ילדים בשואה

יום שני, 24 באפריל 2017

אריה פוקס, ילד יתום בן 5, לבדו במחנה ברגן בלזן




נולדתי בעיירה קטנה בפולין בשם טושין, בתאריך 18.01.1939. בן יחיד להוריי שקראו להם יונה ובלה פוקס. אבי היה סוחר פרוות והיה לו בית מלאכה למעילים, אותם מכר לחנויות בעיר לודז'.

תקופת השואה

ב15 בדצמבר 1939 נכנסו הגרמנים לעיירה, וכל היהודים גורשו לגטו פיוטרקוב. ביד ושם נכתב כי בזמן הגירוש לגטו היה קור עז באותו לילה, ורבים מהעיירה, ובעיקר ילדים קטנים, מתו מהקור. אבי עבד בבית חרושת לזכוכית בגטו, באוגוסט 1942 נלקחה אמי לטרבלינקה, ושם רצחו אותה הגרמנים. הייתי עם אבי בגטו ובמחנות עבודה של הנאצים עד דצמבר 1944.

 ב2 לדצמבר 1944, עלינו על רכבת של האס.אס. והועברנו למחנה הריכוז בוכנוולד בגרמניה. אבי עבד בבית חרושת לנשק של הגרמנים. כל בוקר היה הולך לעבודה. אני, כמובן, נשארתי במשך כל שעות היום לבד. במרץ 1945, יום אחד, אבי לא חזר מהעבודה, ומאז לא שמעתי עליו דבר, כנראה שנרצח על ידי הגרמנים.

ב1 לאפריל 1945 הועברתי לבדי למחנה הריכוז בברגן בלזן. שם הייתי עם ילדים נוספים עד ל15 למאי, יום בו המחנה שוחרר על ידי הבריטים.
 לאחר השחרור הועברו כל הילדים לשוודיה, ליד העיר הלסינבורג. שם הייתי עד אפריל 1947. משם עברנו לצרפת, לבית יתומים ליד העיר ליון.



חיים אדלשטיין, ילד בן 11 , הוסתר תמורת תשלום אצל משפחה נוצרית אוקראינית




חיים אדלשטיין נולד בשנת 1931 בעיר סטריי שבפולין, לא רחוק מלבוב, כיום בשטחה של אוקראינה. הוריו היו אמידים והמשפחה חיה ברווחה: גרה בבית גדול ויפה ולאחיו הקטן אברהם הייתה מטפלת. חיים זוכר צעצוע אהוב ויקר מתקופת ילדותו ההיא – את סוס הנדנדה מעץ.  

 כשהיה בן 10 אפילו היה לו אוסף של סדרות שלמות של בולים יקרים ויפים מארצות העולם שקיבל והמשיך לאסוף. "סחבתי גם כסף מהורי ומסבתא שלי וקניתי בולים " הוא מציין כיום.  אז בשנת 1939 התחילה המלחמה. חיים היה בן שמונה וחצי. פולין חולקה בין גרמניה ורוסיה, הבנקים נסגרו והרכוש הולאם. מתחילת המלחמה ועד לנובמבר 1942 חיים ומשפחתו היו עדיין בביתם שבפולין. ביולי 1941 נכבשה העיר סטריי על ידי הנאצים. בקיץ 1942 המשפחה החלה להסתתר. הוריו הוסתרו אצל שופט פולני בדימוס,  חיים הוסתר תמורת תשלום אצל משפחה נוצרית אוקראינית כשהוא עם אוסף הבולים שלו

 בשלב מסוים הוא חשב שנשאר היהודי האחרון… הוא ביקש מהמשפחה אצלה הסתתר ספר תפילות באוקראינית והחל להתפלל כל יום. בהמשך, כאשר נאלץ לברוח, התחזה לנוצרי בעזרת התפילות שלמד. הדבר הזה הציל את חייו.
אחיו הקטן אברהם, שהיה בערך בן ארבע, הוסתר אי שם בעיירה תמורת תשלום של האב לשנה מראש למשפחה נוצרית אוקראינית שמאוחר יותר אימצה אותו.
"אבי המשפחה חפר בור מתחת לרצפה של החדר ומקרשים יצר דלת ושם החביאו את אחי. בלילה היו מוציאים אותו. החלונות של החדר פנו החוצה והיו צריכים להסתיר אותו כדי שלא יראו אותו מבחוץ. "אחי היה שם במשך שנתיים ומשהו".

בקיץ 1943 אביו ואמו נתפסו על ידי הנאצים ונשלחו למחנה השמדה בלז'ץ.
 בשנת 1945 הגיעו בני משפחה רחוקים והוציאו את חיים מהעיירה. יחד עקרו לקרקוב ומשם עברו למחנה עקורים בלינץ (אוסטריה)."

כשהוציאו אותי, אחי אברהם נשאר שם עם הבטחה שיוציאו גם אותו אבל הוא נשאר שם ולא הוציאו אותו . לא יכולתי לעשות דבר. כתבתי למוסקבה, עוד כשגולדה מאיר הייתה  שגרירה שם. התשובה של השגרירות הייתה שאי אפשר לעשות שום דבר ברוסיה.

 בשנת 1953 נותקו הקשרים שלנו עם רוסיה, אי אפשר היה לכתוב וכך למעשה אבד ניסיון לקשר. אח"כ כתבתי מכתב וקיבלתי כתובת ופרטים מאיזה שהוא רופא ובו פתק קצר מאד 'נא לא להפריע' . יש לי אותו עד היום. אין שם כתובת. יש לי רגשי אשמה, זה מכרסם עד היום.

