ילדים בשואה

יום ראשון, 13 באוגוסט 2017

רבקה ובגדי השבת של ילדתה בדרך לתעלות הירי




רבקה יוסלבסקה. מפוהוסק זאגורסקי , בחבל פינסק, לאחר מכן ברמת גן. דברי עדות שנשמעו במשפט אייכמן ב8 למאי 1961 .

"אני זוכרת היטב : זה היה באוגוסט- ספטמבר 1942. נאמר לנו , שעלינו לנטוש את ביתנו ולקחת איתנו רק את הילדים. כבר היינו מורגלים לפקודת כגון אלה. מדי פעם פקדו עלינו לצאת, אספו אותנו וספרו אותנו, כדי שאיש לא יחסר, חס וחלילה! אבל הפעם התרחש הכול בצורה שונה! רוב האנשים נדחקו לתוך המשאית. אלו שבשבילם לא נותר מקום, נאלצו לרוץ ברגל אחרי המשאיות.

אחזתי ביד בתי הקטנה. כשהיינו בגיטו שאלה אותי : "אמא למה הלבשת אותי בגדי שבת?  הרי ביער לא יעשו בנו דבר אחר, אלא ישלחו אותנו למוות? !"

 לא הייתי האם היחידה, שרצה אחרי המשאית. היו איתי עוד נשים ושניים או שלושה ילדים. מי שנפל או נשאר על הקרקע נורה בו במקום. כאשר הגענו למקום המיון, כבר נאספה שם כל משפחתי. נמצאנו במרחק שלושה ק"מ בערך מן העיירה שלנו. 

העמידו אותנו בשורה על תל קטן. פנינו אל מול תעלה חפורה מן העבר השני של התל. כאשר הגענו למעלה, ראינו אנשים עירומים לחלוטין. עדיין קיוויתי שמדובר רק בעינויים. אבל אז ראיתי ארבעה אנשי ס.ס. חמושים.

קרבתי לתעלה, כי רציתי לראות מה קורה. לאחר שניות אחדת כבר ידעתי ...  הבנתי מייד: עכשיו יירו בנו.

שעה שהמתנו, אמרה לי ילדתי : "אבל מה אנו נשארות פה? בואי נברח!" . ואומנם – נערים אחדים ניסו לברוח, אבל הם לא הגיעו רחוק, אנשי הס.ס. ירו בגבם, והם נהרגו במקום.

הגיע תורי . הפניתי את ראשי לעבר אנשי הס.ס, ואחד מהם שאל אותי במי עליו לירות קודם – בי או בבתי. לא יכולתי לענות. לפתע חשתי , שחוטפים את ילדתי מידיי , ואז שמעתי קול ירי ואת זעקתה האחרונה.

גם אני נפלתי לתוך התעלה. אותה שעה לא חשתי מאומה. הייתי משוכנעת, שאני מתה. אבל כל זאת הרגשתי משהו. אנשים נפלו עלי. התחלתי לנוע, נוכחתי לדעת שאני חיה. פחדתי, שאיחנק תחת משקל הגופות, ונאבקתי בכל כוחותיי להיחלץ מערימת המוות שמעלי. נותרתי כמעט ללא כוחות, אבל לבסוף עלה בידיי לזחול ולטפס אל מחוץ לחפירה.

 כשהגעתי למעלה,  ראיתי מסביב רק גוויות. בין הגוויות הללו התרוצצו עשרות ילדים עירומים וצעקו.  הם קראו לאבותיהם ולאמהותיהן. בכוחות אחרונים קראתי גם לילדתי  "מרתה'לה, מרתה'לה"!.

לפתע חזרו הגרמנים. הם פקדו על האיכרים לתפוס את הילדים, אולם הללו רצו כאחוזי דיבוק אל השדות. גם אני רצתי לעבר אחד השדות, התחבאתי ולא זזתי. שוב ושוב דרשו הגרמנים מהאיכרים הנוצרים לאסוף את הילדים. אני עצמי נותרתי שוכבת במקום. את הילדים המיתו ביריות.  ילדה אחת התחננה על חייה, אבל גם זה לא הועיל.

מאוחר יותר התיישבתי על קבר האחים ורציתי למות. שלושה ימים ושלושה לילות נשארתי כך, יושבת על הקבר , עד שלבסוף ריחם עלי איכר אחד ולקח אותי.

מקור וקרדיט :

אינגה דויטשקרון. בדמי ילדותם: ילדים בגיטאות ובמחנות-ריכוז, ספריית מעריב, 1979.

תפוחי האדמה , ההלקאות והנערים באושוויץ



 אברהם תמיר, מלודז', לאחר מכן עובד סוציאלי בירושלים. הגיע לגיטו לודז' במרץ 1940, ביולי  1944, בן 15 , הגיע לאושוויץ. דברי עדות, שנשמעו במשפט אושוויץ ב20 לאוגוסט 1964 :

ביום א' אחד פקדו עלינו -עלי ועל פינס-ללכת להביא מזון. אני זוכר בבירור, שהיה זה יום ראשון, כי ביום ראשון היינו מקבלים תמיד מרק ותפוחי אדמה בלתי מקולפים. היינו רעבים מאד. סחבנו תפוחי אדמה אחדים, הסתרנו אותם במכנסינו. אבל תוך כדי הליכה נשרו ממכנסיו של פינס תפוחי אדמה אחדים. 
כאשר ראה את זה בדנארק, קרב אליו ואמר :

"כמספר תפוחי האדמה שיימצאו אצלכם, כן מספר המלקות שתקבלו".

