יליד 1935 .
נולדתי ב 1935/08/24 , בעיר רוז'אן אשר בפולין. הייתי בן 4
כאשר המלחמה פרצה .
אנשי הגסטאפו שורפים את יהודי העיירה
הייתי גר בעיר רוזאן' אשר בפולין, כל הבתים באותה שכונה
היו צריפים מעץ. לילה אחד הגיעו אנשי גסטאפו מלווים עם פולנים, אשר הלשינו איפה נמצאים יהודים . אנשי הג
אסט פו החלו לשבור את החלונות ופרצו לכל הבתים שבהם היו יהודים . הייתה המולה גדולה, הרבה אנשים
נהרגו באותו לילה וגם נפצעו, ביניהם גם אחי שולם . לאחר מכן לקחו אנשי הגאסטפו את
כל הגברים הצעירים, ואלו החלו לאסוף את כל הגופות ואת הפצועים לבית אחד . לאחר מכן
לקחו אנשי הגאסטפו בנזין ושפכו אותו על הבית,
לאחר מכן הציתו את הבית כאשר כל הגופות והפצועים בתוך אותו
צריף. היו אף אנשים שעוד היו בחיים כאשר שרפו את אותו צריף. ביניהם אחי שהיא פצוע
- נשרף בעודו בחיים . את שאר האנשים בעיר לקחו לכיכר העיר, ליד העירייה. הגרמנים
הפרידו את הנשים והילדים לצד אחד ואת הגברים לצד אחר . את אנשי הדת היהודים העמידו
במרכז הכיכר והחלו לשרוף להם את הזקנים. אני גם לא אשכח איך לקחו את השוחט של העיר
וחתכו לו את הלשון. לאחר מכן החלו להתעלל בכל האנשים המבוגרים .
לאחר מכן לקחו אותי ואת משפחתי ושאר
האנשים אשר בכיכר לבית הכנסת של העירייה ודחסו את כולנו לתוך חצר בית הכנסת . החצר הייתה בנויה מעצים וקרשים. דחסו
אותנו לחצר ולתוך בית הכנסת עצמו. בתוך בית הכנסת כל ספרי הקודש היו על הרצפה
מגואלים בדם. הגרמנים החלו לשפוך בנזין על הבית כנסת ועמדו לשרוף אותו.
לאחר מכן לקחו אותי ואת משפחתי ושאר האנשים אשר בכיכר לבית
הכנסת של העירייה ודחסו את כולנו לתוך חצר בית הכנסת
. החצר הייתה בנויה מעצים וקרשים. דחסו אותנו לחצר ולתוך בית
הכנסת עצמו. בתוך בית הכנסת כל ספרי הקודש היו על הרצפה מגואלים בדם. הגרמנים החלו
לשפוך בנזין על הבית כנסת ועמדו לשרוף אותו. היו צעקות רבות והייתה המולה גדולה.
סמוך למקום עבר קצין
SS על אופנוע והוא נעצר ליד בית הכנסת עקב הצרחות ששמע,
ושאל " מה פשר ההמולה הזאת " נאמר
לו שהיהודים הרגו איש גסטאפו גרמני ובגלל זה הולכים לשרוף את
כל היהודים אשר נמצאים בבית הכנסת. חשוב לציין שזו לא הייתה הסיבה האמיתית , אלא
סתם תירוץ של הגאסטפו כדי להוציא להורג יהודים . אותו קצין SSשאל
כמה יהודים יש בבית הכנסת? ואנשי הגאסטפו ענו לו ואמרו שיש כ 5000 אנשים , ואז הוא
חשב לרגע ,ואמר
להם לשחרר את כל אותם יהודים ולתת לנו לברוח, שהרי יש להם מכונות ירייה, אמר שיתנו
לנו לברוח ושיפעילו את המכונות ירייה וירו
בכל מי שבורח. וכל אותם יהודים שינצלו ימותו ממילא בהמשך מכיוון שאנחנו (הגרמנים)
שולטים בשטח . שפתחו את השער של חצר בית הכנסת הייתה המולה רבה, כולם רצו לברוח
מהתופת הנורא, ביניהם גם אנחנו - אבא , אמא, ראובן, סבא מצד אימא שלויימה, אלטה וצביקה הקטן שהיה אז רק בן חצי שנה.