 יש לי אח שהלך לאיבוד. הוא אחד מ – 10000  הילדים היהודיים שהלכו לאיבוד ואין קשר אתם "הזוג שאימץ את אחי נפטרו שניהם". גורל אחיו הצעיר אברהם לא נודע לחיים עד היום.

בשנת 1946  בגיל חמש עשרה, עלה חיים ארצה כיתום עם קבוצת נערים במסגרת עליית הנוער "דבר גדול שאני זוכר, כשהאנייה שלנו " שמפוליון "מגיעה לחופי חיפה. אנחנו על הסיפון, רואים את הכרמל ואת חיפה ולא מאמינים שהגענו. הבריטים היו פה אז. ברוב טובם ובאופן חריג הם נתנו לנו לעלות לארץ. זאת נקודת האור שאני זוכר מהתקופה

 הייתי לבד, לא הייתה לי משפחה. היינו קבוצה של 100 ילדים יתומים. האנייה הייתה צרפתית ואח"כ טבעה בביירות. 

חיים הגיע לבית הספר החקלאי עיינות, שם  התמחה בגידול פרות. עם פרוץ קרבות מלחמת השחרור, עבר לקיבוץ תימורים, ועסק ברפתנות. בשנת 1950 גויס חיים לשירות חובה. בהמשך למד חיים גיאוגרפיה והיסטוריה באוניברסיטה. הוא עבד שנים רבות  בקופ"ח כללית



מסע הנדודים של אילונה להבי (טננבאום), ילדה בת 4 , מוורשה ,דרך ויטבסק לערבות אסיה



נולדתי בתאריך 03.11.1938 בוורשה, עיר הבירה של פולין .
 ההורים שלי אמא סטפניה (שורה) ואבא אלבין (אברם) היו חברים במפלגה הקומוניסטית הכפופה לברית המועצות. שניהם ישבו בכלא בגלל פעילותם. אמא נכלאה לשנה וחצי בתנאים קלים יחסית, אבא נכלא לכמעט 7 שנים ועבר עינויים קשים. הוא עצמו כמו הרבה ילדים אחרים סבל מאוד מרעב ומחוסר כל וגם "מעוורון תרנגולות", זאת אומרת, לא היה מסוגל לראות בשעות ערב ולילה.

 השמיים לא ניבאו לנו ימי שמש. היטלר המנהיג של גרמנייה (קנצלר), תפס את השלטון. בתאריך 1.9.1939 תקף את פולין. יום זה הוא יום בו פרצה מלחמת העולם השנייה. המלחמה הזאת התפשטה לכל העולם ולכל היבשות. הצבא הפולני לא עמד נגד היטלר וכל המפקדה ברחה אחרי כשבועיים לאנגליה. זמן קצר נמשכה עוד פעילות צבאית מוגבלת וגם הגנה אזרחית, שבה השתתפו התושבים, ביניהם גם אבא שלי. זה היה פתטי אך לא יעיל. בזמן קצר נכבשה כל הארץ.
 במצב עניינים כזה כשצבאו של היטלר מתקדם וכובש מדינה אחר מדינה, החליטו הורי לעזוב את פולין ולברוח לברית המועצות. הפצרות שלהם בבני המשפחה והחברים להצטרף אליהם לא נשאו פרי. לכל אחד היו סיבות משלו, בייחוד ייאוש ופחד בפני העתיד הלא ידוע ששיתק אותם. כמובן היו אנשים מוכנים בעד תשלום להעביר את משפחתי והאחרים מעבר לגבול לברית המועצות. אחרי נסיעה ארוכה הגענו לנהר בוק ונכנסנו לסירות שהיו אמורות להעביר אותנו לגדה השנייה. אנשים מפוחדים בלאו הכי רצו לזרוק אותי למים מפני שבכיתי. הורי ממש נלחמו נגדם ובסוף הצליחו להשתיק אותי (זמנית) ולהציל את כולנו.

 אני והורי נדדנו עד שהגענו לעיר ויטבסק במערב ברית המועצות שם נולד אחי הקטן בסוף דצמבר 1940. משפחתי כמו רבים מהנמלטים היו בלי עבודה, בלי דיור הולם, אך קיבלו עזרה מינימלית לקיום. זה היה גורלם של כל הנמלטים.
ביוני 1941 גרמניה תקפה את רוסיה בעוצמה שלא ידעה היסטוריה. הצבא התקדם במהירות הבזק והביא מוות והרס לכל אשר עמד בדרכו. אוכלוסייה המונה מליונים ברחה מזרחה לכיוון אסיה.

בסופו של דבר אנו מצאנו את עצמנו בעיר אלמא אטא, עיר הבירה של רפובליקת כזחסטאן שבאסיה. שם נשארנו כמעט עד לסוף המלחמה הנוראה. לרוב בני האדם יש רצון וכוח לשפר את תנאי המחיה גם בתנאים הקשים שעברנו בזמן המלחמה.

 אנשים עברו ממקום למקום בתקווה לשפר את מצבם ורבים מהם הצליחו איכשהו להסתדר. למזלנו היינו רחוק רחוק מאוד מתופת המלחמה ועובדה זו עצמה הייתה מספיקה להרגיע את נפש הורינו, בייחוד שהיינו ארבעתנו יחד, אמא, אבא, אני ואחי. בוקר אחד אבא יצא מהבית לחיפוש עבודה ולא חזר במשך חצי שנה. לאמא לא היה מושג מה עלה בגורלו והשלטונות לא עזרו לפתור את החידה.