אני הוכיתי ראשון. היה עלי להכניס את ראשי בפתח התנור, על מנת שגופי יהיה ישר ומתוח. הילקו אותי באלה. אבל כאשר הפסיק בדנארק לרגע, הצלחתי  להוציא את ראשי מהתנור וברחתי. 

כאשר שב אלי עוז-רוחי, וחזרתי למקום, שכב פינס ללא ניע על יד הצריף, זמן קצר לאחר מכן מת במבנה החולים. סיבת המוות – הלקאה.

מקור וקרדיט :
אינגה דויטשקרון. בדמי ילדותם: ילדים בגיטאות ובמחנות-ריכוז, ספריית מעריב, 1979.


סופם של בתי היתומים ומעונות היום בגטו ורשה




ד"ר אדולף אברהם ברמן. לפני המלחמה היה מנהל המכוני הפסיכולוגיים והפסיכוטניים של יהודי פולין- ה"צנטוס של וארשה. לאחר מכן בתל אביב. דברי עדות, שנשמעו במשפט אייכמן ב3 למאי 1961.

בתוך האוכלוסייה היהודית של וארשה, שמנתה לכל היותר חצי מיליון נפש, היו יותר ממאה אלף ילדים מתחת לגיל ארבע-עשרה.שלושת -רבעים מהם לכל הפחות היו זקוקים לעזרה. ואנו הקמנו יותר ממאה מכוני סיוע לילדים. כך יכולנו להושיט עזרה ל25,000 ילדים בערך. למשל : הוקמו שלושים בתי-יתומים, וביניהם- זה שנעשה מפורסם בזכות מנהלו יאנוש קורצ'אק, שהיה מכובד מאד בפולין הזכות שיטותיו.

נוסף על כך נוסדו שלושים מעונות יום, עשרים מטבחים לילדים, שלושים מעונות לילדים ולבני נוער. ניצלנו כל חלקת ירק- אף הזעירה ביותר- בשביל הילדים. כמה מהם טרם ראו ירק, ולא ידעו פרח מהם..

"האקציה" הגדולה הראשונה התחילה ב22 ביולי, שנת 1942. הקורבנות הראשונים שלה היו הילדים היהודיים. לעולם לא אשכח כיצד התנפלו אנשי הס.ס ומשרתיהם ( פאשיסטים, אוקראינים) על הילדים, ואילצו אותם לעלות  על המשאיות. הם  נהגו בברבריות איומה, והילדים ניסו לשווא להתגונן. עד היום מהדהדות באוזניי בכיותיהם וקריאותיהם לעזרה: "אמא, אמא הצילי אותי" .

לאחר שבוע התחילו אנשי הס.ס ומשרתיהם האכזריים לפגוע גם במוסדותנו. באותם ימים נראו צועדים ברחובות וארשה טורים ארוכים של ילדים, שיצאו ממעונותינו בחברת מחניכהם. הם הלכו עד "אומשלגפלאץ" ושם הועמסו על קרונות המוות, שיצאו למחנה טרבלינקה.

מקור וקרדיט :

אינגה דויטשקרון. בדמי ילדותם: ילדים בגיטאות ובמחנות-ריכוז, ספריית מעריב, 1979.

אקציית הילדים בקובנה, הבחירה של "סופי"




 פרופסור אהרון פרץ, רופא מקובנה. לאחר מכן בתל אביב וחיפה, דברי עדות שנשמעו במשפט אייכמן ב4 למאי 1961.

 זה היה בסוף מרץ 1944. השכם בבוקר עברה מכונית עם רמקול ברחובות הגיטו והודיעה:  " כל מי שיימצא ברחובות יירה!"

הנשים חשו , כפי הנראה, באופן אינסטינקטיבי כי סכנה גדולה נשקפת לילדיהן. נוסף על כך היה ידוע, שבגיטו אחר התרחש אותו דבר עצמו. הן צעקו: "הילדים שלי ! הילדים שלי ! מהמשאיות נשמעה מוסיקה, שהבליעה את צעקותיהם של הילדים ושל האימהות. אחר-כך ירדו מכל משאית אוקראיני אחד וגרמני אחד. הם תפסו את הילדים והעלו אותם על המשאיות. לפעמים הועלו הילדים עם סבתותיהם.

 "אקציה" זו נגד הילדים נמשכה יומיים. ביום הראשון התחבאתי במרתף אחד עם ילדים אחדים, הזרקתי להם כל מיני זריקות כדי להרגיעם.

