דלג לתוכן הראשי

רשומות

מציג פוסטים מתאריך יולי, 2016

ד"ר אהרון עינת על הטיפול ביתומים ובילדים במצוקה בגטו וילנה

בגטו נוצרה בעיה קשה של ילדים שנותרו ללא הורים וקרובים, וגם שלילדים שהוריהם שהו ברוב שעות היום בעבודות חוץ.כמענה למצב קשהזה הוקמו מספר מוסדות: פנימייה לבנים, פנימייה לבנות, בית יתומים עםשבעים ושניים ילדים בגיל הרך, ומעון יום של ילדים להורים (וחלקם שלהורה יחיד) עובדים, שבו שהו ‏114 ילד עד גיל שש.בעיה קשה במיוחד היו הילדים שחיו בשולי החברה, יתומים בגילים תשעעד חמש עשרה, שבשל מצבם לא נמצא להם מקום בבית היתומים, והםהפכו ל"מכת הגטו".אלה היו חבורות של נערים רעבים ומוזנחים, נחשליםברובם, שעסקו בגניבה מבתים, מחנויות וממחסני היודנראט. מספרםבראשית מרץ ‏1942 היה כארבעים, שלושה עשר מתוכם ישבו בבית הסוהר.ב-7 במרץ ‏1942 נערכה התייעצות מיוחדת בגטו שבה חיפשו דרכים לטיפולבנערים עבריינים אלה. בהתייעצות השתתפו באי-כוח המחלקות השונותשל היודנראט, שני נציגים מבית המשפט (עורך הדין בנימין סרולוביץ ועורךהדין פאווירסקי(,שני נציגים מהמשטרה (יוסף מושקאט וראש המדור הפלילי הנריק זאגייסקי) ושני נציגים של סקציית בתי ספר (משה אוליצקי ורחל ברוידא .בסופו של דבר התגבש פתרון, לספק לנערים אלה תעסוקה הולמת. ואכן, כ…

ד"ר אהרון עינת על המורים והמחנכים בגטו וילנה

המורים והמחנכים נטלו על עצמם את התפקיד הקשה של שמירת הקשר עם התלמיד ועם משפחתו. דווקא בין חומות הגטו הסגורות היה חשוב לתת דרור לנפשו של הילד, להראות לו עולם אחר ולנטוע בו תקווה לעתיד טוב יותר. אחרי כל אקציה היה מתמעט והולך מספר התלמידים, והמחנכים והמורים, על אף צערם האישי על אובדן יקיריהם, גילו מסירות ותעצומות נפש בטיפול בילדים הניצולים שחוו מועקה עמוקה, בהלה או אדישות. המורה לא רק לימדה, היא הייתה הידידה והמכוונת של הילד ושל משפחתו. ככל שהמצב התייצב נכנסו הלימודים למתכונת קבועה ומסודרת, כמו "בימים הטובים".כל מחנכת דאגה למעקב אחר התלמיד ובסוף שנת הלימודים העניקה תעודות גמר. "החופש הגדול" נמשך שבועיים בלבד, בסוף יוני. כך למשל מציינת ס' שמידט, שלקראת סיום שנת הלימודים ‏1943 נערכו בכל שלושת בתי הספר היסודיים ובבית הספר התיכון מסיבות רבות משתתפים. הקשר בין הילד למחנכים היה כה אמיץ שבתחילת שנת הלימודים של אותה שנה היה עליהם להמשיך ו"לעלות כיתה" עימו.  בבתי הספר נערכו חגיגות ועצרות שהוקדשו למועדי ישראל ולציון ימי פטירה של סופרים, משוררים וגם מורים שנספו בגטו…