 אמא התחילה לעבוד כמנקה פעמיים בשבוע כדי להבטיח לנו תנאיי קיום בסיסיים. אחרי כחצי שנה נתקבלה גלויה מאבא. מתברר שהוא נלקח ברחובות העיר למשאית מלאה צעירים וצעירות כמוהו והם הועברו למפעל בטחוני בסיביר הרחוקה. אבי חזר משם רק חצי שנה אחרי גמר המלחמה. יום אחד אמא באה לקחת אותנו מהגן ולהפתעתה לא מצאה אותי. התברר שהגננת שכחה אותי במחסן כעונש על "השתוללות".( הייתי אז בת 5 בלבד) וכשההיא נזכרה שקיבלתי עונש נכנסה יחד עם אמא למחסן ושם מצאו אותי ישנה וקיפוד חי בידי. הן לא הצליחו להעיר אותי והתברר בבית החולים שאני סובלת מהיפוטרמיה, כלומר חום גוף נמוך מהנורמה שסיכן את חיי. אחרי כמה שעות טיפול בבית החולים הכרתי חזרה אליי ולמחרת שוחררתי הביתה.

 אמא עשתה הכל כדי להוציא את הגננת מעבודתה. בגן שמעתי לראשונה שאני יהודייה. אמרו לי את זה הילדים שבטח שמעו את זה מהגננת או מההורים שלהם. באתי הביתה ושאלתי את אמא מה זה "ז'יד"? לפי מה שהבנתי והקללות ששמעתי בגן וברחוב, יהודי זה מישהו כמו מכשף רע ומפחיד עם קרניים, זנב וזקן עד לברכיים, התופס ילדים ומכניס אותם לשק וזורק לנהר. כמובן שהייתי כולי פחד והיה לי קשה מאוד לקבל מאמא את ההסבר שאנחנו אכן יהודים.

 יום אחד פתאום הופיע אבא שקיבל חופשה מהמפעל בסיביר שבו עבד. שהוריי יצאו לקניות אני חתכתי את מעיל החורף לחתיכות קטנטנות שהתחלתי להדביק על נייר קרטון שעליו ציירתי בובה. כשאמא ראתה מה עשיתי למעיל היא ממש פרצה בבכי, מפני שלא היה לי שום דבר חם ללבוש והיו ימים שאני ואחי לא יכולנו לצאת מהדירה בגלל חוסר לבוש חם. אחרי כמה זמן אמא קבלה חלקת אדמה כחמישה ק"מ מהדירה שגרנו בה. אני הייתי אז בתקופת חרדה (כנראה באיזה שהוא שלב של נדודים נבהלתי מההפצצות מהאוויר).

 עליי לציין שעד היום אני כולי נחרדת מהאזעקות, אפילו במעמד יום השואה ויום הזיכרון לחללי צה"ל.

פעם אחת התעוררתי בצהריים לבד בבית. הייתי כנראה מצוננת ואמא השאירה אותי ישנה. לתדהמתי לא ראיתי אותה והדלת הייתה נעולה. לקחתי כף עץ גדולה, שברתי את החלון וקפצתי החוצה. כשאמא לא הצליחה לספק לנו דברי אוכל, הייתה מגיעה לבית החולים ומספרת שילדיה סובלים משלשול דמי. אז היו מאשפזים את שלושתנו, על מיטה אחת, מטפלים בנו ונותנים לנו אוכל ותרופות. אחרי שלושה – חמישה ימים היינו חוזרים הביתה קצת יותר שבעים.

 כשנגמרה המלחמה, אזרחים פולנים קיבלו רשות לחזור למולדתם. הנסיעה לפולין לקחה כשלושה חודשים בגלל המרחקים העצומים וגם קשיי תעבורה. נסענו בקרונות של בהמות, בלי ספסלים ובלי מיטות, עם תנור באמצע הקרון שבו כל המשפחות, יחד כארבעים איש, היו אמורות להתחמם ולבלות ימים ולילות.

באביב 1946 הגענו סוף סוף לפולין. משם חולקו המשפחות לאזורים שונים. אנחנו הגענו לאזור הרי הסודטים , שהיו לפני המלחמה שייכים לגרמנים. תוך כמה חודשים הורי כבר עבדו. מיד לאחר הגעתנו לעיירה כל התושבים ובייחוד הילדים עברו בדיקות רפואיות בגלל חששות מסכנת מחלות מדבקות כשחפת וטיפוס. בכיתה ב' חליתי בשנית, מחלת ילדים המלווה בחום גבוה ופריחה בכל הגוף. אושפזתי מיד ולאחר יומיים הביאו גם את אחי הקטן. תוך מספר ימים היינו כ-10 ילדים בחדר, בנים ובנות. היה שמח ואחרי מספר ימים אפשרו לנו לצאת לשחק בחצר הענקית של בית החולים.

בעקבות החוויה הזאת גם כשגדלתי התגעגעתי לימים ההם ,כשבמקום ללכת לבית הספר אפשר היה להשתולל בחצר ולקבל פינוקים מההורים ומהצוות. באותם ימים למדנו בביה"ס גם שעורי דת, לא כחובה. אני אהבתי לשמוע על ישו התינוק ועל אמו מרייה. מיום ליום התעמקתי בסיפור בעזרתו של כומר, שהביא לי תמונות של המשפחה הקדושה ולימד אותי תפילות. שלוש פעמים ביום הייתי מתפללת על הברכיים לפני התמונות שעל הקיר ובקשתי מהקדושים, שיתגשמו כל חלומותיי ובקשותי. השיגעון הקטן שלי הגיע לקצו לאחר שהכרזתי בפני הורי שאני נוצרייה. לאמי הייתה שיחה רצינית עם הכומר. למחרת חזרתי לחברים ולחברות היהודים כמוני ,למשחקי חצר, בזמן שחברי הנוצרים נשארו בכיתה לשיעור הדת .