 ביום הראשון נפלו אלף ילדים קורבנות ל"אקצייה" . למחרת קיוונו, שהזוועה תסתיים.  האנשים לא יצאו לעבודה, כי כמעט מכל בית נחטף ילד. פה ושם עמדו ברחובות אנשים , ודיברו על מה שקרה. ואז נשמעו קולות ירי. טור המשאיות הופיע מחדש. כל אחד רץ לביתו, והתחבא במרתף או במקלט.
נאלצתי להיות נוכח במחזות האימים. על יד בית החולים חנתה משאית. הובאו אליה נשים עם ילדיהן וילדים בודדים. מאחוריהם צעדו שני חיילים גרמנים באקדחים שלופים. הם השליכו את הילדים לתוך המשאית. האימהות צעקו וזעקו נואשות. אחת מהן צעקה בפניו של גרמני אחד : "החזר לי את ילדי!" .

"כמה? " שאל איש הס.ס.

"שלושה", השיבה האשה.

"טוב, נחזיר לך אחד".

האם קרבה למכונית. שלושת ילדיה הקטנים הרימו את ראשיהם. כל אחד מהם רצה, כמובן , לחזור אל אימו. אבל היא לא היתה מסוגלת להחליט איזה מהם תיקח עימה. לאחר רגעים ארוכים חזרה בידיים ריקות.

בסוף היום נעלמו מן המקום 300 ילדים.

מקור וקרדיט :

אינגה דויטשקרון. בדמי ילדותם: ילדים בגיטאות ובמחנות-ריכוז, ספריית מעריב, 1979.

ד"ר מנגלה והשוקולד לילדים



 אנטון פראנס פון-פלסן, בן 46 מהולנד. נעצר בשנת 1941 בחשד שניסה להימלט לאנגליה. מספטמבר 1944 באושוויץ. דברי עדות במשפט אושוויץ ב23 למרץ 1964.

אני זוכר היטב את מנגלה: הילדים קראו לו "דוד מנגלה". כשהיה מנגלה מגיע למחנה הצוענים, היו הילדים רצים לקראתו, כי לעתים קרובות הביא להם שוקולד. 

יום אחד בא מנגלה בעצמו כדי לקחת 16 זוגות תאומים לכבשנים. הילדים נראו, כמי שהבינו מה צפוי להם. הם התחננו לפניו , שישאיר אותם בחיים.  מנגלה הרגיע אותם, העלה אתם למכוניתו ונהג בעצמו בדרך לכבשנים.

ושוב התייפחו הילדים, והתחננו על חייהם. מנגלה ירה בהם במו ידיו...

מקור וקרדיט :
אינגה דויטשקרון. בדמי ילדותם: ילדים בגיטאות ובמחנות-ריכוז, ספריית מעריב, 1979.




ירי מקלעים ושירי ערש לילדים




 ד"ר משה בייסקי. מקראקוב. לאחר מכן שופט בישראל. דו"ח על מחנה פלאשוב ליד קראקוב. דברי עדות, שנשמעו במשפט אייכמן ב1 למאי 1961.

במאי 1944 היתה בפלאשוב סלקציה נוספת. כל הכלואים אולצו לצעוד בסך בעירום לפני האופשטורמפיהרר בלאנקה. תוך שנייה אחת החליט בלאנקה מי יפנה ימינה ומי יפנה שמאלה. בשעות הראשונות של אחרי הצהריים נסתיימה סלקציה של 20,000 איש. אלה שנשארו הורשו להתלבש.

לאחר שבוע היה עלינו להתאסף שוב בכיכר. אנשי ס.ס רבים חמושים במקלעים הגיעו למקום שלושה ימים קודם לכן. הם הוציאו החוצה את מאתיים ושמונים הילדים, שנותרו עדיין במחנה. 

במקום קמה זעקה איומה. כל האימהות בכו וזעקו בייאושן. כל מי שהיה לו ילד, הבין בסתר-הלב מה יקרה תוך דקות ספורות. כן , זה היה הסוף. באותו רגע כוונו המקלעים לעבר הילדים. רמקול גרמני השמיע שירי ערש.

מקור וקרדיט :
אינגה דויטשקרון. בדמי ילדותם: ילדים בגיטאות ובמחנות-ריכוז, ספריית מעריב, 1979.


חי שש עשרה שנים




יוסף גליק. מחיפה . הגיע לאושוויץ במאי 1944. דברי עדות שנשמעו במשפט אושוויץ ב20 לאוגוסט 1964:

בראשית השנה היהודית בשנת 1944 ראיתי מתוך הבלוק שלי את הדוקטור מנגלה. מגיע למחנה שלנו, מלווה בשלושה קציני ס.ס. הם דחפו לעבר בלוק מס' 11 מאות נערים יהודיים, שהגיעו מהונגריה. זמן מן לאחר מכן הודיעו לי שהיו אלה 200 נערים חזקים, בני ארבע-עשרה עד שש-עשרה שנים. 

אחדים מהם נראו, כמי שיודעים מה צפוי להם. הם ניסו להסתתר. אבל אנשי הס.ס שיסו בהם את כלבי הרועים הגרמניים, והללו עלו על עקבותיהם. אף נער אחד לא נמלט. אחר כך נעלו אנשי הס.ס. את הבלוק, הנערים נשארו שם יומיים. ביום השני ראיתי כיצד פתחו את הבלוק, ודחפו את הנערים למשאיות.