ד"ר אהרון עינת על בתי ספר וגני ילדים בגטו וילנה

בתי הספר בגטו מספר ‏1 החלו לפעול כבר ביום השלישי להקמתו, היינו ב-8 בספטמבר ‏1941, במהלכן של האקציות ההמוניות נגד היהודים. היוזמה לכך באה ממשה אוליצקי (אלידסקי),מי שהיה בעבר נשיא אגודת המורים העברים וממייסדי הגימנסיה העברית.  על אף הייאוש והחשש מהבאות ששררו בגטו, הוא הציע ליודנראט לקבוע מסגרת לטיפול ולהשגחה על הילדים, שבה יתקיימו לימודים בעלי תוכן אחיד לכל הזרמים החינוכיים. בתי הספר נקראו פורמאלית "מוסדות השגחה", בשל האיסור לקיים בהם לימודים. היודנראט, שהיה טרוד באותו זמן בשאלות של חיים ומוות, לא הקדיש להצעה תשומת לב מרובה, אך נתן את הסכמתו לרעיון ובלבד שיקוימו שני תנאים: א. הטיפול בילדים יהיה בלתי מפלגתי; ב. הלימודים לא יתקיימו בכיתות, אלא במבנים נטושים שיוכשרו לחדרי לימוד.  המורים עצמם, כששים במספר, ניגשו לעבודה ופירסמו מודעות על רישום הילדים לבתי ספר, ערכו את הרישום בפועל  ודאגו לסדר ולניקיון. הם גם הפיגו את החשדות של תושבי הגטו שהיססו לרשום את ילדיהם מחשש לאיזה מעשה תרמית מצד היודנראט. וכך כבר  בנובמבר ‏1941 החלו בתי הספר לפעול. בתחילה הוקמו בגטו הראשון שני בתי ספר: מספר ‏1 …

ד"ר אהרון עינת על אקציית הילדים וחיסול המחנה בגטו וילנה

ב-27 במרץ ‏1944, עם שחר, פרצו למחנה חיילים גרמנים עם ליטאים. למודי ניסיון, בלי לדעת מה בדיוק מטרתם של הגרמנים, התחלנו לחפש לנו מאלינה. בדוחק נורא הצלחנו להגיע לדירת הקרקע של משפחה בעלת מעמד במחנה, בתקווה שנוכל להסתתר אצלה. עשרות אנשים כמונו נדחסו אל הדירה בעוד בעליה מתחננים שנעזוב כי אין לאל ידם להושיע. ואכן, כולם כמעט עזבו, ואילו אמי התעקשה להישאר. זה הציל אותנו. התברר שהייתה להם מאלינה מתחת לדירה שהכניסה אליה הייתה דרך פתח ברצפה שהמכסה שלו התמזג עם הרצפה ולא ניתן היה להבחין בו. בשלב האקציה היא הייתה עדיין בור, אך נועדה להיות מנהרה עם פתח יציאה מחוץ לגדר המחנה. במאלינה (מקום מחבוא)  היה דוחק קשה לתיאור ולא נותר לנו כמעט אוויר לנשימה. הנחבאים עשו את צרכיהם בפינת הבור והסירחון היה בלתי נסבל. לאחר שהסתיימה האקציה התברר שהיא חלה רק על ילדים. כמאתיים בנים ובנות שנתפסו, מטף ועד גיל ‏14,נלקחו כנראה לפונאר.  המחזות היו קורעי לב: ילדים יחידים להוריהם נקרעו מזרועות אמהותיהם ואבותיהם. הורים שניסו להתנגד הוכו קשות ואף נורו. מאותו רגע נעשינו אנו, הילדים, "בלתי לגליים". לאחר האקציה נאסרה על…

ד"ר אהרון עינת על תקופת ילדותו בגטו וילנה: מלחמת הקיום של ילד

מדי פעם ערכו הגרמנים ביקורי פתע בגטו. עצם הופעתם בשער,גם לא במסגרת אקציה, הייתה מכניסה את התושבים לבהלה, כי אף פעם לא ידענו מה באמת עומד לקרות. ליתר ביטחון רצנו להתחבא, אף בעלי ה"שיינים" שבינינו, לא כל שכן "הבלתי לגליים" כמו אמי וסבתי. אני זוכר שהיו גם לא מעט בהלות שווא, ואכן, באחד המקרים התעקשתי, לחרדת אמי, להישאר בבית ולא לרדת למאלינה שהייתה במרתף דירה סמוכה. בסוף ‏1941 הופסק רצף האקציות והחלה תקופת רגיעה יחסית, של כשנה וחצי, שהתבררה לתושבי הגטו רק בדיעבד – כל אותו זמן הם חיו עדיין בחרדה ובחשש. עם הזמן התחלתי למכור סיגריות. עשיתי זאת גם כדי להקל על מצבנו הכלכלי וגם כדי להתעסק במשהו. את הסיגריות, שמכרתי על פי יחידה, היה מבריח דודי. כמוני היו עוד ילדים "סוחרים" ונוצר בינינו איזשהו "הווי" משותף. חוויתי אפילו ניסיון לא נעים כשילד מבוגר ממני הוליך אותי שולל וגנב ממני חפיסת סיגריות. קרה גם שמישהו ביקש ממני שש סיגריות ולא ידעתי איך לחשב את הסכום... כתוצאה מכל אלה, אמי החלה להתלוות אליי ובהדרגה עבר "המסחר" אליה. אני, ככל הנראה, התמקדתי באותו …