 בסתיו 1946 אמי נסעה לעיר וולבזיך כ-40 ק"מ מעיירתנו, כדי לנסות לקבל מידע מהוועד היהודי על אודות גורלם של בני משפחתה וקרובים של אבא בזמן המלחמה ולאחריה. 

אמי לא הספיקה להיכנס לבניין הועד ובכניסה ראתה פתאום את אחותה הגדולה לודזיה. לאחר שגטו ורשה חוסל ועלה בלהבות הניצולים הועברו לאושוויץ מחנה ריכוז בדרום פולין. שם לדודה אבד הקשר עם בני המשפחה, להוציא את בעלה. הוא נפטר ממחלת טיפוס. הדודה ניצלה הודות לכך,שהועברה למחנה מיידנק ועבדה במעבדה כימית, בה שמרו מאד על תנאים היגייניים, אשר מנעו התפשטות המחלות. אחרי שחרור המחנה היא פגשה את אחד המשחררים חייל יהודי שהיה בדרך לברלין . אחרי חזרתו משם וניצחון סופי על היטלר הם נישאו. מהדודה הזאת קבלתי את הבובה הראשונה בחיי. שמרתי עליה עד גיל 20.
לתיעוד המלא במאגר סיפורי מורשת – הקשר הרב דורי

דוד הכט, ילד בן 5 , לבדו במחנה טרזינשטט


נולדתי בתאריך 16.2.1938 בסלובקיה שהייתה בעבר צ'כוסלובקיה,
אבי היה מהנדס לייצור מוצרי דלק, בעל מקצוע מכובד, הוא היה מוכר ובקשר טוב עם תושבי האזור. במהלך שנות המלחמה גרנו בעיר הבירה בראטיסלאבה, בית המשפחה היה ברחוב ז'ידובסקה אוליצה 34, שם הרחוב בתרגום לעבריתרחוב היהודים, המצב הכלכלי של המשפחה היה טוב. 
עם כניסת  הנאצים, המצב החל להחמיר עבור היהודים, החלו רדיפות וגזרות המשפחות היהודיות נאלצו לחשוב על פתרונות יצירתיים על מנת להימלט ולהתגונן בפני המרצחים. במקרה של משפחתי, הוריי יצרו קשר עם בעלת הבית ששמה הרנקו, היא הייתה אישה בעלת חמלה ואומץ, היא החביאה אותנו במרתף ביתה כשהכניסה למרתף הייתה מאחורי ארון קיר בביתה
 בשלב מסוים, החל מחסור בביגוד ומזון, ההורים שלי עלו למעלה לקומת הבית על מנת להביא שמיכות ובגדים להחלפה, שני אחיי השתרכו אחריהם ולא הסכימו להישאר במרתף, הם עלו יחד עם ההורים שלי ומאז לא ראינו אותם. מאז לא ידענו מה עלה בגורלם.
אחותי הבכורה ובעלה היו פרטיזנים והם הבריחו אותי ממקום למקום וכך חיינו ניצלו
לאחר מכן, הבריחו אותי למשפחה בכפר, הנאצים הציעו לכפריים פרסים ומתנות בעבור הסגרת יהודים.
לאחר שהלשינו על מקום המצאי,  תפסו אותי ונשלחתי למחנה ריכוז לילדים  "טרזינשטט.

במחנה הריכוז פגשתי באופן מקרי את אחותי הבכורה, לשמחתי הרבה הרגשתי שאני לא לבד. לאחר מכן , העלו אותנו על רכבת שהסיעה אותנו למחנה הריכוז לאושוויץ, בדרך לשם לקראת ההגעה לשערי אושוויץ, המתינו לנו הרוסים. הצבא הרוסי התקדם והצליח לעצור את מכונת ההרג הנאצית. לאחר מכן, הוחזרנו לצ'כיה לעיר ברטיסלבה, העיר בה גרנו ברוב שנות המלחמה,  גרתי עם אחותי הגדולה וגיסי.
 לאחר תקופה קצרה, גיסי הבריח אותי להונגריה ומסר אותי לעליית הנוער "ג'וינט". הם אספו את הילדים היתומים שנותרו בתום המלחמה, מכל מיני מקומות שונים ורכזו אותם במוסדות. בתחילה הייתי במוסד "מטיאשפלד" אחר זמן קצר הועברנו למוסד שנקרא  "דסק" מאחר והיינו צעירים יותר מהילדים שבמוסד הראשון
זמני השהייה ב"דסק" ובמקומות האחרים לא זכורים לי מאחר ועברנו בכל מיני מקומות. ב"דסק" פגשתי למזלי את אחי יעקוב ואחותי בתיה, הם היו בזמן  המלחמה בגטו היהודי שבבודפשט. לאחר טלטולים רבים הועברתי דרך מספר מדינות לעיר מרסיי שבצרפת. היינו במוסד שנקרא "ווילה גאבי". לאחר כחצי שנה, צירפו אותי למשפחה של יהודים ונרשמתי כבנם ושמי שונה למישל, על מנת שאוכל לעלות בצורה רשמית . ממרסיי שטנו לישראל באניית תיירים בשם "פרובידנס" , מסע לארץ שארך  כשבעה ימים, היו מספר עצירות  בקפריסין ובאלכסנדרייה שבמצריים.


יוסי קורן , ילד בן 11 , הישרדות בבונקר



 הספקתי ללמוד רק 4 כיתות. לאחר השואה שאותה עברנו זמן קצר בגטו ומשם אבי הבריח אותנו לבונקר מתחת לאדמה לתנאים ללא תנאים ללא מים חימום או חשמל. אכלנו אוכל מינימלי. בבונקר היינו 6 מבוגרים ושני ילדים.

