגמר עד הגיעם לגיל זה הם יצטרכו לעזוב , לא הייתה כל אפשרות לערער על כך . לפטר מלאו ארבע- עשרה שנה בשנת 1942 כשהוא הלך לגטו . 
כאשר מלאו לי ארבע- עשרה, במאי 1944 ,נאלצתי גם אני להתייצב. ילדים כמונו הלכו תמיד לבד , מפני שאחד מחוקי ניר…

בובה בגטו

מאת: תמר רז
גיורא גרזון, בן מעין-צבי, יצר את הסרט "הבובה האולימפית"  על ילדותה של אינגה אוארבאכר בגטו טרזין
אינגה אוארבאכר נולדה בעיר הגרמנית קיפנהיים, ומגיל שבע עד עשר הייתה כלואה, יחד עם הוריה, בגטו טרזין. אחרי המלחמה היגרה המשפחה לארה"ב, שם סיימה לימודי ביו-כימיה ועסקה בתחומי רפואה. חלק גדול מזמנה הפנוי הקדישה למתן הרצאות ולכתיבת שירים על נושא השואה. ב-1986 ראה אור ספרה "אני כוכב, סיפורה של ילדת שואה". לאורך כל שנות המלחמה לא עזבה אינגה את בובתה, בה התנחמה מקשייה ומצוקותיה. הבובה, מארלן, עוצבה בדמות "ארית" טיפוסית כדי ללוות את המשחקים האולימפיים במינכן ב-1936.
גיורא גרזון, קולנוען, נולד וגדל בקיבוץ מעין-צבי להורים יוצאי צ'כיה. בשנים האחרונות הוא עוסק באיסוף עדויות וסיפורי שואה, בעיקר מפי ניצולים שהיו אז ילדים. כך פגש את אינגה אוארבאכר, ועל סמך ספרה יצר את "הבובה האולימפית". בסרט חוזרת אינגה אל ביתה בגרמניה ואל גטו טרזין ומספרת את סיפורה, כשהוא מלווה באיורים שיצר ישראל ברנבאום לספר ובילדות הקוראות משיריה של אינגה. גיורא מקדיש את הסרט לאמ…

הילד מישקה זילברשטיין, ילד מהגטו שהצליח לברוח וחי ביער כשמסביבו זאבים

כשפרצה המלחמה הוא היה ילד, התגורר עם הוריו ועם שני אחיו בביאליסטוק שבפולין. "הייתי בן עשר, אני חושב. עזרתי לאבא שלי הסנדלר והייתי מסתובב בעיר ומחפש נעליים מרופטות שצריכות תיקון", הוא נזכר. "ככה זה היה, עד שהכניסו אותנו לגטו. שמו לנו טלאי צהוב, כל הסיפור. אני זוכר את הרעב בעיקר, ואת אבא שלי הולך לחפש לנו אוכל.
 יום אחד הוא לא חזר יותר. אימא שלי לא נתנה לי יותר לצאת מהבית, אבל היינו חייבים להכניס משהו לפה".
זילברשטיין מספר כי נהג לחמוק מהגטו על מנת להחליף חפצים תמורת מזון, כשהוא מודע לכך שבמידה שייתפס, ייהרג. "פעם אחת חזרתי לגטו דרך פרצה בחומה ולפתע הוצמד אקדח לרקה שלי", הוא מספר. "ידעתי שזהו זה. עמדו מולי שוטר ס"ס ויהודי מהיודנראט, והם הצליפו בי באלות. שברו אותי. הם חשבו שהם גמרו אותי, אבל אני רק התעלפתי. באמצע הלילה התעוררתי, ואמרתי לעצמי: 'לשם אני לא חוזר'".
במקום לחזור לגטו, החליט זילברשטיין בן העשר לברוח על נפשו ולהיכנס עמוק אל היער מחוץ לעיר. "לא ידעתי איך קוראים לי, לא ידעתי מי אני, רק רצתי ורצתי", הוא נזכר. "עד ה…