אנשי הגסטאפו שורפים את הגורן
בדרך לא דרך הצלחנו לברוח לכפר של
פולנים חקלאים ונכנסו לגורן שלהם כדי לישון ולנוח קצת מכל אותו לילה נוראי שעברנו.
הלכנו לישון ולא עבר הרבה זמן והתחלנו לשמוע צעקות, מישהו יצא וצעק "שורפים
אותנו, שורפים אותנו".
הגרמנים מצאו אותנו גם שם והדליקו את הגורן שבו היינו. משם
ברחנו ורצנו ליער באזור, והגענו לסוכה של שומר היער. אותה סוכה הייתה ריקה. חלקנו
נכנסו ואף נחנו קצת . אני
זוכר שאבא שלח אותי לטפס על העץ ולקטוף לו עלים יבשים. הוא מעך את אותם עלים יבשים
והכין לעצמו סיגריה. אמא
הלכה עם צביקה הקטן לבאר לשאוב מים. ואז באותו הזמן באו גרמנים והתחילו לירות
לעברנו. אחד הכדורים אף שפשף לאימי את הראש. היא לא היססה זרקה את אחי התינוק
ונשכבה עליו כדי להגן עליו, היה לה מזל גדול כי ברגע הזה היא ניצלה מכדור אשר פגע
ביהודי אחר.
לאחר מכן הגרמנים לקחו את הגברים (ביניהם אבי ואחי) לבנות את גטו
"מקוב". הם אלו שבנו את הגדרות ואת שאר הגטו. את אימי לקחו כדי לכבס
ולבשל לגרמנים. ואנחנו הילדים נשארנו בסוכה של השומר. ביום אימא ואבא היו הולכים
לעבודות השונות ובערב היו חוזרים לסוכה. אנחנו הילדים היינו הולכים כל יום באזור
כדי לנסות ולחפש לנו קצת אוכל.
הבריחה מגטו "מקוב"
השומר של היער היה אדם גרמני מבוגר, איש רחמן אשר רכב על
סוס. אחי הקטן צביקה היה תינוק בקושי בן חצי שנה. הוא ריחם על אימי והיה זורק לה
מידי פעם חלב, לחם כדי שיהיה לה מה לאכול שתוכל להניק את אחי. כמו כן הביא לה סבון
וסמרטוטים לעטוף את אחי התינוק. אחרי כמה חודשים שסיימו להקים ולבנות את גטו
"מקוב" הכניסו את כולנו אליו ולא נתנו לנו יותר לצאת ממנו.
יום אחד הגיע שומר היער ואמר לנו שאם לא נברח מפה בקרוב אז
יהרגו את כולנו מכיוון שאת הגטו הזה הגרמנים יצטרכו לטרנספורטים אחרים שיגיעו למקום . אימי שאלה אתו איך אנחנו
יכולים לברוח? הרי כל הזמן הגרמנים שומרים עלינו. והשומר ענה לה שהוא יחשוב על
רעיון וינסה לעזור לנו. יום אחד הגיע השומר ואמר לנו להיות מוכנים באחד הלילות
והוא יבריח אותנו החוצה. וכך היה. לילה אחד הגיע השומר עם הסוס והוציא את כל
המשפחה שלי מהמחנה והעביר אותנו עד לנהר "נאפר" , שם חיכה לנו אדם נוסף עם
סירה. שומר היער שילם לאותו אדם כסף (מזהב שלקח מאיתנו) וזאת כדי שאותו אדם יעביר
אותנו לצד השני של הנהר . לאחר שאותו אדם העביר אותנו לצד השני של הנהר הוא אמר
לנו שאנחנו צריכים ללכת 10 ק"מ
ברגל ואז אנחנו ניתקל בצבא הרוסי אשר נמצא באזור והם יעצרו אותנו, יחקרו אותנו
ויעבירו אותנו למרכז רוסיה. וכך היה, התחלנו ללכת והגענו לעיר וולוגדה, זו הייתה עיר עם מסילת ברזל - צומת
מסילות אשר העבירו דרכה ציוד לחזית הרוסית. הגרמנים היו מפגיזים את וולוגדה 3-2
פעמים ביום וזאת כדי לפגוע בפסי הרכבת כדי שלא יהיה להם הספקה/תחמושת ונשק להחזיק ולהעביר
אותה לחזית . בוולוגדה"
היינו חיים בצריף ענק כ-
1000 אנשים, כל אותם אנשים אשר הצליחו לברוח מהגרמנים.