לפתע ראיתי על המכונית הראשונה את אחייני אנדריאס רפפורט. גם הוא זיהה אותי וקרא אחי : "דודי , אני יודע , שאני הולך למות. הגד לאמא, שחשבתי עליה עד הדקה האחרונה."

מאוחר יותר גיליתי את שמו של אחייני כתוב בדם על הקיר בבלוק מס' 11. תחת השם נכתבו המילים : "חי שש-עשרה שנים". לא יכולתי להעביר לאימו את המסר הזה . גם היא אבדה בתאי-הגאזים בבירקנאו.

מקור וקרדיט :

אינגה דויטשקרון. בדמי ילדותם: ילדים בגיטאות ובמחנות-ריכוז, ספריית מעריב, 1979. 

יום ראשון, 6 באוגוסט 2017

הילדה רחל עם אביה ליד הקבר שחפר לעצמו בלילה




ד"ר לאון וולס-ווליצקה . מסטאינוב , לאחר-מכן בארה"ב , איש מדע . בנובמבר 1941, בהיותו בן שש-עשרה , נשלח למחנה הריכוז , יאנובסקה. דברי עדות שנשמעו במשפט אייכמן ב1 למאי 1961.

"בסוף המלחמה נמצאו במחנה הריכוז יאנובסקה אלפיים איש . במקום פרצה מגפת טיפוס. על מנת להדביר את המחלה האיומה, שרפו את הצריפים שלנו ואת בגדינו. במשך שלושה לילות ושלושה ימים נשארנו בחוץ, , עירומים לחלוטין , עד שהביאו לנו אוהלים מהעיר. במשך היום היה עלינו לשכב בשמש על החול הלוהט. מי שזז נורה. בלילה היה קר ולח. אין פלא שחמש-מאות מתוך האלפיים חלו בדלקת-ראות או בטיפוס. גם אני חליתי, אבל כולנו השתדלנו שזה לא ייראה. אחרי חמישה-עשר יום התמוטטתי בשעת מסדר הבוקר.  

סחבו אותי אל בין גדרות התיל. שם התעלפתי. מישהו הביט בי. לפני עמד איש הס.ס. אונטרשוטורמפירר ווילדהאוז. הוא שאל לשמי , ופקד עלי להיות מוכן לתזוזה עם כל האחרים. זחלנו למרחק של ארבעה-עשר או חמישה-עשר מטר משם. אי-משם הופיעה במקום יחידת הקברנים, אתים ומעדרים בידיהם. נתחוור לנו, שמביאים אותנו למקום, שבו קוברים את המתים. כשקרבנו לגבעות החול, נוכחנו , שלא היו קברים מוכנים בשבילנו. היה עלינו להתפשט .

כדי להיות בטוחים , שאף כלוא אחד לא אבד בדרך, נקראנו אחד-אחד. לכל אחד מאיתנו נתנו את , והוכרחנו לחפור את קברינו שלנו. בתום המלאכה נאלצו הכלואים להתקרב לבור בזוגות, לשכב זה ליד זה מעל אלה , שכבר כוסו. גם הם נורו – וכך הלאה , וכך הלאה.

לידי עמד כלוא אחד , עם בתו הקטנה. שמה היה רחל. היא פחדה מאד , והוא ניסה לנחם אותה, בספרו לה , מה יפה יהיה בשמיים, הרי שם תהיה שוב עם אמה ועם כל חברותיה הקטנות. לעולם לא תהיה עוד לבדה.

אחר כך ירו באשה אחת , שגם היא הייתה לידי ברגע כלשהו. בתה הפעוטה ישבה לידה חצי ישנה. כל הלילה עמדה הקטנה על רגליה.. ילדים אחרים החלו לצעוק. הם נורו על גבעות החול .

כשהגיע תורי , ציוו עלי לפתע לשוב למחנה עם איש ס.ס. כדי לחפש שם כלוא אחד, שנורה למוות , והיה צריך להיקבר איתנו. החזירו לי את מכנסיי, אבל לא את נעליי. היה לי חום גבוה, ובחוץ היה חם מאד. סחבתי את הגופה, והתקדמתי באיטיות . איש הס.ס הלך לפני , ומדי פעם נעצר, וחיכה שאשיג אותו. עברנו ליד טור של פועלים, הפלתי את הגופה , והסתתרתי בין העובדים. אחר כך התחבאתי באחד הצריפים.

 בסופו של דבר, הצלחתי להימלט מיאנובסקה, אבל עשיתי את זה רק לאחר שנודע לי מפי חברי , שנמחקתי מכל הרשימות, כי נחשבתי כמת. אילו חשדו שנמלטתי , היו לבטח יורים בעשרה כלואים במקומי.

מקור וקרדיט:
אינגה דויטשקרון , בדמי ילדותם : ילדים בגיטאות ובמחנות ריכוז , הוצאת ספריית מעריב , 1979 .


גדליה והכלב של איש הס.ס .



גדליה בן צבי. מפרשבורג. לאחר מכן –בעין הוד, הגיע לאושוויץ בהיותו בן 16 , במאי 1942 . דברי עדות , שנשמעו במשפט אייכמן ב8 ליוני 1961.

 "היה שם כלב גדול . קשור . הוא היה שייך לראש הבלוק , כלומר לאיש הס.ס שהיה מפקד הבלוק. הכלב קיבל תמיד צלחת מלאה דייסה , שהייתה הרבה יותר טובה מזו שקיבלנו אנו. פעם אחת שיחק גיסי עם הכלב, כדי להסיח את תשומת-ליבו, ואני ניצלתי רגע זה , וסחבתי את צלחתו של הכלב עם המזון. זו היתה צלחת חרסינה יקרה ומזון טעים. "

מקור וקרדיט:
אינגה דויטשקרון , בדמי ילדותם : ילדים בגיטאות ובמחנות ריכוז , הוצאת ספריית מעריב , 1979 . 


שמעון סרבניק, ילד בן 13 , בכלוב החיות עם שועלים פצועים





שמעון סרבניק . מלודז' . לאחר מכן – בנס ציונה. היה בן 13 , כשאביו נורה למוות בגיטו לודז' על ידי אנשי הס.ס. זמן קצר לאחר מכן נשלח לקולמהוף. דברי עדות שנשמעו במשפט קולמהוף , ב14 וב16 בינואר 1963 :

 "במחנה התייחסו אלי כמו צעצוע , כינו אותי "עכביש" , כי הייתי קטן וזריז. ליגלגו עלי.

 איש הס.ס בוטמן היה איש איום. פחדתי מפניו נורא ! יום אחד ציווה עלי לשכב . אחר כך כיוון את אקדחו לעבר ראשי ושאל : "אתה פוחד? "

עניתי :" לא , איני פוחד , אדוני המפקד".

יום אחד חזר בוטמן מהציד , הוא עסק בציד שועלים, והביא למחנה שועלים אחדים, שנפצעו בכדוריו. הוא הכניס את החיות המבוהלות לתוך כלוב , וציווה גם עלי להיכנס לתוכו. החיות נשכו אותי באכזריות , ובחוץ עמדו אנשי הס.ס בורמייסטר , האפלה ובוטמן , ונהנו מהמחזה.

 פעם אחד אמר לי בוטמן : "עכביש" , אם תוך שעתיים לא תצליח לתפוס את שתי הארנבות , שאשחרר עתה, אהרוג אותך".

תפסתי אותן.

איש הס.ס. בוטמן אמר לי: " אתה חזיר אמיץ , בתור פרס תקבל שבועיים מזון משובח" .

פעם אחת אמר לי בורמייסטר: "עכביש , כשהמלחמה תסתיים, אקח אותך איתי הביתה" .

לבורמייסטר היתה מומחיות אחת- "עקירת שיניים" . הוא מצא במחנה מכשירים של רופא שיניים , ועקר בהם את שיניהם של הכלואים, שהזדמנו לו בדרכו.
יום אחד אמר לי : "עכביש " , פתח את פיך".

פתחתי את פי , הוא עקר לי שלוש שיניים. הכאב היה נורא!

פעם אחת, במשך שעה, התיזה עלי ידידתו של איש הס.ס האפלה , מים. בחוץ היה קור אימים . הכריחו אותי לעמוד בלי לזוז, כדי שהמים יקפאו עלי. כאשר הקרח התבקע עלי , פרצו איש הס.ס. האפלה וידידתו בצחוק רם.

זה היה בסביבות ה17 בינואר 1945. הטנקים הרוסים היו כבר במרחק קילומטרים אחדים ממחנה קולמהוף . שירות הבטחון הנאצי ציווה לפרק את המחנה, ולחסל את אנשי ה"זונדר-קומאנדו" היהודים האחרונים, שנותרו עדיין בחיים. בלילה הגיעו אנשי הס.ס. לצריף שלנו, במקלעים דרוכים.

איש הס.ס לנץ שהיה אחד מששת ממלאי המקום של מפקד המחנה , צווח ללא הרף  : "חמישה אנשים החוצה!"  .

אני נבחרתי .

בחוץ שררה טמפרטורה של מינוס 18 מעלות, ואני הייתי יחף ובלי חולצה. יצאתי.  גם רופא צ'כי אחד יצא איתנו , והתייצב לפני הדלת. למראה המקלעים איבד את צלילות דעתו , והתחיל לשיר ולדבר באופן בלתי ברור. ואז שאל איש הס.ס לנץ את מפקד המחנה בוטמן: "איפוא לשים אותם" ?

הכריחו אותנו לשכב עם הפנים כלפי האדמה. הייתי באמצע. אנשי הס.ס ירו.
הרגשתי מכה נוראית בעורפי, אבל הכדור עבר ליד עמוד השדרה, חצה את הצוואר , ויצא דרך פי. חשתי כאילו אני מתעופף גבוה , גבוה מאד באוויר, ואחר כך כאילו אני נופל שוב על הקרקע.

לפתע שמתי לב לכך שמישהו בא לבדוק , אם אנו עדיין נושמים. עצרתי את נשימתי ככל שיכולתי .

כשהכול נגמר , זחלתי על ארבע עד ערימת הקש הקרובה, ושם איבדתי את הכרתי. יותר מאוחר התעוררתי עוד פעם , וחשבתי לעצמי , כי זהו הלילה האחרון בחיי. לבסוף – ולא ידעתי אם אני חולם או ער- איש אחד גדל-מידות התקרב ואמר לי " אתה יכול לצאת , הרוסים כאן" . רופא רוסי בדק אותי , ואמר בפסקנות , שלא נותרו לי יותר משש שעות של חיים.

מקור וקרדיט:


אינגה דויטשקרון , בדמי ילדותם : ילדים בגיטאות ובמחנות ריכוז , הוצאת ספריית מעריב , 1979 . 

ד"ר מנגלה ומדידת הנערים באושוויץ



יוסף זלמן קליינמן . מסגר בחבל קרפאטו-רוסיה ( בגבול צ'כוסלבקיה) . אחר כך בירושלים. היה כלוא באושוויץ בשנת 1944 כשהיה בן ארבע עשרה. דברי עדות , שנשמעו במשפט אייכמן ב7 ליוני 1961.

בערב יום הכיפורים פשטה השמועה במחנה: יש חלוקת לחם נוספת. הביאו לנו לצריף רבע כיכר לחם ועוד מעט גבינה. באושוויץ לא קרה כדבר הזה מעולם ! היינו מרוצים מאד, שנוכל לאכול בערב יום הכיפורים ולצום ביום הכיפורים עצמו. כולם בירכו על הטובה שנעשתה . אבל טרם ידענו מה מצפה לנו.

מקץ שעות אחדות נסגר הבלוק. ואחר כך הגיעה הפקודה: "כל הנערים- החוצה! למגרש הכדורגל " אכן , היה מגרש כדורגל במחנה, כפי הנראה הותקן על ידי הצוענים, שהושמדו שבועות אחדי קודם-לכן. מיד השתררה התרגשות גדולה בתוכנו. כולם התרוצצו לכל הכיוונים. אחר כך היה עלינו להסתדר בקבוצות בנות מאה איש . בין הנערים פשטה שמועה , שאנו נועסק באיסוף תפוחי אדמה. היינו אלפיים נערים . לפתע התחלנו כולנו לרעוד: ממש מולנו הופיע "מלאך המוות" , הדוקטור מנגלה.

 מישהו קרב אליו ביראת כבוד , נטל את אופניו והשעין אותם אל הקיר של אחד הצריפים . מנגלה קרב לקבוצה שלנו , ידיו שלובות מאחורי גבו, שפתיו קפוצות. הוא זקף את ראשו, כדי להקיף במבט אחד את כל המגרש. מבטו נפל על נער בן ארבע עשרה או חמש עשרה, שעמד לידי. היה זה נער מגטו לודז'. בלונדי כחוש ושזוף מן השמש. הוא עמד בראש השורה הראשונה. מנגלה קרב אליו ושאל אותו : "בן כמה אתה? "

הנער ניסה להיראות מבוגר והשיב כשהוא רועד: "אני בן שמונה עשרה שנים!" .
מנגלה נתמלא זעם , והתחיל לצווח : "אני אראה לכם! הביאו לי פטיש , מסמרים וסרגל עץ!" .

מישהו הזדרז . היינו מאובנים מפחד, והתבוננו בו. במגרש שררה דממת-מוות. הביאו את הכלים . מנגלה פנה לעבר נער מגודל , שעמד בשורה הראשונה. היה זה נער בעל פנים עגלגלות, שנראה בריא ומאושש. ד"ר מנגלה תפס את הנער בכתפיו , והוביל אותו לעבר אחד השערים. בעקבותיהם של השניים , הלך האיש שנשא את הכלים ואת הסרגל. הנער הועמד ליד השער , ומנגלה ציווה לקבוע את הסרגל בדיוק מעל ראשו. 

בין הנערים , שניצבו בקבוצה הראשונה , עבר רטט.

הבינונו מיד : מי שלא יגיע לגובה הסרגל , נדון לחיסול. התמתחנו ככל שיכולנו . עוד סנטימטר , עוד חצי סנטימטר. יותר גבוה . גם אני התמתחתי , אבל ידעתי , שזה חסר תקווה.  נערים גבוהים ממני לא הגיעו עד גובה הסרגל.

כל נער , שראשו לא נגע בסרגל , נשלח לצד השני.

הייתי כל כך עסוק בעצמי , עד שלא חשבתי כלל על אחי. אחי היה נער גבוה כבן שש עשרה . בדיוק שהרהרתי בכך, שהנה הקיץ הקץ על חיי, לחש לי אחי : "אם רצונך לחיות , עשה משהו!" ואז שבה אלי צלילות דעתי. ראיתי אבנים פזורות מסביבי .