האזור שהבונקר היה שוחרר על ידי הצבא הרוסי. בבוקר מוקדם נפרץ דלת הבונקר (מקלט) בכניסה עמד קצין רוסי וציווה עלינו ברוסית להרים ידיים, אבי דיבר הרבה שפות כולל רוסית ואמר לו: "אל תירה אנחנו יהודים". הקצין הרוסי אמר לאבי:" אתה משקר באזור הזה אין יהודים". הקצין הכניס יד לכיס והוציא ספר תפילה בעברית והגיש לאבא שלי. מאחר שאבי היה תלמיד ישיבה וקרא בספר התפילה כך הקצין השתכנע שאנחנו יהודים ודאג לנו לשמירה על המקום ולמזון, והתברר שגם הוא יהודי, הוא ביקש מאבי לא לגלות לחיילים שלו שהוא יהודי. הקצין היה מפקד חטיבה.

 לאחר השחרור מהגרמנים משפחתי חזרה לכפר הולדתי. לאחר כשנתיים וחצי בכפר נפגשתי עם התנועה הציונית והצטרפתי לעליית הנוער בפנימייה של דרור הבונים.

בשנת 1948 לפני הקמת המדינה אני ובת אחותי שהייתה בגיל 4 יצאנו מהונגריה שהיינו בצרפת כחצי שנה משם עלינו לישראל.

 בינואר 1949 עלינו לישראל והגענו לבית העולים לקריית חיים ליד חיפה

ראובן פלוביק, ילד בן 7 , בשירות הפרטיזנים


"נולדתי בשנת 1936 בפולין בעיר ושמה ביאלסטוק ."

 זאת הייתה עיר תעשייתית שגרו בה 200,000 יהודים.היינו במשפחה אמא אבא ושבעה ילדים.שמות האחים: מנחם, דוב, רחל, יפה, ראובן, לאה, אהובה.

כשהתחילה המלחמה הגרמנים אספו אותנו והעבירו אותנו לגטו שקראו לו ביאלסטוק.שם נתנו לנו כל יום קערית מים רותחים בתור מרק ופרוסה קטנה של לחם.בביאלסטוק היינו רעבים וכל מי שהיה מסוגל להשיג משהו בעצמו היה משיג בגלל הרעב ,היו הרבה שמתו מרעב . היו שם  גם הרבה מריבות בין היהודים .

 זכור לי שפעם קראו לנו למסדר והיו יהודים בתור שוטרים והרגו את אחד השוטרים ,אז הגרמנים לקחו ילד והחזיקו אותו .כל גרמני החזיק רגל של ילד ואמרו אם לא תגלו מי הרג את השוטר אז אנחנו נראה לכם מה שאנחנו יודעים לעשות.הם חיכו בערך עשר דקות וקרעו אותו לשתיים עד שהוא דימם .אותו ילד קטן ומסכן. היהודים ראו שאי אפשר להסתדר שם והילדים החליטו שצריך לברוח מהגטו לכיוון היער. ידענו שביערות יש פרטיזנים חפרנו ומתחת לגדרות והודענו לכולם שיבואו. 

הודעתי גם לאמי ופתחנו את המנהרה וברחנו לכיוון היער .חלק הצליחו וחלק לא, מי שלא הצליח מת במקום. ומי שברח רץ לכיוון הפרטיזנים. הם לקחו את האנשים לתוך היער. 

היינו שם בערך שנה וחצי.



 יום אחד באו הפרטיזנים ואמרו לי שאני יותר פעיל מבין הילדים ושאני צריך לעזור להם לעשות משהו. לקחו אותי והלבישו אותי במגפיים ומכנסיים רחבים ממני ואמרו לי שאני אצטרך ללכת ביער ולעבור את הרכבת. כשאמרו לי שאני אראה את הרכבת מרחוק אז אני אצטרך לשחרר את החוט ולעבור בזהירות את פסי הרכבת וכאשר אני אעבור לצידו השני של היער יבואו לאסוף אותי כבר.
הקושי בכל הסיפור הזה היה שבכל 100 מטר עמד חייל גרמני והסתכל שאף אחד לא יתקרב לפסי הרכבת עד שהרכבת תעבור. אני שמעתי את הרכבת מרחוק התקרבתי לאחד החיילים והוא שאל אותי:" מה אתה עושה פה?" אז אמרתי לו שאני מחפש אוכל! והוא אמר לי:" בסדר תחפש פה ,יש כאן פירות יער אז אתה יכול לאסוף". במקרה הגרמני היה גרמני טוב.

ראיתי מרחוק את הרכבת מתקרבת וחציתי את הפסים ועברתי לצדו השני של היער ואת החוט שהיה לי לשחרר שחררתי על פסי הרכבת.

 כשהרכבת עברה היא התרוממה וירדה מהפסים. התחילו יריות משני הצדדים, מצד הגרמנים ומצד הפרטיזנים. בסוף התברר שזו הייתה רכבת מלאה תחמושת ובגלל זה שמרו על הקרונות, כי על הקרונות היו חיילים עם מכונות ירייה והחיילים שעמדו בצד כל 100 מטר התחילו לירות במי שהם ראו.

 אחר כך סיפרו לי שזאת הייתה רכבת עם נשק גרמני, כי אם היו מספרים לי לפני ששחררתי את החבל הייתי מפחד מאוד. אחר כך התחילה המלחמה בין הפרטיזנים לגרמנים ואותנו הכניסו ליער וניסו לשלוח אותנו לכיוון רוסיה, נתנו לנו עגלה עם סוס ואמרו לנו לקחת את כל הדברים שלנו ולנסוע לכיוון רוסיה

אנחנו נסענו כמה ימים, אז הגרמנים החלו  להפציץ אותנו עם מטוסים מהאויר ובזמן אחת ההפצצות, פצצה אחת הורידה את ראשו של הסוס שלקח אותנו והוא מת במקום, התפזרנו ביער והאח הגדול שלי תפס את אחותי הקטנה ואחי השני לקח עוד אחות אחת ואמי לקחה שלושה ילדים, אותי ועוד שתי אחיותיי האחות הכי קטנה הייתה בת שמונה חודשים מאז הם נעלמו וכמה שחיפשנו אותם לא מצאנו את ארבעת אחיי האחרים.