אהרון עינת על תקופת ילדותו בגטו וילנה

 "אמי החלה לעבוד, דבר שזיכה אותה ב"שיין" לבן (תעודת עבודה).היציאה,יחד עם קבוצות העבודה, אפשרה לאמי לקיים סחר חליפין עם הפולניםולהבריח לגטו, תמורת חפצים שהביאה מהבית, מצרכי מזון חיוניים.ביום כיפור, ‏1 באוקטובר ‏1941, נערכה האקציה הראשונה בגטו. אמיהייתה בעבודה ואני שיחקתי בחצר סמוכה. פתאום הבחנתי בתכונהרבה על יד השער ובחיילים גרמנים, יחד עם שוטרים ליטאים, קופציםמהמשאיות ולוכדים יהודים. נבהלתי ומיהרתי הביתה, מקפיד שלא לעוררכל תשומת לב. בדרך ראיתי ליטאים מכים איש זקן שנשען על מקלו.הבחנתי גם שאחד הליטאים עוקב אחריי. בסופו של דבר הגעתי הביתהבשלום, ואז הופיע הליטאי. הוא דרש להציג לו את "השיינים",שאם לאיוביל אותנו למשאיות. כבר אז הבנו את מה שהוכח עם הזמן כוודאי –משמעות הדבר – מוות!לחיהל'ה, קרובת המשפחה שבעלה עבד, היה שיין מתאים, וכך תפסהליטאי רק אותנו – את אחי ואותי. רועדים מפחד פרצנו בבכי, אך בשלתושייתה הגואלת של חיהל'ה, שבתחנוניה, ויותר מזה – בכספה, הצליחהלשחד את הליטאי, ניצלנו!בערב, כשחזרה אמי סוף סוף מהעבודה, לא היה גבול לשמחתי, אך לאלזמן רב – האקציה התחדש…

ילדה של אף אחד: זהבה כבר לא מרגישה אשמה ששרדה שואה

כשהייתה בת 7, הוריה שאלו אותה כיצד לא שמרה על אחיה מפני הנאצים. את תחושת האשם היא נשאה שנים רבות, עד שסגרה מעגל אחרי מעגל. "שרדתי, הגעתי לארץ, נשארתי יהודיה,חינכתי וגידלתי דורות של ילדים. זכיתי לקיים את הצוואה של אמא".שעת לילה בגטו בוכניה בדרום פולין, 24 באוגוסט 1942. היהודים הכלואים במתחם ישנים את שנתם, אבל את השקט מפר רעש איום. משאיות של הצבא הגרמני פורקות חיילים, חמושים ברובים ומלווים בכלבים. הצעקות, היריות והנביחות מבשרות את הנורא מכל: זוהי אקציה. הסוף מתקרב. כל היהודים נשלחים למגרש המסדרים שבמרכז הגטו. חנה ברודמן, אמם של בן ציון (8) וזהבה (7), מורה לילדיה למהר ולהימלט בחסות הכאוס לאזור המגורים של אחותה הצעירה רניה. "מפוחדים, רצנו בין הבתים, והגענו בשלום", מספרת זהבה. "דודה רניה הכניסה אותנו לתוך ארון בגדים, ומיהרה לצאת למגרש בתקווה שלא נתגלה. אבל גרמני שערך חיפוש במקום מצא אותנו, היכה אותנו בקת הרובה שבידו וזרק אותנו בבעיטות לרחוב. "הרגשתי חולשה ורפיון חושים. אחי אבד לי, ולא ידעתי שבאותו רגע הוא אבד לעולם. עמדתי מאובנת, ללא יכולת לזוז. מסביבי העמיסו בכ…

סיפורה של הנערה מרים אייזנשטט ליכטר: עדות מתא הגזים באושוויץ

"נעמדתי בחמישייה אחרת, לא בין בנות הדודות שלי. מנהלת מחנה בירקנאו, פולנייה אכזרית ואיומה ששמה מריה, שמעה את צעקתה של לולה. היא ניגשה אליה ונתנה לה מכות נמרצות. בינתיים הבחינה הנאצית שנעשה פתאום שקט במקלחת. שום בכי לא נשמע שם. מיד החלה לחפש אותי (הייתי מאוד חשובה לה). היא ניגשה לקבוצה ו"שלפה" אותי ממנה. מזל שזיהתה אותי לפי המראה, שכן בכיי הרב משך את תשומת לבה; לולא כן הייתה לוקחת את לולה במקומי, לפי המספר שעל המקטורן. במכות נמרצות החזירה אותי לקבוצה של 108 הנשים, שהיו מיועדות לתא הגזים. שוב לא ויתרתי! בכניסה למחסן הייתה דלת פלדה. ניסיתי להסתתר מאחורי הדלת, אך הנאצית מצאה אותי שוב. היא הנחיתה על ראשי מכות חזקות, עד שנפער בראשי חור וכל שערותיי היו מוכתמות בדם. ידי, שניסתה להגן על הראש, הייתה נפוחה ושחורה מרוב מכות.  הנאצית דחפה אותי לאולם שבו התפשטו הקורבנות לפני הכניסה לתא הגזים. אחת הנשים, דוברת צרפתית, יצאה מדעתה, צעקה ודפקה בדלת. הנאצית נכנסה, ובו במקום ירתה בה. בקיר החדר, במיקום גבוה וקרוב לתקרה, היה חלון קטן. שמעתי קולות מבחוץ. לקחתי שקי בגדים, הנחתי אחד על השני, טיפסתי …

קורותיה של הילדה אירקה , להסתתר כילדה נוצרית עד סוף המלחמה

אירית (אירקה) נולדה בלובלין למרדכי וחנה גברץ ב-31 בינואר 1927. על פי דברי בעלה, ירמיהו גוטליב, משפחתה הייתה משפחה דתית, מכובדת ואמידה. תחילה התגוררה המשפחה ברחוב סטשיצה. כעבור חמש שנים עברה המשפחה לביתו של קולברג בנובוריבנה 2. היה זה בית גדול ממדים, או ליתר דיוק שני בניינים וביניהם הייתה נטועה חצר גדולה. אף שהיה זה רחוב קטן, הוא היה הומה למדי. הסיבה לכך הייתה מיקומו מול השוק של רחוב נובה, עובדה אשר גרמה לכך שהוא שימש למעבר בין הרחובות נובה וגרודזקה. המשפחה מנתה שלושה ילדים: אירית (אירקה), יעקב (קובק) והאחות הקטנה רחל. הדירה הייתה ממוקמת בחזית הבית, מעל כמה חנויות (לרבות מכבסה, חנות ירקות, מאפייה) ובשכנוּת לשלוש משפחות. אחת המשפחות הללו הייתה משפחת קומכר: האם לולה, בתו של בעל הבית קולברג שנפטר בינתיים; בעלה סטניסלב, המנהל האדמיניסטרטיבי של הבית; והבת מרישה, אחת מחברותיה של אירקה. עם כיבוש לובלין החלה פעילוּת אנטי-יהודית ענפה של החיילים הגרמנים. הללו נהגו לאסוף את היהודים ולשלוח אותם למחנות כפייה. אי לכך הקימו הדיירים היהודים עמדת תצפית אשר פנתה לעבר הרחוב כדי להתריע על הגעת גרמנים ולאפשר…

נערה בת 15 : הלינה בירנבאום, מחנה מיידנק, מחנה אושויץ, , 1943 - 1944

הלינה בירנבאום, מחנה מיידנק, מחנה אושויץ, , 1943 - 1944ילדה בת 15 במחנה מיידנק, זיכרונות "המציאות של מיידנק הכבידה עלי בוודאי יותר מערימת הגופות, שמתחתיה כמעט ונחנקתי בקרון. מחנה "העבודה" התגלה כשונה לחלוטין מהדימוי, אותו כפתה עלי אמא. לא עבודה, לא צריפים שלווים ומנוחה לאחר העבודה, אלא אי שקט נצחי, עבודת פרך, גיהינום ללא תחתית. האם בכלל אפשר למצוא לכך הגדרה נאותה? אלמלא הלה, מסירותה ללא גבול ודאגתה המתמדת, הייתי אובדת תוך כמה ימים. הלה נדרה בנפשה לאמי, שתחליף אותה, וקיימה את הבטחתה! עד סוף חייה הייתה לי אם אמיתית. הייתי בת שלוש עשרה. הרדיפות במשך מספר שנים בגטו, אבדנם של אבא, של אחי, והכאוב מכול - אבדן אמא, ערערו את עצבי, וברגע בו הייתי חייבת לגייס את מלוא כוחותיי נשברתי לחלוטין. אך למזלי, הייתי בריאה, חזקה פיסית ודי מלאה, לא נחשבתי לילדה, והסלקציות המרובות, מהן הפנו לגז את הנשים החלשות, החיוורות והרזות, פסחו עליי. במיידנק היה צורך להילחם על הכול; על פיסת ריצפה בצריף, כדי להתמתח בלילה, על שמיכה, על קערה חלודה שבלעדיה אי אפשר היה לקבל טיפת מרק סרפדים בו הזינו אותנו כאן, או מ…

ילדים מאשימים

מריה הוכברג-מריאנסקה, נוח גריםתרגם לעברית: יוסף רב. הוצאת אבישלום , 2010
תודה למר אמיר השכל  ( תת-אלוף במילואים , חיל האוויר ,  וחוקר השואה כיום ) עבור פעילותו ללא לאות למען הוצאת הספר
פורסם בשנת 1947 ע"י הוועדה ההיסטורית היהודית המרכזית בפולין. הוא כולל עדויות רבות שמסרו ילדים יהודים בפולין זמן קצר לאחר שחרורם. פרקים שונים בספר מוקדשים לעדויות מגטאות, ממחנות, בצד 'הארי', במסתור, בין הפרטיזנים, בבית הכלא, ומפי מבוגרים שעבדו עם ילדים בזמן השואה. הספר נערך על ידי מריה הוכברג-מריאנסקה ונוח גריס.
עם הוצאתו לאור של הספר בשפה העברית מתגלה בפני הקוראים אוצר בלום של עדויות מזעזעות של הסבל בל ישוער שעבר על ילדים יהודים בתקופת השואה.
לפי המדיניות הגרמנית, הילדים הרכים, שהם עתידו של העם היהודי, היו הקורבנות הראשונים להשמדה. עם סיום מלחמת העולם השנייה, התברר שמכלל הניצולים, מהווים הילדים שבעה אחוז בלבד.
העדויות הללו נגבו מיד לאחר קרות השואה בידי מיטב אנשי האקדמיה: עיתונאים, מחנכים, סופרים, עובדים סוציאלים ועוד.
גדולתם של אוספי העדויות טמונה בעובדה שהם העלו על הכתב את העדויות הללו ללא כל עריכה…

זהבה רוט- ילדה בת 7 בגטו בוכניה

"אני זהבה רוט לבית ברודמן, הניצולה והשורדת היחידה ממשפחתי... הדברים שאומר בפניכם היום, מייצגים ודאי רבבות ילדים כמוני שנעקרו מסביבתם המשפחתית המגינה והאוהבת, הושלכו לסביבה עוינת והפכו לילדים של "אף אחד".
בשנת 1942, היינו בגטו בוכניה, הורי - משה וחנה ברודמן ואחי בן ציון, מוקפים בדודים ובני דודים וכן סבא וסבתא. על אף שנעקרתי ממשפחתי בגיל 7 , שמורים איתי זיכרונות מילדותי המוקדמת ביותר - עוד לפני פרוץ המלחמה ועל אחת כמה וכמה לאחר מכן. זכיתי לגדול במשפחה חמה שחינכה את ילדיה באהבה בתנאים בלתי נתפסים, למצוות, דרך ארץ והִלכות חיים. שרדנו מאקציה לאקציה. האימה והפחד, הפכו לבני לוויה שלי למשך שנים רבות. האקציה הגורלית החלה לפנות בוקר. הגרמנים ועוזריהם הקיפו את הגטו. כולם נצטווו לצאת למגרש המסדרים. 
בניסיון להציל את ילדיה מהאקציה, שלחה אותנו אימא לבית אחותה, דודתי רניה, שמגוריה נחשבו מוגנים יותר.
מפוחדים רצנו בין הבתים. אני בת 7 ואחי בן ה-8 והגענו אליה בשלום. דודה רניה הכניסה אותנו לתוך ארון בגדים ומיהרה לצאת למגרש המסדרים, בתקווה שלא נתגלה. אולם, גרמני שערך חיפוש במקום מצא אותנו וזרק אותנ…