כברק עברה בי המחשבה, שאולי אנצל בעזרת האבנים הללו. התכופפתי ואספתי אבנים קטנות אחדות. התרתי את שרוכי נעלי , והכנסתי בהן את האבנים. נעלתי נעליים צבאיות , גדולות בהרבה מכפי מידתי, אבל אז נוכחתי, כי עם כל האבנים הללו לא אוכל לעמוד זקוף, כמו חייל. אמרתי לאחי : "זה לא הולך , אזרוק את האבנים" ".

אחי אמר לי: "אל תזרוק, בוא אתן לך משהו". הוא נתן לי את כובע המצחייה שלו, קרעתי אותו לשניים, והכנסתי את החצאים לתוך נעליי, כדי שאוכל לעמוד טוב יותר. נשארתי כך במשך עשר דקות בערך. תקוותי שבה אלי.

בינתיים נמשכה הסלקציה. היו שהגיעו עד הסרגל , היו שלא הגיעו. שוב בחן אותי אחי ואמר: "עדיין אינך די גבוה" .

הוא שאל גם לדעתם של נערים אחרים , וביקש שיעריכו את סיכויי. כל הנערים אמרו , שאין לי כל סיכוי להינצל.

ואז עלה על דעתי, שאולי טוב יותר לעבור בהיחבא לצד אלה, שכבר עברו את הסלקציה. הנערים הגבוהים עמדו ממש מולי : הנמוכים , שלא הגיעו לגובה הסרגל, הועמדו בצד האחר. ובכך הסתננתי לבין הגבוהים. לרגע חשבתי שהצלחתי. אבל אז חיקה נער נוסף את מעשיי. דוקטור מנגלה שם לב לכך, וצעק לעבר השומרים: "מה אתם עושים שם ? הרי זו חבלה!" הוא דרש , שכל הקבוצה תעבור שוב מתחת לסרגלי המדידה.

שעה שהוחזרנו, תפסתי שוב את מקומי הקודם. הפעם הצלחתי לעבור לצד הגבוהים. אחר כך הסתיימה הסלקציה. היא עלתה בחייהם של אלף נערים בערך.

מקור וקרדיט:
אינגה דויטשקרון , בדמי ילדותם : ילדים בגיטאות ובמחנות ריכוז , הוצאת ספריית מעריב , 1979 .


אירמה גרזה ומצעד הילדים בבירקנאו



מארינה וולף . מווארשה . הייתה כלואה בבירקנאו משנת 1942 . סיפורה האישי של מארינה שסופר למחברת הספר, אינגה דויטשקרון.

יום אחד הגיע "טראנספורט" מיוחד. טור מוזר בדרך : 150 ילדים מחזיקים יד ביד . אחד מהם נשא בזרועותיו בקושי רב את הילד הקטן ביותר. את הטור הארוך ליוו שומרות מן הס.ס .

 הן צעדו משני הצדדים בקצב צבאי. באירמה גרזה היפהפיה, אשת הס.ס הבכירה אפשר היה להבחין מרחוק – צועדת בבטחון רב, אוחזת ברצועה חזקה כלב רועים גרמני. הקבוצה דמתה לגן-ילדים גדול , שיצא לטיול או למסע .  הם נעצרו באחו שלפני הכבשנים. אחת השומרות פקדה בקול רב על הילדים : עכשיו התפשטו יפה, וקפלו את בגדיכם כמו שצריך, כדי שתוכלו למצוא אחר כך את חפציכם. ועכשיו נלך תיכף-ומיד למקלחות".

הילדים התחילו להתפשט. לפתע זרקה ילדה כבת חמש כדור אדום גדול. ילדים אחדים רצו לתפוס את הכדור, זרקו אותו באוויר, ושיחקו בו לרגע, כך – בשמש ספטמבר החמימה.

היו אלו ילדים קטנים. הגדול ביניהם היה אולי בן עשר. בקצה האחו ישב פעוט בן שנתיים , קטן מכדי להשתתף במשחק.

אירמה גרזה מחאה כפיים כמו גננת וקראה : "די לשחק , עזבו את הכדור. עכשיו נמהר למקלחת !".

הילדים נשמעו לה , וטיפסו על מדרגות הכבשן. הילד הקטן ביותר טיפס בכבדות אחרי כולם. כשראתה אותו אירמה גרזה , מסרה את כלבה לאחד מן השומרים, ולקחה את הילד בזרועותיה. המדרגות, שהובילו לתאי הגאזים היו גבוהות מדי לרגליו הקטנות. הפעוט שיחק בשערותיה הבלונדיניות של אירמה, וליטף את התג שעל כומתתה. נראה היה בעליל, שהוא מרגיש טוב בידיה של הקלגסית "הסימפאטית" הזאת. הוא צחק כולו עונג. עוד רגע – והכומתה , שערותיה הבלונדניות של אירמה גרזה וראשו של הפעוט נעלמו מעינינו.

ראינו שוב את אירמה גרזה בשובה מהכבשן. היא לקחה את כלבה, וחזרה איתו למחנה בשלווה.

כעבור עשרים דקות נשמע קולם הצרחני של המאווררים. המבצע הסתיים. לפני הכבשנים נותרו עדיין המכנסיים הזעירים והשמלות המקושטות בסרטים. בדשא הירוק נח לו מיותם הכדור האדום.

ראו גם :

אירמה גרזה – ויקיפדיה


מקור וקרדיט:
אינגה דויטשקרון , בדמי ילדותם : ילדים בגיטאות ובמחנות ריכוז , הוצאת ספריית מעריב , 1979 .


שאול פרידלנדר ,ילד בן בן 12, במנזר קתולי שמסרב לשחררו אחרי המלחמה.




כשהיה בן עשר, ב-1942, החליט שאול פרידלנדר להתאבד. זה היה זמן קצר אחרי שהועבר למנזר קתולי במרכז צרפת, שבו הוטבל לנצרות וקיבל שם חדש: פול אנרי פרלאנד. על המקום שאליו הלכו אביו ואמו, פליטים יהודים שברחו לצרפת מצ'כוסלובקיה, הנזירות במוסד הקשוח לא אמרו לו דבר, והוא לא הבין מדוע ההורים נעלמו מחייו. "הייתי כל כך מיואש שהחלטתי למות", הוא נזכר.

את ההזדמנות הוא מצא בזמן טיול שגרתי שערכו חניכי המנזר. "ידעתי שאני חולה, עם חום גבוה, ובכל זאת נכנסתי בכוונה לנחל עם מים מאוד קרים. חליתי בדיפתריה קשה. לא יכולתי לנשום. הייתי חולה שבועות, אולי חודשים. אבל כשיצאתי מזה, עברתי מין סיבוב. הייתי אדם חדש, קתולי בלב ובנפש".

וכך, בעוד רבבות מהיהודים בצרפת נשלחים למחנות ההשמדה, התמסר הילד פרידלנדר לאמונה קתולית אדוקה. בתוך זמן לא רב הוא נעשה תלמיד מצטיין בפנימייה שבה התחנך, שם שררו נאמנות נלהבת למשטר וישי של המרשל פטן, ששיתף פעולה עם הנאצים, ו"אנטישמיות נוצרית רגילה", כהגדרתו. "הייתי מקריא טוב בקול רם, לכן היו נותנים לי להקריא בחדר האוכל שבו כולם אכלו יחד", מספר פרידלנדר. "לפעמים הקראתי סיפורים אנטישמיים נוצריים על 'היהודי אברהם', ואפילו תעמולה של משטר וישי, עם אנטישמיות קיצונית בסגנון גבלס. גם את זה הקראתי. הבנתי שיש פה משהו פרדוקסלי, כי אף פעם לא שכחתי שאני יהודי. אבל ברגע שהחלטתי שאני עובר לצד השני, הייתי מוכן לזה".

כשהסתיימה המלחמה, ביקרה אותו במנזר חברה של הוריו, והוא שאל אותה אם היא יודעת משהו על גורלם. "היא אמרה לי: אתה לא יודע שההורים שלך לא יחזרו?" זו היתה הפעם הראשונה שבה נודע לו שהוריו נספו. אחר כך הוא הוזמן לשיחה עם כומר ישועי שממנו שמע לראשונה את השם אושוויץ.

"גם אחרי השיחה הזאת, הנציג של המשפחה שלי היה צריך להביא את המשטרה כדי להוציא אותי מהמנזר", הוא מספר. רק לפני שלוש שנים, במסגרת מחקריו על פעולותיו של האפיפיור פיוס ה-12 בתקופת המלחמה, נודע לפרידלנדר מדוע המנזר סירב לשחרר אותו. "לפני שלוש שנים הגיעה אלי תעודה שנמצאה בארכיון בפאריס. זה היה מכתב מהוותיקן, שבו האפיפיור פיוס ה-12 מורה לכנסייה בכל ארצות אירופה שילדים שהוסתרו במוסד קתולי והוטבלו - לא יוחזרו אם הוריהם לא שבו. לכן היה צריך להשתמש במשטרה כדי להוציא אותי משם".

אף על פי שהיה על סף הסמכה לכמורה, פרידלנדר עזב את הכנסייה, הצטרף לתנועת נוער ציונית ועלה לישראל - על סיפון "אלטלנה". בן הפליטים בעל הזהות המבולבלת, שעזב את המנזר לאחר תום המלחמה, הוא כיום ההיסטוריון המוכר ביותר בעולם של השמדת יהודי אירופה. 

חוקרים מעטים מכירים את השואה והרייך השלישי ממגוון רחב כל כך של היבטים כמו פרופ' פרידלנדר, בן 80, שמלמד בשנים האחרונות באוניברסיטת קליפורניה בלוס אנג'לס. הוא עסק במדיניות הצבאית של גרמניה, בפעולותיה של הכנסייה הקתולית, באידיאולוגיה והתעמולה הנאצית, וגם בייצוגים הקולנועיים והתרבותיים של זיכרון השואה בימינו. לפני שנתיים זכה בפרס פוליצר על יצירתו המונומנטלית "גרמניה הנאצית והיהודים: שנות ההשמדה",