 המשכנו להסתובב ביער, עד שלאימי היה קשה להכיל את כל מה שקרה ביער. התחבאנו ואימי ניסתה להרוג אותנו ולהתאבד. היא ניגשה לאחד הקצינים הרוסים וניסתה לחטוף ממנו את הרובה .הוא עצר אותה והיא הסבירה לו שהיא רוצה להתאבד, הקצין הרוסי העלה אותה על אחת המשאיות  של הרוסים, הצבא הרוסי היה בנסיגה מהחזית לכיוון רוסיה. הקצין דאג שיתנו לנו אוכל ואת כל שאר הצרכים הבסיסיים שלהם נזדקקנו. הגענו עד לנהר ועברנו את הנהר ומשם העלו אותנו על רכבות לתוך ביאליסטוק. כשהיינו על הרכבת נסענו לכיוון אוזבקיסטן.

 בהתחלה בכל כפר עצרנו, שם קיבלו אותנו בתור פליטים ונתנו לנו אוכל ואנחנו נדרשנו להתפלל לישו. על התנורים שהיו מחממים את הלחם היו מחממים את הבית. בתור ילד התפללתי לישו . 

הגענו לסמרקנד. כל האנשים התפזרו והמשפחה שלנו נשארה לבד. תנאי המחייה היו קשים מאוד. אימי נלקחה לעבוד עבור הצבא הרוסי ( היא הובילה טבק מסמרקנד לטשקנד) ואנחנו נשארנו לבד בבית. יצאנו לרחובות לבקש נדבות (אני הייתי בן 4.5/5). מהנדבות התפרנסנו. יום אחד לקחו אותנו למוסד לילדים. הודיעו לאימי והיא מצאה אותנו.אותי ואת אחותי הגדולה לקחו למוסד ילדים אחד מוסד ילדים="דיידום".

 את אחותי הקטנה לקחו למוסד ילדים אחר. היינו רחוקים אחת מהשניים כ-12 ק"מ.במוסד היו נותנים לנו כל בוקר לחם ומשהו לשתות.אני ואחותי "חסכנו" כל יום מנה אחת של לחם ובסוף שבוע הלכתי(12 ק"מ) כדי לתת את המנות שאגרנו לאחותי הקטנה ובכך גם הייתי מבקר אותה. קטפנו עשב שוטה מהטבע ואכלנו זה היה מתוק…לאחר כשלוש שנים אימי באה לבקר אותנו במוסד ואני הראתי לה את הדרך למוסד של אחותי הקטנה. אחותי הקטנה לא הכירה את אימי ולא רצתה ללכת אליה. היא הכירה רק אותי. הסברתי לאחותי הקטנה שזו אמא שלנו (גם שלי וגם של אחותי השניה) ושהיא צריכה להכיר אותה
.
 העלייה המתמשכת לארץ ישראל החלה באנייה אקסודוס 

בסוף המלחמה (שנת 1945) אספו את כל הילדים וסיפרו שיש אוניה ,שתיקח אותנו לארץ ישראל. הלכנו מסמרקנד דרך צ'כיה ועברנו את כל הגבולות עד צרפת (ברגל…) בצרפת הועלנו על גבי משאיות והובאנו לנמל ומשם עלינו האונייה "אקסודוס" (יציאת אירופה התעודה שמורה אצלי). באונייה אימי קיבלה מחלת ים ושכבה בחדר החולים של האונייה וכשהגענו לארץ חשבו שנרד בחיפה בגלל שהיא הרגישה טוב יותר העלו אותנו לאונייה נוספת-אנגלית וחזרנו לצרפת כי לא היו לנו תעודות.

 באונייה אקסודוס היו הרבה  נערים שהיו שייכים לתנועות נוער.בדרך לארץ רדפו אחרינו שבע אוניות, האוניות התקרבו אלינו וניסו ל"סגור עלינו" הם נתנו לאונייה שלנו מכה ונפער בה חור. האונייה הייתה די ישנה וחלשה. כשראו שהאוניה כמעט טובעת הפסיקו להשתמש באונייה לתובלה/שייט.כשניסו לפגוע באונייה הנערים מהאוניה שלנו זרקו קופסאות שימורים על הלוחמים מהאוניות הבריטיות. אנחנו הגשנו לנערים את הקופסאות שימורים. הבחור שלו הגשתי את השימורים דחף אנגלי אחד לים ובזמן שהוא דחף אותו, הוא הוציא אקדח וירה כדור לעבר הבחור שדחף אותו. שניהם מתו. אחר כך ראו שזה "לא עסק" כי האנגלים התחילו לירות כדורים חיים, נכנעו ונתנו להם לעלות ואז נכנסנו לנמל חיפה .

 הבטיחו לנו שאנחנו נהיה בקפריסין ומשם נהיה הראשונים שנעלה לארץ כשיתאפשר. במקום לקפריסין הביאו אותנו ל"מרסי".במרסי סירבנו לרדת ושלושה חודשים היינו על האוניות.משם לקחו אותנו לגרמניה "להמבורג" והתחילו להוריד אותנו בכוח מהאוניות. היו כאלה שנפצעו  .משם הביאו אותנו למחנה "פתמבורג" שם הכניסו אותנו לצריפים והיינו שם כשנה.