יום אחד הגיעה
לאותו צריף המשטרה החשאית הרוסית ולקחו את אבא שלי במכונית ללא אויר וללא אור. אמי
לא ידעה לאן לקחו אותו והיא חיפשה אותו במשך שנה. לאחר שנה היא פגשה אדם אשר היה
איתו בכלא, והוא אמר לה שלקחו אותו לבית כלא ושם הוא עובד בעבודות כפייה. אבי ישב
בכלא הרוסי
מכיוון שהואשם (ללא כל סיבה אמיתית ומוצדקת) כמורד במשטר . באותה תקופה אימי עבדה
בבית חרושת לתפירת בגדים לחיילים הרוסים. ומידי פעם יצאה כדי לחפש את אבי . אימי
נסעה לבית הכלא בו שהה אבי ומצאה אותו עובד בתוך נהר וולגה. הם העבירו עצים דרך
הנהר למקומות אחרים באזור מכיוון שפעם לא היו משאיות. המעלות באותו נהר היו 38
מעלות מתחת לאפס. אמי
מצאה אותו עם אותם בגדים שעזב, מזוקן ולא מסופר .
הנסיונות והיוזמה של ילד בן שבע
להשגת אוכל למשפחה
כל אותו הזמן הזה אנחנו הילדים היינו לבד.
אחי הגדול ראובן היה לוקח ודואג לצבי הקטן. לאחר תקופה מסוימת אחי צבי חלה במחלה
נוראית וזאת עקב תת תזונה. כל הגוף שלו התנפח - הראש והבטן. והוא היה במצב קשה ואף
גסס . באותה תקופה קיבלנו תלושים ומידי פעם קיבלנו קצת חמאה חבילת תה וקילו סוכר.
אך כל זה לא הספיק לנו.
אני לקחתי על עצמי את האחריות על נושא האוכל והייתי דואג
שכולם יאכלו. הייתי קוטף סרפד ומכין מרק . יום אחד, עקב הרעב הכבד שחיינו בו,
החלטתי לקחת יוזמה ולנסות לשנות את המצב. הלכתי והתגנבתי לשדה והייתי קוטף כרוב ובורח.
מידי פעם השומר היה תופס אותי ומרביץ לי מכות ולוקח לי הכל . אך כל זה לא שבר אותי ולא
גרם לי להתייאש .
יוזמה נוספת שלקחתי על עצמי כדי לנסות ולנסות לשפר את
מצבנו היה ללכת למחנה צבאי של הצבא הרוסי ולנסות לחפש שם עבודה. רציתי לנקות את השולחנות
לאחר שאותם חיילים היו אוכלים ארוחות, וזה על מנת לאסוף את הפירורים כדי להביא
למשפחתי קצת אוכל. בהתחלה לא הסכימו לזה, אך לא התייאשתי והצקתי למפקד של המחנה,
ולבסוף הוא הסכים . שהייתי בחדר אוכל הרוסי שם ראיתי
שכל אותם חיילים וקצינים אוכלים עם מעין כפות מעץ אשר הכינו בעצמם, ולא עם סכין
ומזלג. ואז עלה במוחי רעיון. חזרתי הביתה ואספתי את כל הסכינים והמזלגות שהיו לנו
והבאתי את זה לקצין הבכיר ונתתי לו אותם. אותם סכינים ומזלגות קנו את עולמו של
אותו קצין רוסי . לאחר מכן אותו קצין לקח אותי למטבח ואמר לטבח שלפני שהוא מוציא לכל
החיילים אוכל שיימלא לי את "פחה
" (כמו פח גדול של מלפפונים חמוצים) ייתן לי אוכל כדי לקחת לאחים שלי . מאותו יום
מצב הרעב במשפחה השתנה פלאים. הייתי מצליח להשיג הרבה אוכל ולהביא אותו הביתה,
מצרך שהיה נדיר באותה תקופה.