לכל איש יש שם – גם לילדה עם המעיל האדום מ"רשימת שינדלר"

קוראים לה גניה-גיטל חיל, היא נספתה בגטו קרקוב בגיל ארבע, וקרובי משפחתה שחיים בישראל טוענים שדמותה שימשה השראה לסצנה הבלתי נשכחת בסרט של ספילברג.סיפורה של גניה-גיטל חיל לא זכה לתהודה רבה, ובני משפחתה מנסים לנצל כל הזדמנות כדי לספר את קורותיה. לדבריהם, הוריה של גניה-גיטל, אווה ודוד חיל, נמלטו עם תחילת המלחמה מעיירת מגוריהם, דומברובה-טרנובסקה, כ-50 ק"מ מזרחית לקרקוב, לאזור כפרי שבו הסתתרו. בתם נולדה במהלך 1939, אבל לא ברור אם הלידה התרחשה בזמן שהם שהו במסתור או לפני כן. עם זאת, ידוע שכאשר הגיעו למקום, נאמר להם שלא יוכלו להישאר עם ילדה קטנה. "אמרו להם שילדה עושה רעש, וזה מסוכן", מספר איתי שינדל. "אמרו להם: 'או שתבואו רק אתם, או שלא תבואו בכלל'". ההורים נשארו, והילדה נשלחה אל גטו קרקוב, אל קרובי משפחה, בהם הדוד, אידק שינדל (אחיו של לאון), שהיה רופא צעיר בבית החולים של הגטו. בספר הוא מתואר כ"אותו סוג של דוד שופע לצון ומיני תעלולים, מלגלג ברוח טובה ומלא התלהבות, שכל ילד זקוק לשכמותו. ואמנם למראהו, גניה אכן נעשתה לילדה, מחליקה ממושבה כדי לרוץ לקראתו"…

עליזה ש"ק היתה בת 17 כשתיעדה בכתב סתרים את החודשים האחרונים של גטו טרזין

לאתרמימון ההמוניםהדסטארט נוסף בחודש שעבר פרויקט יוצא דופן, "יומנה של עליזה אהרמן ש"ק" שכתבה ניצולת השואה כשהיתה בת 17.  יזמו אותו מנהלי "בית טרזין", מוזיאון ומרכז חינוכי מקיבוץ גבעת חיים איחוד. "היומן נחשף עד כה רק להיסטוריונים מתחום חקר השואה", אומרת מנכ"לית בית טרזין, תמי קינברג. "הוא מהווה תיעוד יחיד במינו של ימיו האחרונים שלגטו טרזין". עליזה בת ה- 16 זה עתה נפרדה מאהובה זאב ש"ק שנשלח ל"מזרח" בטרנספורטים הגדולים שיצאו מהגטו. לפני לכתו הטיל עליה זאב משימה חשובה - לתעד ביומן את מה שקורה בגטו. על מנת להסתיר את תוכנו מהגרמנים, היא כתבה את היומן באותיות עבריות בשפה הגרמנית. 
עליזה תיעדה את מה שראו עיניה, נערה בת 16 הנחשפת לזוועות הגטו, הכותבת, מתעדת ומציירת במסתור. הכתיבה מגיעה לסיומה עם הידיעה, הלא נכונה, על מותו של זאב.
היומן והציורים הם תיעוד יוצא דופן, שלא ראה אור עד כה, ונחשף רק להיסטוריונים מתחום חקר השואה אשר מאשרים את חשיבותו כאשר הדגש הוא על היותו תיעוד יחיד במינו של ימיו האחרונים של גטו טרזין.מקורות המידע ליזה אהרמן ש…