 לאחר כשנה, העלו אותנו על אוניית קדמה ועליה עלינו לארץ. זה היה בדיוק בקום המדינה (שנת 1948) .מחיפה לקחו אותנו לנתניה והכניסו אותנו לאוהלים ובכל אוהל היו בין עשר לשתיים עשרה משפחות. שם נתנו לנו ארוחת בוקר ,ארוחת צהריים אוכל מבושל וארוחת ערב. סוף סוף לא הייתי רעב!

 לתיעוד המלא במאגר סיפורי מורשת – הקשר הרב דורי

הילד דב גנור , בן 11 , הישרדות בדיר של חזירים




 עדותו של דב (ברלה) גנור (וגנר) שנולד באלט-קימפולונג שבבוקובינה (כפי שניתנה למרכז הארגונים וליד ושם):

"
הייתי בהרבה מקומות. כשגורשנו מהבית הייתי בן 11. אני, הוריי ואחי וולף שהיה מוגבל גופנית. העלו אותנו על רכבות משא ממש כמו בהמות וסגרו עלינו ולקחו אותנו, אנחנו לא ידענו לאן לוקחים אותנו אבל בסופו של דבר הגענו לעיירה ששמה אטאקי על גדות הדנייסטר. שם העבירו אותנו ברפסודות לצד השני של הנהר, והיו אנשים שגם זרקו אותם למים, הם לא רצו ללכת. אז אותנו העבירו, ואז הגענו לעיר הזאת שנקראת מוגילב פדולצקי.
שם אחסנו אותנו באיזה בניין שהוא היה רעוע, ללא חלונות ודלתות, והיינו שם בסך הכול שבוע-שבועיים. כבר התחיל המועד הזה, זה היה בחודשי החורף 1941. באוקטובר 1941 יצאנו מהבית, ועד שהגענו זה לקח בערך חודש, אולי קצת יותר. בסופו של דבר הוציאו אותנו משם והתחילה צעדה. אני קראתי לזה צעדת התשה, כי לא הייתה לה שום מטרה. סתם ללכת בכפור, בבוץ, ללא נעליים, עם סמרטוטים על הרגליים. והגענו בסופו של דבר לכפר אוקראיני שקוראים לו פריפליצ'יניץ. מישהו שאל אותי שהוא מחפש היום את המקום הזה והוא לא מוצא אותו. יכול להיות שמחקו אותו מעל פני האדמה.
בכל מקרה אחסנו אותנו בדיר של חזירים. ושם, כתוצאה מהיגיינה לקויה, אנשים חלו. חלו במחלות כמו טיפוס ראש, טיפוס בטן, כינמת, ולא היה רופא ולא שום דבר. וככה היינו שם אבא שלי, שהוא אז היה בערך בגיל 65, ואני – בסך הכול בן 11. ואני שכחתי לציין שהאח הזה, שהוא היה מוגבל, בצעדה הראשונה הוא לא יכול היה ללכת בתוך הבוץ, אז המלווים שלנו החיילים ירו בו לנגד עיניי. הם לא התביישו מאף אחד. והמיתו אותו.


כתוצאה מהמחלות אבא שלי קיבל טיפוס ראש, זו מחלה שאתה יש לך כל הזמן נזלת מהאף ואתה מדבר לעצמך, אתה לא יודע מה אתה מדבר. והוא שכב, ואני שכבתי על ידו ובכלל לא ידעתי שהוא מת. רק אחרי שבוע התברר לי שהוא לא בחיים. מה עושים? לקחתי אותו אני ואח שלי, ששמו היה דוד, וסחבנו אותו לבד.
במרחק של איזה מאתיים מטר מהמקום, מהדיר הזה, היה על יד יער, והתחלנו לחפור לנו שוחה להניח אותו. הצלחנו עם הידיים, היה קרח, מצאנו מקלות וככה חפרנו שוחה בעומק של אולי עשרים סנטימטר. הנחנו אותו שם, כיסינו אותו בטלית שלו שהייתה אתנו – וזהו. והוא, עד עצם היום הזה אין לו בכלל קבר. אני עשיתי לו, המצבה של אימא שלי שהיא ניצלה בסופו של דבר והיא קבורה היום בנהריה, על המצבה אני כתבתי דברי הנצחה לא רק לאבא שלי אלא לכל המשפחה. ואני רוצה לספר פה – היינו משפחה די ענפה. אבא שלי שמו אברהם וגנר. והוא ממוצא גרמני. אבל מה, הוא גדל והתחנך בקימבורנוק. אימא שלי ילידת גליציה, בעיירה בשם טלוסטה. והיא הייתה נשואה עם בעל קודם שממנו היו לה שני ילדים, בת ובן. אז מצד אימא היו לי שני אחים, אח ואחות. לאבא שלי היו ארבעה ילדים, בת ושלושה בנים. כולם גרו באזורים שונים בבוקובינה, וחלק מהם גם היו נשואים ואבות לילדים שאני בכלל לא יודע כמה ולא הכרתי אותם בכלל. למה אני אומר את זה, בגלל שהם נספו בשואה. אני שלחתי על כל העניין הזה דפי עד ל'יד ושם'.
עכשיו, קרה מה שקרה, שכשהיינו בפרפלצ'ינץ, הכפר הזה שציינתי מקודם, הפרידו ביני ובין אימא שלי. אח שלי ,הבינוני,  נעלם ולא ידעתי בכלל לאן, זה שעזר לי לקבור את אבא. ואימא שלי גירשו אותה חזרה למוגיליב.
אותי גייסו לבד בהיותי בן 11 לקופייגורות, מחנה ריכוז שם בשטח פתוח, והיה מין מקום שהיה שדה תעופה, ושם הייתי לבד שנתיים. איך הצלחתי לשרוד? הייתי מסתלק בלילות, ביום אי אפשר היה, אחרת היו יורים בי.
בלילות זחלתי מתחת לגדר והלכתי ברגל למזבלות, נכנס גם לכפרים ומבקש משהו. אז היו שם אוקראינים שהיו רחמנים, התברר לי גם למה הם היו רחמניים. הם סיפרו. התברר שבשנת 1933 הייתה מגפת רעב באוקראינה – והם, כדי לשרוד בחיים, הם היו שוחטים את ילדיהם ומבשלים את הבשר ואוכלים אותו. עד כדי כך. אני לא יודע אם יש אמת בסיפור הזה, אבל ככה הם היו מספרים. בקיצור אני ניזונתי ממה שהם נתנו לי והייתי אוסף קליפות של תפוחי אדמה, מבשל אותם בחוץ, בשלג, וככה הצלחתי במשך שנתיים להישאר בחיים.

קרה מקרה לפני כן, כשהיינו עוד במוגיליב, שאימא שלי לקחה קליפות תפוחי אדמה ושמה איזו פלטה של ברזל – עושים חור בשלג, מפעילים פתילייה ופלטה חמה וזה מתבשל. מפעילים אש. והגיעו שני חיילים אוקראינים, אחד מהם היה רומני, וכשהם ראו שהיא מבשלת הם פשוט דחפו אותה והיא נפלה עם ידיה על הפלטה הזאת שהייתה חמה, והיא נכוותה. לא ידעתי מה לעשות, לקחנו סמרטוטים ועטפנו לה את הידיים, והיא נשארה נכה עד יום מותה כאשר שני האגרופים שלה סגורים.
בגמר המלחמה, ב-1945, כאשר הצבא הרוסי הצליח להדוף את הגרמנים מהאזור שלהם, כמובן שהיינו כבר חופשיים וכל אחד התחיל ללכת. ואני בכוחות עצמי הלכתי לחפש את אימא. ידעתי שהיא נשארה במוגיליב. ואמנם מצאתי אותה – ולא רק אותה אלא גם את אחותי מהנישואין הקודמים שלה ובעלה ובן אחד שהיה להם, בן קטן. ונשארתי במוגיליב יחד אתם, והייתי צריך להתפרנס, להביא אוכל. ואז מישהו הציע לי למכור וללכת לשוק ולמכור עוגות. היה קצין יהודי והוא הציע לי למכור עוגות שהייתה להן קונפיטורה. והרווחתי משהו, אבל זה לא הספיק שום דבר.
בסופו של דבר ראיתי שיש מצחצחי נעליים, אז רכשתי ארגז כזה עם שתי מברשות והתחלתי לצחצח נעליים לחיילים הרוסים ולקצינים שלהם. ועשיתי להם בהתחלה ללא תשלום, והם במשך הזמן אמרו שהם רוצים בכל זאת לתת לי משהו, נתנו לי את הנעליים שלהם מתנה. אלו נעליים אמריקאיות של הצנחנים, זה שווה הרבה כסף. אבל אני לא יכולתי למכור אותן במוגליב. התגנבתי לאטאקי בחזרה. איך עברתי? הגשר של הולכי הרגל היה מפוצץ כי הפרטיזנים פוצצו אותו, והיה גשר שהרכבת עברה, אז אני התגנבתי דרך הגשר של הרכבת והגעתי לאטאקי. שם, בשביל זוג נעליים קיבלתי 50 רובל. ועשיתי את זה מספר פעמים, עד שבפעם האחרונה תפסה אותי שם המשטרה, החרימה לי את הארגז והנעליים והכניסו אותי לכלא. שאלו אותי מאיפה אני, אמרתי שבאתי ממוגליב. אז הייתי בן 14-15 אולי. ועצרו אותי. ואז הם התקשרו למשטרה במוגליב, והם דיברו בדיוק עם אותו קצין יהודי שהוא שהתחיל להעסיק אותי בהתחלה במכירת עוגות. ואז הוא ביקש מהם לשחרר אותי ולקחת הכול. לא נשאר לי רובל אחד, וחזרתי למוגליב.
ואז מחדש במוגליב עשיתי שוב ארגז לנעליים וצחצוח. אימא שלי דיברה פולנית, אני במשך הזמן שם למדתי אוקראינית וגם רוסית. היום אם תשאל אותי משהו אני מבין אבל אני לא יכול לדבר, כל כך הרבה שנים לא השתמשתי. ואז לאט-לאט הרווחנו קצת כסף כדי שנוכל לעזוב ולחזור חזרה לביתנו. ואמנם ב-1945 אני ואימא שלי הגענו לקימפלוק – ומצאנו את הבית שלנו תפוס ע"י זרים, ע"י תושבים מקומיים שסירבו בתוקף לפנות אותו, לא רצו לתת אותו. פנינו שם למשטרה, והם בסופו של דבר פינו את הבית – ואני ראיתי שאני שם לא יכול להישאר. ממש לא יכול. שנאה איפה שאתה הולך, זורקים עליך אבנים. החלטתי שאני מצטרף להכשרה ובאמצעותה עליתי לארץ.
בשנת 1953 הכרתי את אשתי לילי , ואחרי זמן קצר התחתנו ונולדו לנו שני ילדים. הבן שלי קובי ובת בשם אתי. היום היא נשואה גם. יש לי שישה נכדים – נכד אחד וחמש נכדות, ועכשיו יש לי גם 3 נינות וזה הניצחון הכי גדול שלי על הצורר הגרמני.