יום אחד אימי שאלה אותי איפה כל המזלגות והסכינים שהיו לה
ואני אמרתי לה שמכרתי אותם בתמורה לכל האוכל שיש בבית
. לאחר שנה וחצי, הגיע שמועה שהולכים לעשות "אמסייה"
הצטרפות חזיתות של ארה"ב,
צרפת ואנגליה.
רוסיה פנתה אליהם כדי שיעזרו לה עם המלחמה בגרמניה . בתמורה להתערבות ולעזרה
שלהם הם דרשו מסטלין לשחרר את כל הנתינים אשר נמצאים אצלו בבתי הסוהר (ביניהם אבי)
ואם לא יסכימו הם לא יצטרפו . הם הסכימו ובזכות זה אבי שוחרר מהכלא.
יום אחד אבי הגיע לבית שלנו, ואני לא הכרתי מיהו, כמו כן
אימי לא אמרה מי הוא. הוא הגיע לבית וכל מה שעשה בתקופה הראשונה זה רק לבשל ולאכול
(את אותו האוכל שאני דאגתי להביא מהמחנה הצבאי של הרוסים). הראש שלו היה רק באוכל
- הוא היה כל כך רעב עקב אותו תקופה ארוכה בכלא ללא מזון. אני מאוד התעצבנתי עליו
מכיוון שהוא היה גומר לנו את כל האוכל . יום
אחד ממש התעצבנתי ואמרתי לאימי "איזה משוגע הבאת לנו הביתה, הוא אוכל לנו את
כל האוכל". אימי ענתה לי שזה אבא שלי ולאט לאט הוא יחזור לעצמו והכול יהיה
בסדר. לאחר שאבי חזר מהכלא הצלחנו להתרחק ולעבור לאזור אחר מרוחק מהחזית. עברנו
לקירגיסטן - מדינה מוסלמית . אבי עבד שם בבית מטבחיים והצליח להביא בשר ואוכל
הביתה היו איתנו עוד משפחות יהודיות שהצליחו לברוח מהגרמנים.. כמעט עד סוף המלחמה
היינו בקירגיזסטן.
לקראת סוף המלחמה חזרנו חזרה לפולין לשצ'צ'ין והיינו שם
שבועיים. בגיל 10
אבי לקח אותי עם אחי וצירף אותנו לקבוצת ילדים כדי להתחיל את מסע העלייה הממושך לארץ.
לבסוף , עלינו לארץ עם עוד קבוצה של
ילדים שהיו בלתי חוקיים עם אונייה בשם "טטי פאן יורק ". הגעתי לארץ בגיל
13 וחצי - האונייה עגנה מול חוף קריית שמואל. הגיעו אלינו סירות של החלוצים והם
אספו אותנו מהאונייה ולקחו אותנו ל"מוסד עלייה". במוסד עלייה הייתי עוד
שנה וחצי עד שהוריי הגיעו לארץ. כאשר אימי ואבי הגיעו לארץ הם חיפשו אותי, וגם הם
הגיעו למוסד עלייה ומצאו אותי שם. לאחר שהתאחדנו כולנו אימי החליטה שמספיק לגלות
ולכך שהיינו בנפרד, והגיע הזמן להתאחד כל המשפחה ביחד...
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה