דלג לתוכן הראשי

רשומות

מציג פוסטים מתאריך אוקטובר, 2016

ילדה בת 12 ,שנתיים, במסתור, אצל האוקראינים מחוץ לגטו

מאת : עופר  אדרת , עיתון "הארץ"שושנה ברגמן (לבית שטיין) מפולין חבה את חייה למשפחת חסידי אומות עולם, שפתחה לה את דלת ביתה ברגע המכריע. בסוף המלחמה גילתה כי היא היחידה ממשפחתה שנותרה בחיים, עלתה לישראל, הקימה משפחה והיתה למורה. בתחילת ספטמבר 1942 זחלה שושנה שטיין בת ה–12 מתחת לגדר שהקיפה את הגטובעיר לודמיר (וולודימיר־וולינסקי),שנמצאת היום באוקראינה ליד הגבול עם פולין. מצוידת במזוודה קטנה שארזה לה אמה בלומה, היא שמה פעמיה לבית של בני הזוג ניקולאי ומריה וברישביץ', זוג אוקראינים שגרו ליד הגטו, וביקשה מסתור. בקיץ 1944, מקץ כשנתיים בהן שהתה שושנה במחיצתם, שיחררו הרוסים את העיר מידי הכובשים הנאצים. רק אז גילתה שושנה כי היא היחידה מבני משפחתה ששרדה את השואה. אמה, בלומה, אביה ראובן ושתי אחיותיה, הניה והדסה, נרצחו. זה היה גם גורלם של עוד רבים מקרובי משפחתה. אחרי קום המדינה עלתה לישראל, הקימה משפחה ועבדה כמורה. בחודש שעבר מתה בגיל 86. סיפור ההצלה של שושנה החל בספטמבר 1939, כשהיתה בת תשע. אחרי שהגרמנים כבשו את עיר הולדתה הרובישוב בפולין, משפחתה החלה במנוסה לכיוון רוסיה השכנה. אביה, רא…

לאן נעלמה הנערה חנה פישמן במחנה הכפייה ראדום ?

ממחנה בתי המלאכה בראדום הייתה הבריחה בלתי –אפשרית, משום כך היו הכל מופתעים כאשר נעלמה פתאום לילה אחד מצריפנו נערה יהודיה צעירה מאד , חנה פישמן.  הנאצים חיפשו אחריה במחנה כולו . מנו וחזרו ומנו את קבוצת הנשים שלנו ובשום אופן לא יכלו להבין כיצד הצליחה הנערה חנה פישמן לברוח בלילה ממחנה ראדום. זמן קצר אחר כן נעלם בליל חושך תעשיין-העורות היהודי העשיר בנימין רוזנבלט. הפעם ניצבו הנאצים ממש על ראשם ונברו בכל פינה. הם אפילו חיפשו, בעזרת מקלות ארוכים בבתי השימוש, כי בהיותם בטוחים שאי-אפשר לברוח מן המחנה, חשבו הנאצים שאולי נפל לבית השימוש. חידת היעלמם של חנה פישמן ובנימין רוזנבלט גברה עוד , כאשר דברים שונים, במיוחד דברי מזון , החלו להיעלם במחנה ראדום באופן מסתורי. עובדי הדפוס נהגו לפני היציאה למיפקד לשים את המזון המוברח שלהם על האצטבאות, אך בשובם אל הצריף , לא מצאו עוד את חבילות המזון. זאת הייתה חידה סתומה, כי אל הספירה במיפקד היו חייבים כל יושבי המחנה להתייצב- חולים כבריאים , בעלי עבודה קבועה כמו בעלי עבודה זמנית. כולם בלי יוצא מן הכלל היו חייבים לצאת למיפקד ובכל זאת נעלמו דברים בלי הפסק. נמצאו א…

ילדה בת 10 מוסתרת בתרמיל גב בגטו וארשה

"אותו יום אכלנו זו הפעם הראשונה זה חודשים ארוחה הגונה, שהכינה אחותי נינה. חומרי-המזון באו מן המלאי שהביאה עמה הדודה לרחוב מילה. היום והלילה שלאחריו עברו בשקט, אך למחרת היום הפתיעו אותנו הנאצים בפקודה חדשה: הם ציוו על כל העובדים בבתי-המלאכה של הגיטו להתייצב ברחוב לשם בדיקת תעודותיהם. אלה שהתייצבו בקבוצה הראשונה, עברו את הבדיקה יחד עם ילדיהם, בתנאי ששני ההורים עבדו בבית מלאכה אחד. אך אחרי שעות אחדות חל שינוי והנאצים החלו להפריד את הילדים. התחוללו אז מחזות טראגיים. אמהות רבות התחננו אצל הנאצים לשלחן יחד עם ילדיהן, והגבריםהשתדלו לעכב את נשותיהם בתקווה להציל לפחות אותן. כך נמשכה הבחירה הנוראה. כאשר הגיע תור הקבוצה שאליה השתייכו הדוד והדודה שלי , הם עטפו את ילדתם הכחושה בת העשר בתוך שמיכה קשורה לתרמיל-גב וקיוו לעבור כך את הבדיקה. תרמיל הגב של דודי לא היה שונה בהרבה מן התרמילים שבתוכם נשאו גברים ונשים אחרים את כל רכושם. בהגיע דודי למרחק צעדים אחדים מן המשמר הגרמני, הבחין ברגש של בעתה כי החייל , העומד ליד השער, דוקר בפגיונו את כל התרמילים וכי מתרמילים אחדים נוטף דם. הרי שדודי לא היה היחיד…

נערה בת 15 מנהלת דפוס בגטו וארשה

הגירושים מן הגיטו נעשו אכזריים יותר ויותר. יום-יום שולחו אלפי יהודים ומאות מהם נורו ברחובות בעת המצעד אל ה"אומשלאג-פלאץ" . פועלי בית הדפוס שלנו, אשר ביום הטראגי של אקציית ה27 ביולי 1942 נעדרו מן העבודה, או כאחותי ואני, שעזבו את המקום בדיוק לפני בוא הנאצים, חזרו לעבודה. בבית הדפוס נשארו סבתא , נינה אחותי , אני וכעשרה עובדים עם משפחותיהם. היינו חייבים להשלים הזמנה גדולה, שקיבל אבי ( האב , בעל הדפוס נתפס ע"י הגרמנים באקצייה של ה 27 ביולי ונשלח למחנה טרבלינקה ) . העובדים היו, אמנם, כולם בעלי מקצוע טובים וידעו מה עליהם לעשות, אולם היה צורך במישהו שיפקח על העבודה. נינה אחותי עסקה בעבודת המשרד, ניהלה את הפנקסים והוציאה את החומרים הדרושים. ואילו אני , בת ה15 , החלטתי לקבל עלי את תפקיד הפיקוח על עבודת הפועלים. ברם, לא הייתי בטוחה אם יצייתו לי. שוחחתי על כך עם אחד העובדים הותיקים שלנו , איגנאץ, שעבד אצל אבי עוד לפני הולדתי, וביקשתיו לעמוד לימיני בשעה שאתקל בקשיים עם צוות העובדים. חששותי לא היו בלי יסוד. כל העובדים הכריזו שביתה כמחאה על ניסיוני לקבל לידי את ניהול המפעל. כל אחד מהם …

לימודים בגיטו וארשה

ילדה בת 14 בגטו וארשה יום אחד ניתנה פקודה, כי על יושבי הגיטו למסור  את כל מקלטי-הרדיו ומעילי הפרווה. מעילי הפרווה היו נחוצים לצבא הנאצי לצורך מלחמת החורף הקשה ברוסיה, שתוכננה אז. את מקלטי הרדיו לקחו כדי שאוכלוסיית הגיטו לא תדע על המתרחש בעולם החיצון . עם סגירת הגיטו , חידשתי את לימודי בבית-הספר. האמת היא, שבית-הספר בא אלי. הגימנסיה היהודית, שאחותי נינה גמרה אותה, ארגנה "חוגים גימנאזיאליים" סודיים . כמו בזמנים רגילים כן עתה נקבע לכל מקצוע מורה מוסמך והלימודים התנהלו על פי תכנית מדוייקת. יום-יום נפגש החוג שלי, בן שש בנות, לחמש שעות לימודים. למען הזהירות נערך כל שיעור במקום אחר. השיעור בחשבון, למשל, נתקיים בשעה 9:00 בבוקר אצלי בבית. מ10:15 עד 11:15 למדנו לטינית בביתה של תלמידה שנייה. היסטוריה למדנו משעה 12:30 עד 13:30 בביתה של תלמידה שלישית וכן הלאה- חמש שעות מלאות של לימודים. זוגות-זוגות הלכנו משיעור לשיעור ועינינו פקוחות לראות אם אין עוקבים אחרינו. אמנם, נפחדנו מפעם לפעם, אך גם לזאת התרגלנו.  מקור וקרדיט : מרים בידרמן , נעורים בצל המוות , הוצאת "דבר" , 1962

הלינו אותי הלילה

הלינו אותי הלילה  מאת: מניה הלוי  מורשת. ספרית הפועלים, 1972 סיפורה של מניה בת התשע, ילדה רדופה המחפשת מקלט אצל האיכרים בפולין, שפעם אחר פעם מצליחה להימלט מן הסכנות, ולהינצל. בנשימה עצורה נקרא ספרה של מניה הלוי. מאבק לחיים מרעיד את הלב בסיפורה של ילדה רדופה על אדמת השואה. מן העזים ביותר בספרי העדויות. “ברכבת  העמוסה ביהודים עמדתי מחוסרת מנוחה, כשעיני תקועות בדלתות, אך הדלתות לא זעו.  הרגשתי מחנק המטריף את הדעת. מבטי נפל על אחד האשנבים המסורגים שהיה גבוה למדי ומרוחק. עוד מאמץ ואני שם – חשבתי בליבי. טיפסתי . נאחזתי בשערות ראשם של העומדים לפניי, מעדתי ושוב עליתי. התנגדותם של האנשים היתה כה חלשה עד כי לא יכלו למנוע ממני לטפס על ראשם. במאמץ נואש נתפסתי ,בשתי ידיי , בחוט התיל הדוקרני. המחטים נתקעו עמוק בבשר ידיי, אך אני לא חשתי  כאב, כי את פנייי הציף זראם אוויר רענן. התחלתי לנשום עמוקות, לפתע החלו העומדים על-ידי למשוך אותי לאחור בהתאמצם להורדני, כי סתמתי את האשנב בכל גופי. אך ללא הועיל. נצמדתי לאשנב בשארית כוחותי . בלית ברירה החלו אנשים לדחוף אותי לכיוון ההפוך- החוצה. חוט –התיל שבו נאחזתי ניתק …

סיפור האימוץ המטלטל של ניצה קפלן

היא נולדה בתור לוסיה בורנשטיין בפולין, בגיל ארבע שונה שמה לניוטה בולסטט ובגיל שש הפכה להיות ניצה קפלן. בדרך עברה שתי יבשות, שני בתי יתומים, משפחה מאמצת ודרמה משפטית אחת גדולה שבה היו מעורבים משה לנדוי וגדעון האוזנר.
 בגיל 4 היא נמסרה לארגון "הקואורדינציה הציונית לגאולת ילדים יהודים". בפולין . כאשר הועלתה לישראל נמסרה לאימוץ .  ההורים המאמצים היו מאיר וחיה קפלן, זוג בורגני, מוותיקי קרית מוצקין, שכלו את בנם יחידם יששכר במלחמת העצמאות.  בית משפחת קפלן היה מקום שקט, הרבה שמחת חיים לא היתה שם, אך דאגה ואהבה כנה לילדה הערירית היו בשפע.  מאוחר יותר ההורים הביולוגים ביקשו לקבל חזרה את ביתם לוסיה . בית המשפט הכיר בתביעתם , אבל הילדה שנקראה עכשיו ניצה קפלן , והייתה קשורה מאד מבחינה נפשית להוריה המאמצים , ברחה חזרה לבית הוריה המאמצים . בסופו של דבר , נמצא הסדר של פשרה שבו הילדה ניצה קפלן המשיכה לגור בבית הוריה המאמצים והוריה הביולוגים עברו להתגורר לידם בקרית מוצקין . הילדה ניצה קפלן לא הצליחה להתקשר להוריה הביולוגיים וחשה ניכור כלפיהם , ותמיד העדיפה את הוריה המאמצים. חיה בורנשטיין , האם ה…

הילדים שלנו / שרה שנר-נשמית

סיפורו של ארגון "הקואורדינציה הציונית לגאולת ילדים", שפעל בפולין אחרי המלחמה לשם איתור והצלת ילדים יהודים שהסתתרו בבתי לא יהודים בתקופת השואה שרה נשמית הייתה ממקימיו ופעיליו המרכזיים של ארגון "הקואורדינציה הציונית לגאולת ילדים יהודים" – ארגון שעסק באיתור ילדים שגודלו במשפחות נוצריות או במנזרים, והשבתם לחוגי העם היהודי . לקטלוג בית לוחמי הגיטאות

הילדים שלנו / שרה שנר-נשמית - בית לוחמי הגטאות

הוקרה למצילי הילד מאימת הנאצים

מרץ 2012
טקס הענקת אות חסידי אומות העולם לבני הזוג סטניסלב ורגינה סבידה ז"ל מפולין. את האות קיבלה בשמם נכדתם שהגיעה ארצה מפולין.
הטקס נערך בהשתתפות ניצול השואה ד"ר אברהם הורוביץ, נציג שגרירות פולין, בני משפחה, חברים, ניצולי שואה וחברי ועדת חסידי אומות העולם.
האות והמדליה הוענקו ע"י מנהלת מחלקת חסידי אומות העולם ביד ושם אירנה שטיינפלד, והם ניתנים על הצלתו של ד"ר הורביץ בידי בני הזוג סבידה.
ביד ושם מספרים על בני הזוג: אברהם הורוביץ נולד בשנת 1940 בוורשה להוריו בנימין וטטיאנה (לבית פרידמן) הישר לחיי הגטו. סמוך לחיסול הגטו, באפריל 1943, הצליחו בנימין וטטיאנה בעזרת מכרים פולנים חברי המחתרת (AK) להיחלץ מהגטו לצד הארי. לטטיאנה הושגו ניירות אריים תחת השם "אירנה וולדו" והיא עברה להתגורר עם משפחה פולנית בפרברי ורשה, שם החלה לעבוד תחת זהותה הבדויה. לבנימין נמצא מחבוא בוורשה. הילד אברהם הועבר ממקום למקום עד שבקיץ 1943 נמצא לו בית חם אצל משפחת סבידה, שהייתה מעורבת אף היא בפעילות המחתרת. לבני הזוג סטניסלב ורגינה סבידה  היו שני ילדים, רנטה בת ה-16 ודומיניק בן ה-17, והם קיב…

פייר נורה בן השתיים־עשרה קופץ מחלון הבית כדי להימלט מחיפושי הגסטפו

אביו של הילד פייר נורה , ד"ר גסטון נורה,  השיג הגנה מיוחדת משלטון וישי בצרפת. אולם את משפחתו העביר זמן קצר אחרי תחילת שביתת הנשק ב-1940 לגרֶנובּל, שהיתה תחת כיבוש איטלקי ולפיכך שימשה חוף מבטחים יחסי לאלפי היהודים שהגיעו לשם. הוא עצמו נשאר בפאריס כרופא בכיר בבית החולים על שם רוטשילד וענד טלאי צהוב.  בתחילת נובמבר 1942, כשנחתו חילות בעלות הברית בצפון אפריקה במסגרת "מבצע לפיד", הרחיבו הגרמנים את שליטתם הצבאית גם לחלקי צרפת שטרם נכבשו. הרופא ד"ר גסטון נורה נותק מבני משפחתו. הם עזבו את גרנובל כדי לחפש מקלט בהרי וֶרקוֹר. עם התקדמות המלחמה החמיר מצבם ובינואר 1944 נאלץ פייר בן השתיים־עשרה לקפוץ מחלון הבית כדי להימלט מחיפושי הגסטפו אחר ילדים יהודים. שני אחיו המבוגרים ממנו כבר היו בזמן הזה חברים ברזיסטנס ופעלו במסגרת קבוצות לוחמי הגרילה ב"מאקי". 
מקור וקרדיט : הוויכוח המר, האישי והעדתי בין פייר נורה לז'אק דרידה - עיון - הארץ