ילדים בשואה

יום ראשון, 31 ביולי 2016

ד"ר אהרון עינת על הטיפול ביתומים ובילדים במצוקה בגטו וילנה




בגטו נוצרה בעיה קשה של ילדים שנותרו ללא הורים וקרובים, וגם של  ילדים שהוריהם שהו ברוב שעות היום בעבודות חוץ.

כמענה למצב קשה זה הוקמו מספר מוסדות: פנימייה לבנים, פנימייה לבנות, בית יתומים עם שבעים ושניים ילדים בגיל הרך, ומעון יום של ילדים להורים (וחלקם של הורה יחיד) עובדים, שבו שהו ‏114 ילד עד גיל שש. 

בעיה קשה במיוחד היו הילדים שחיו בשולי החברה, יתומים בגילים תשע עד חמש עשרה, שבשל מצבם לא נמצא להם מקום בבית היתומים, והם הפכו ל"מכת הגטו".אלה היו חבורות של נערים רעבים ומוזנחים, נחשלים ברובם, שעסקו בגניבה מבתים, מחנויות וממחסני היודנראט. מספרם בראשית מרץ ‏1942 היה כארבעים, שלושה עשר מתוכם ישבו בבית הסוהר. 

ב-7 במרץ ‏1942 נערכה התייעצות מיוחדת בגטו שבה חיפשו דרכים לטיפול בנערים עבריינים אלה. בהתייעצות השתתפו באי-כוח המחלקות השונות של היודנראט, שני נציגים מבית המשפט (עורך הדין בנימין סרולוביץ ועורך הדין פאווירסקי(,שני נציגים מהמשטרה (יוסף מושקאט וראש המדור הפלילי הנריק זאגייסקי) ושני נציגים של סקציית בתי ספר (משה אוליצקי ורחל ברוידא .בסופו של דבר התגבש פתרון, לספק לנערים אלה תעסוקה הולמת. ואכן, כעבור כחודשיים הם אורגנו בחטיבת תובלה (טראנספארט בריגאדע) "ילדים",שתפקידה היה להוביל את מצרכי המזון של היודנראט אל מקומות החלוקה – מטבחים ופנימיות.

 ההובלה התבצעה באמצעות עגלות יד שעימן הם הצליחו להיכנס לסמטאות ולחצרות הצרות. את הקבוצה ניהל מושקאט, בעזרת מדריכים (ומוזכר לטובה מולקה חזן, שזכה להערכה רבה) ובגטו פסקו הגניבות. הילדים היו לגוף מאורגן ומועיל ובתמורה לעבודתם קיבלו מזון ובגדים.

 באוגוסט ‏1942 שוכנו הילדים בפנימייה, שהוקמה במיוחד בעבורם ברחוב סטראשון ‏4, ושולבו על ידי מושקאט שהיה אחראי מטעם המשטרה לניקיון בגטו, בביקורות ניקיון בחצרות ובבתים. השימוש הזה בילדים עורר תרעומת בציבור מחשש שהם ייהפכו למלשינים.

 מקור :  אהרון עינת , חיי יום־יום בגטו וילנה, מורשת - בית עדות ע"ש מרדכי אנילביץ' , שנת ההוצאה: 2013עמוד: 210


ד"ר אהרון עינת על המורים והמחנכים בגטו וילנה



המורים והמחנכים נטלו על עצמם את התפקיד הקשה של שמירת הקשר עם התלמיד ועם משפחתו. דווקא בין חומות הגטו הסגורות היה חשוב לתת דרור לנפשו של הילד, להראות לו עולם אחר ולנטוע בו תקווה לעתיד טוב יותר. אחרי כל אקציה היה מתמעט והולך מספר התלמידים, והמחנכים והמורים, על אף צערם האישי על אובדן יקיריהם, גילו מסירות ותעצומות נפש בטיפול בילדים הניצולים שחוו מועקה עמוקה, בהלה או אדישות. המורה לא רק לימדה, היא הייתה הידידה והמכוונת של הילד ושל משפחתו. ככל שהמצב התייצב נכנסו הלימודים למתכונת קבועה ומסודרת, כמו "בימים הטובים".כל מחנכת דאגה למעקב אחר התלמיד ובסוף שנת הלימודים העניקה תעודות גמר. "החופש הגדול" נמשך שבועיים בלבד, בסוף יוני. כך למשל מציינת ס' שמידט, שלקראת
סיום שנת הלימודים ‏1943 נערכו בכל שלושת בתי הספר היסודיים ובבית הספר התיכון מסיבות רבות משתתפים. הקשר בין הילד למחנכים היה כה אמיץ שבתחילת שנת הלימודים של אותה שנה היה עליהם להמשיך ו"לעלות כיתה" עימו.
 בבתי הספר נערכו חגיגות ועצרות שהוקדשו למועדי ישראל ולציון ימי פטירה של סופרים, משוררים וגם מורים שנספו בגטו. המופעים של הילדים בגטו הביאו את קהל המוזמנים להתרגשות ולהתפעמות עד בכי..
מקור: אהרון עינת, חיי יום־יום בגטו וילנה ,: מורשת - בית עדות ע"ש מרדכי אנילביץ' , שנת ההוצאה: 2013
עמוד: 207

ד"ר אהרון עינת על בתי ספר וגני ילדים בגטו וילנה




בתי הספר בגטו מספר ‏1 החלו לפעול כבר ביום השלישי להקמתו, היינו ב-8 בספטמבר ‏1941, במהלכן של האקציות ההמוניות נגד היהודים. היוזמה לכך באה ממשה אוליצקי (אלידסקי),מי שהיה בעבר נשיא אגודת המורים העברים וממייסדי הגימנסיה העברית.
 על אף הייאוש והחשש מהבאות ששררו בגטו, הוא הציע ליודנראט לקבוע מסגרת לטיפול ולהשגחה על הילדים, שבה יתקיימו לימודים בעלי תוכן אחיד לכל הזרמים החינוכיים. בתי הספר נקראו פורמאלית "מוסדות השגחה", בשל האיסור לקיים בהם לימודים.
היודנראט, שהיה טרוד באותו זמן בשאלות של חיים ומוות, לא הקדיש להצעה תשומת לב מרובה, אך נתן את הסכמתו לרעיון ובלבד שיקוימו שני תנאים: א. הטיפול בילדים יהיה בלתי מפלגתי; ב. הלימודים לא יתקיימו בכיתות, אלא במבנים נטושים שיוכשרו לחדרי לימוד.
 המורים עצמם, כששים במספר, ניגשו לעבודה ופירסמו מודעות על רישום הילדים לבתי ספר, ערכו את הרישום בפועל  ודאגו לסדר ולניקיון. הם גם הפיגו את החשדות של תושבי הגטו שהיססו לרשום את ילדיהם מחשש לאיזה מעשה תרמית מצד היודנראט. וכך כבר  בנובמבר ‏1941 החלו בתי הספר לפעול.
בתחילה הוקמו בגטו הראשון שני בתי ספר: מספר ‏1 ברחוב רודניצקה ‏13 ,שעבר בתוך זמן קצר לסטראשון ‏12,ומספר ‏2, ששכן בחורבת בית המדרש יוגיכס (יאגיכעס) ברחוב שאוולי ‏1.עם התייצבות החיים בגטו נפתח ב-18 בנובמבר ‏1942 בית ספר שלישי, ברחוב הגרמנים ‏21.
מנהלי בתי הספר היו: יוסף לייקין, גדליה בושל ולייב טורבוביץ' (לשעבר מנהל הגימנסיה העברית) ,בהתאמה. עד סוף ספטמבר ‏1941 נרשמו לבתי הספר כ3,000 ילד מגיל שש עד ארבע עשרה שנה.
מקור : אהרון עינת, חיי יום־יום בגטו וילנה , מורשת - בית עדות ע"ש מרדכי אנילביץ', שנת ההוצאה: 2013

ד"ר אהרון עינת על אקציית הילדים וחיסול המחנה בגטו וילנה



ב-27 במרץ ‏1944, עם שחר, פרצו למחנה חיילים גרמנים עם ליטאים.
למודי ניסיון, בלי לדעת מה בדיוק מטרתם של הגרמנים, התחלנו לחפש לנו מאלינה. בדוחק נורא הצלחנו להגיע לדירת הקרקע של משפחה בעלת מעמד במחנה, בתקווה שנוכל להסתתר אצלה. עשרות אנשים כמונו נדחסו אל הדירה בעוד בעליה מתחננים שנעזוב כי אין לאל ידם להושיע. ואכן, כולם כמעט עזבו, ואילו אמי התעקשה להישאר. זה הציל אותנו. התברר שהייתה להם מאלינה מתחת לדירה שהכניסה אליה הייתה דרך פתח ברצפה שהמכסה שלו התמזג עם הרצפה ולא ניתן היה להבחין בו. בשלב האקציה היא הייתה עדיין בור, אך נועדה להיות מנהרה עם פתח יציאה מחוץ לגדר המחנה. במאלינה (מקום מחבוא)  היה דוחק קשה לתיאור ולא נותר לנו כמעט אוויר לנשימה. הנחבאים עשו את צרכיהם בפינת הבור והסירחון היה בלתי נסבל.
לאחר שהסתיימה האקציה התברר שהיא חלה רק על ילדים. כמאתיים בנים ובנות שנתפסו, מטף ועד גיל ‏14,נלקחו כנראה לפונאר.
 המחזות היו קורעי לב: ילדים יחידים להוריהם נקרעו מזרועות אמהותיהם ואבותיהם. הורים שניסו להתנגד הוכו קשות ואף נורו. מאותו רגע נעשינו אנו, הילדים, "בלתי לגליים".
לאחר האקציה נאסרה על הילדים שנותרו התנועה בשטח המחנה. כדי שלא נתגלה, אפילו לסביבה הקרובה ביותר, היינו שוכבים במיטה מכוסים בשמיכות. לאחר זמן הרחבנו את "מרחב המחיה" והתחבאנו מתחת למיטה ובהדרגה בחדר כולו. לאחר מכן התחבאנו בפרוזדור ובחדר המדרגות, עד שמצאנו את עצמנו רוב הזמן בעליית הגג. יחד עם ילדים אחרים שניצלו מהאקציה שיחקנו ולמדנו בכיתת לימוד של המורה הנערץ אופסקין, בתוך מאלינה שהכניסה אליה הייתה דרך דופן תנור שניתנה להזזה.
תוך כדי שהייה בעליית הגג הבחנו בפתח בתוך הקיר העשוי לבנים אדומות. זה עורר את סקרנותנו והתחלנו לפנות את האשפה שמאחורי הפתח, כולל קורת עץ גדולה שהפריעה להתקדמותנו. מעודדים מהצלחתנו המשכנו בפינוי וגילינו שקיים חלל בין התקרה של חדר המדרגות לגג הפח המשופע. רוחב החלל היה כרוחב חדר המדרגות וגובהו 40-50 סנטימטרים.
ככל שהתקדמנו אל מרכז הגג גבה החלל ואפשר אפילו ישיבה. החלטנו שנעשה מחלל זה מאלינה שאנשים ייכנסו אליה בזחילה, יתקדמו לעבר המרכז ויתיישבו, והאחרונים שייכנסו יסתירו את הפתח באמצעות לבנים שיונחו מבפנים. לשם כך הכנו ערמה של לבנים, דאגנו למים ואף השגנו מצבר, מתוך כוונה, ילדותית כמובן, לספק תאורה למתחבאים.
בתחילת יולי ‏1944 נשמע שאון תותחים. חששנו שגורלנו נחרץ. ואכן, ממש בימים האחרונים עבר הפיקוד על המחנה לידי הס"ס, ובאקציה מתמשכת נתפסו יהודי המחנה והובלו לפונאר. רבים התחבאו בתוך מאלינות) מקומות מחבוא) שהכינו בעוד מועד. חשנו ייאוש מוחלט, לא הייתה לנו מאלינה מסודרת וכל ניסיונותינו להגיע למרתף שבו התחבאנו באקציה של הילדים עלו בתוהו. קיום המאלינה נודע ברבים ועשרות ואולי מאות אנשים, צרו עליה.
לנו לא היה כל סיכוי להגיע לשם, ובלית בררה הובלנו את בני המשפחה אל המחבוא "שלנו" בעליית הגג. יחד איתנו היו דודתי ביילה, עם שני בני דודיי אברהם ומשה, ועוד רבים – יותר מעשרים נפשות. שמענו את קולות המחפשים שהגיעו עד אלינו, ואת היריות בחצר המחנה שבהן נורו למוות כארבע מאות איש שנתגלו אחרי האקציה. דאגנו שלא להשמיע הגה. שכבנו שם כשלושה ימים, בחום האיום של יולי, תחת גג פח, ללא מים ומזון. הצמא הטריף את הדעת, אך זכינו – גם הפעם לא גילו אותנו! לאחר זמן מה שמענו קולות בפולנית. הבנו שהגרמנים עזבו ו"השכנים" באו לקחת שלל קל. ואז יצאנו! כל מי שהתחבא במרתף, שמאז אקציית הילדים הפך למנהרה, נרצח. הגרמנים גילו את המנהרה ודרך פתח היציאה החדירו גז שהמית את כולם.
ימי המלחמה האחרונים
יצאנו מהמחנה – שש נפשות של משפחה אחת: אמי, אחי, דודתי ביילה ושני ילדיה, ואני. היינו חסרי כול, מלבד הלבוש שלגופנו. עשינו את הדרך לכפר קרוב של פולנים שאתם היו הוריי בקשרי מסחר לפני המלחמה. אף שבלטנו בשטח, וגרמנים, ליטאים ומלשינים למיניהם עדיין הסתובבו ברחובות, הצלחנו להגיע לכפר. חששנו שמא האיכרים יסרבו לתת לנו מקלט, אך נראה כי הקשרים הטובים עם אבי עמדו לזכותנו. "התארחנו" אצל איכר שהסכים
לקבלנו אל ביתו, אך לאחר ימים ספורים גברה הסכנה ונאלצנו לעזוב. נדדנו בין כמה איכרים – לא אכלנו לשובע אך גם לא סבלנו רעב. היו ימים ולילות שבהם הסתתרנו באורוות. מצב זה נמשך כעשרה ימים. ראינו את ההצלה בפתח, אך עדיין פקפקנו אם נזכה להגיע אליה. אפילו ברגע האחרון איים עלינו "משוגע" הכפר שהוא הולך להודיע לגרמנים שיש 'ז"ידים"בכפר.
אך פתאום הגיעו חיילי הצבא האדום וחיינו השתנו באחת. קשה לתאר את תחושת השחרור מסכנת המוות הבלתי פוסקת ואת המעבר לחיים "נורמאליים" ככל האדם – חופשיים מפחד הסגרה, רדיפה ו...פונאר. לא עוד חיות נרדפות, אומללות – אנחנו בני חורין! ניצלנו ממוות. עכשיו היה עלינו לבנות מחדש את חיינו, להתחיל חסרי כול מבראשית.
מקור: אהרון עינת, חיי יום־יום בגטו וילנה, מורשת - בית עדות ע"ש מרדכי אנילביץ' , שנת ההוצאה: 2013
עמוד: 24

ד"ר אהרון עינת על תקופת ילדותו בגטו וילנה: מלחמת הקיום של ילד



  

מדי פעם ערכו הגרמנים ביקורי פתע בגטו. עצם הופעתם בשער,גם לא במסגרת אקציה, הייתה מכניסה את התושבים לבהלה, כי אף פעם לא ידענו מה באמת עומד לקרות. ליתר ביטחון רצנו להתחבא, אף בעלי ה"שיינים" שבינינו, לא כל שכן "הבלתי לגליים" כמו אמי וסבתי. אני זוכר שהיו גם לא מעט בהלות שווא, ואכן, באחד המקרים התעקשתי, לחרדת אמי, להישאר בבית ולא לרדת למאלינה שהייתה במרתף דירה סמוכה.
בסוף ‏1941 הופסק רצף האקציות והחלה תקופת רגיעה יחסית, של כשנה וחצי, שהתבררה לתושבי הגטו רק בדיעבד – כל אותו זמן הם חיו עדיין בחרדה ובחשש. עם הזמן התחלתי למכור סיגריות. עשיתי זאת גם כדי להקל על מצבנו הכלכלי וגם כדי להתעסק במשהו. את הסיגריות, שמכרתי על פי יחידה, היה מבריח דודי. כמוני היו עוד ילדים "סוחרים" ונוצר בינינו איזשהו "הווי" משותף. חוויתי אפילו ניסיון לא נעים כשילד מבוגר ממני הוליך אותי שולל וגנב ממני חפיסת סיגריות. קרה גם שמישהו ביקש ממני שש סיגריות ולא ידעתי איך לחשב את הסכום... כתוצאה מכל אלה, אמי החלה להתלוות אליי ובהדרגה עבר "המסחר" אליה. אני, ככל הנראה, התמקדתי באותו זמן בתחביב העיקרי שלי – קריאה.
  מקור : אהרון עינת , חיי יום־יום בגטו וילנה, מורשת - בית עדות ע"ש מרדכי אנילביץ'  ,שנת ההוצאה: 2013

אהרון עינת על תקופת ילדותו בגטו וילנה



 "אמי החלה לעבוד, דבר שזיכה אותה ב"שיין" לבן (תעודת עבודה).

היציאה,  יחד עם קבוצות העבודה, אפשרה לאמי לקיים סחר חליפין עם הפולנים ולהבריח לגטו, תמורת חפצים שהביאה מהבית, מצרכי מזון חיוניים. 

ביום כיפור, ‏1 באוקטובר ‏1941, נערכה האקציה הראשונה בגטו. אמי  הייתה בעבודה ואני שיחקתי בחצר סמוכה. פתאום הבחנתי בתכונה רבה על יד השער ובחיילים גרמנים, יחד עם שוטרים ליטאים, קופצים מהמשאיות ולוכדים יהודים. נבהלתי ומיהרתי הביתה, מקפיד שלא לעורר כל תשומת לב. בדרך ראיתי ליטאים מכים איש זקן שנשען על מקלו. 

הבחנתי גם שאחד הליטאים עוקב אחריי. בסופו של דבר הגעתי הביתה בשלום, ואז הופיע הליטאי. הוא דרש להציג לו את "השיינים",שאם לא יוביל אותנו למשאיות. כבר אז הבנו את מה שהוכח עם הזמן כוודאי משמעות הדבר – מוות! 

לחיהל'ה, קרובת המשפחה שבעלה עבד, היה שיין מתאים, וכך תפס הליטאי רק אותנו – את אחי ואותי. רועדים מפחד פרצנו בבכי, אך בשל תושייתה הגואלת של חיהל'ה, שבתחנוניה, ויותר מזה – בכספה, הצליחה לשחד את הליטאי, ניצלנו! 

בערב, כשחזרה אמי סוף סוף מהעבודה, לא היה גבול לשמחתי, אך לא לזמן רב – האקציה התחדשה בלילה. שוב הייתה סכנה לקיומנו. 

תוקף ' השיין' הלבן שהיה ברשות אמי נגמר והיה עלינו להסתתר. בלית בררה, מאחר שלא היה לנו מחבוא -"מאלינה",בשפת יהודי וילנה .

ירדנו לחנות בקומת הכניסה. חזית החנות, שהייתה ריקה מסחורות, פנתה לרחוב והייתה נעולה, אך הייתה לה גם כניסה אחורית מכיוון חדר המדרגות שלנו. העברנו את הלילה בחושך ובדממה. שמענו את צעקות החיילים ואת תחנוני הקורבנות. 

שוב שיחק לנו המזל (כפי שיקרה לא אחת בעתיד) – שוב ניצלנו! 

מקור : אהרון עינת, חיי יום־יום בגטו וילנה, מורשת - בית עדות ע"ש מרדכי אנילביץ , 2013




יום רביעי, 27 ביולי 2016

ילדה של אף אחד: זהבה כבר לא מרגישה אשמה ששרדה שואה



כשהייתה בת 7, הוריה שאלו אותה כיצד לא שמרה על אחיה מפני הנאצים. את תחושת האשם היא נשאה שנים רבות, עד שסגרה מעגל אחרי מעגל. "שרדתי, הגעתי לארץ, נשארתי יהודיה,חינכתי וגידלתי דורות של ילדים. זכיתי לקיים את הצוואה של אמא".

שעת לילה בגטו בוכניה בדרום פולין, 24 באוגוסט 1942. היהודים הכלואים במתחם ישנים את שנתם, אבל את השקט מפר רעש איום. משאיות של הצבא הגרמני פורקות חיילים, חמושים ברובים ומלווים בכלבים. הצעקות, היריות והנביחות מבשרות את הנורא מכל: זוהי אקציה. הסוף מתקרב.
כל היהודים נשלחים למגרש המסדרים שבמרכז הגטו. חנה ברודמן, אמם של בן ציון (8) וזהבה (7), מורה לילדיה למהר ולהימלט בחסות הכאוס לאזור המגורים של אחותה הצעירה רניה. "מפוחדים, רצנו בין הבתים, והגענו בשלום", מספרת זהבה. "דודה רניה הכניסה אותנו לתוך ארון בגדים, ומיהרה לצאת למגרש בתקווה שלא נתגלה. אבל גרמני שערך חיפוש במקום מצא אותנו, היכה אותנו בקת הרובה שבידו וזרק אותנו בבעיטות לרחוב.
"הרגשתי חולשה ורפיון חושים. אחי אבד לי, ולא ידעתי שבאותו רגע הוא אבד לעולם. עמדתי מאובנת, ללא יכולת לזוז. מסביבי העמיסו בכוח אנשים, נשים וילדים לתוך מכוניות משא. חיילים מכוונים רובים לכיווננו ואני, אנה אני באה? כיצד ניצלתי, איני יודעת. אחר כך, בחסות החשיכה, עשיתי את דרכי הביתה. הוריי שרדו, והדבר הראשון ששאלו אותי הוריי, כשהגעתי אליהם, היה: 'איפה אחיך בן ציון? למה לא שמרת עליו?'.
"המשפט הזה נשאר חקוק בנפשי לעולם. תחושת אשם על כך שהחיים שלי לא נועדו עבורי. שאני גזלתי אותם מאחי. חיי הם על תנאי, תוך צפייה מתמדת לעונש. עברו שנים רבות עד שסלחתי לעצמי.

סיפורה של הנערה מרים אייזנשטט ליכטר: עדות מתא הגזים באושוויץ




"נעמדתי בחמישייה אחרת, לא בין בנות הדודות שלי. מנהלת מחנה בירקנאו, פולנייה אכזרית ואיומה ששמה מריה, שמעה את צעקתה של לולה. היא ניגשה אליה ונתנה לה מכות נמרצות. בינתיים הבחינה הנאצית שנעשה פתאום שקט במקלחת. שום בכי לא נשמע שם. מיד החלה לחפש אותי (הייתי מאוד חשובה לה). היא ניגשה לקבוצה ו"שלפה" אותי ממנה. מזל שזיהתה אותי לפי המראה, שכן בכיי הרב משך את תשומת לבה; לולא כן הייתה לוקחת את לולה במקומי, לפי המספר שעל המקטורן. במכות נמרצות החזירה אותי לקבוצה של 108 הנשים, שהיו מיועדות לתא הגזים.
שוב לא ויתרתי!
בכניסה למחסן הייתה דלת פלדה. ניסיתי להסתתר מאחורי הדלת, אך הנאצית מצאה אותי שוב. היא הנחיתה על ראשי מכות חזקות, עד שנפער בראשי חור וכל שערותיי היו מוכתמות בדם. ידי, שניסתה להגן על הראש, הייתה נפוחה ושחורה מרוב מכות. 
הנאצית דחפה אותי לאולם שבו התפשטו הקורבנות לפני הכניסה לתא הגזים. אחת הנשים, דוברת צרפתית, יצאה מדעתה, צעקה ודפקה בדלת. הנאצית נכנסה, ובו במקום ירתה בה.
בקיר החדר, במיקום גבוה וקרוב לתקרה, היה חלון קטן. שמעתי קולות מבחוץ. לקחתי שקי בגדים, הנחתי אחד על השני, טיפסתי עליהם ומהחלון ראיתי את הנשים שלנו, כולל בנות משפחתי, עומדות לצאת במשלוח אל מחוץ למחנה. זיהיתי את דודה מלכה וצעקתי לעברה: "איפה את משאירה אותי? אתן הולכות לחיים, ואני הולכת למוות". כל כך רציתי לחיות! בייחוד כאשר בנות משפחותי, שהייתי כה קשורה אליהן, לא נמצאו במחיצתי. אם למות – אז יחד אִתן! עד היום איני מבינה את התנהגותי באותם רגעים. לאחר המלחמה הן סיפרו לי, שכל הזמן רדפה אחריהן תמונת פניי הצמודים לחלון הקטן והזעקה שהשמעתי. המשפט הנורא הדהד באוזניהן כל הימים, כמו מתוך איזה קבר.
אחת הנאציות סימנה לי בידה כמי שאומרת "אני עוד אראה לך…". היה ברור שבכוונתה להרוג אותי. אחדות מהנשים שנכלאו במחסן היו מוכרות לי. אחת מהן, גברת קניפר, מבוגרת ממני בשנים, ליטפה והרגיעה אותי (היום היא מתגוררת בארצות הברית). 
במשך יומיים היינו כלואות במחסן ללא מזון או מים. לשם מה לספק מזון למי שממילא צועדים אל מותם…
כעבור יומיים הוציאו אותנו משם. אז לא האמנו, וגם היום קשה לתפוס שהיינו הקבוצה  היחידה ששרדה, לאחר שכבר הייתה בתאי הגזים. רק אנחנו יצאנו משם על הרגליים. אותי הכניסו לבלוק של החולים והמוזלמניות.
שוב הייתי נידונה למוות הממתינה לתורה.
בעת היותי כלואה, ובטרם הוציאו את המשפחה עם יתר הנשים מאושוויץ, נודע הדבר לדבורה בת דודתי, שהייתה מופרדת מאתנו בבלוק הילדים. היא ביקשה מהנאצית רשות להיפרד, ובאופן מפתיע נענתה בחיוב. המשפחה נפרדה ממנה, ואיש לא האמין שעוד ייפגשו. הם סיפרו לה היכן נשארתי.
עם שחרורי מתא הגזים רצתי מיד לבלוק הילדים, שבו נמצאה דבורה. הבלוק היה סגור בשל מחלת סקַרלָטינה (שָׁנית) מדבקת. קראתי לדבורה דרך החלון הקטן, והיא – לא האמינה למראה עיניה. מולה ניצבה הוכחה לתחיית המתים: אני, עם מטפחת ספוגת דם, מוזלמנית טיפוסית. דבורה הייתה מופתעת מאוד לראותני בחיים לאחר שידעה להיכן נשלחתי. הייתי רעבה וחלשה מאוד אחרי ימים ללא אוכל, ודבורה נתנה לי את מעט הלחם שהיה ברשותה.
מרוב ייאוש אמרתי לה: "אם לא תוציאי אותי מכאן, שוב ישלחו אותי לתא הגזים. עשי  משהו!". כעבור מספר ימים דבורה אכן הצליחה להוציא אותי מבלוק המוזלמניות ולהעבירני לבלוק הילדים. בזכות דבורה שוב ניצלתי ממוות.
בבלוק הילדים התנאים היו טובים יותר. דבורה טיפלה בי וסעדה אותי. הייתי חלשה מאוד. דבורה ניקתה לי את הראש שוב ושוב, כי הייתי מוכת כינים. לאחר שהוכיתי היו ראשי ושיערי ספוגים בדם, וזמן רב לא חפפתי את הראש. כל שבוע הייתה הקאפו בודקת את ראשי הילדים במטרה לאתר את נושאי הכינים. הודות לטיפולה המסור של דבורה, לא גילחו את שׂערי.
רק לאחר זמן התברר לי מדוע שחררו אותנו מתאי הגזים, מבלי להשלים את "המלאכה": בסוף 1944, כשתבוסת הגרמנים כבר הייתה באופק, הם הרסו את הקרמטוריום ואת תאי הגזים כדי להעלים עדויות ולחסל ראיות לקיומו של מנגנון ההשמדה.
אייזנשטט (ליכטר) מרים, הפרתי את מחסום השתיקה, הוצאת המשפחה, מאי 1992.
 מקור המידע וקרדיט

קורותיה של הילדה אירקה , להסתתר כילדה נוצרית עד סוף המלחמה



אירית (אירקה) נולדה בלובלין למרדכי וחנה גברץ ב-31 בינואר 1927. על פי דברי בעלה, ירמיהו גוטליב, משפחתה הייתה משפחה דתית, מכובדת ואמידה. תחילה התגוררה המשפחה ברחוב סטשיצה. כעבור חמש שנים עברה המשפחה לביתו של קולברג בנובוריבנה 2. היה זה בית גדול ממדים, או ליתר דיוק שני בניינים וביניהם הייתה נטועה חצר גדולה. אף שהיה זה רחוב קטן, הוא היה הומה למדי. הסיבה לכך הייתה מיקומו מול השוק של רחוב נובה, עובדה אשר גרמה לכך שהוא שימש למעבר בין הרחובות נובה וגרודזקה.
המשפחה מנתה שלושה ילדים: אירית (אירקה), יעקב (קובק) והאחות הקטנה רחל. הדירה הייתה ממוקמת בחזית הבית, מעל כמה חנויות (לרבות מכבסה, חנות ירקות, מאפייה) ובשכנוּת לשלוש משפחות. אחת המשפחות הללו הייתה משפחת קומכר: האם לולה, בתו של בעל הבית קולברג שנפטר בינתיים; בעלה סטניסלב, המנהל האדמיניסטרטיבי של הבית; והבת מרישה, אחת מחברותיה של אירקה.
עם כיבוש לובלין החלה פעילוּת אנטי-יהודית ענפה של החיילים הגרמנים. הללו נהגו לאסוף את היהודים ולשלוח אותם למחנות כפייה. אי לכך הקימו הדיירים היהודים עמדת תצפית אשר פנתה לעבר הרחוב כדי להתריע על הגעת גרמנים ולאפשר לגברים שבחבורה להסתתר במקום מחבוא שהוכן מראש.
הכול השתנה בעקבות גירוש היהודים מהמקום וריכוזם בשכונה היהודית ששכנה מחוץ לגבולות הרחוב. מרדכי גברץ, אשר הפך בינתיים אלמן בעקבות פטירת רעייתו, אולץ לעסוק בגטו המקומי במיון ברזלים, קרונות ופסי רכבת בגלל הידע הרב שצבר בנושא. מעסיקו ויקטור קרמין היה מקורב לאנשי הגסטפו, והוא דיווח לסבי על הכוונה לחסל את הגטו ולהעביר את היהודים למחנות ריכוז והשמדה.
 מרדכי נמלט באישון לילה לוורשה יחד עם בנותיו (הבן יעקב סירב לעזוב את לובלין). בעיר הבירה הוא נאלץ למצוא מקומות מסתור נפרדים לכל אחת מבנותיו. הוא השאיר אותן אצל משפחות נוצריות מקומיות תמורת כסף וזהב. נוסף על כך הוא צייד את הילדות בתעודת זהוּת ארית, ובהתאם לזאת הייתה דודתי אירית לקריסטינה גריידה.
עקבותיו של מרדכי נעלמו לאחר שנתפס בידי הגרמנים בהיותו מחוץ למקום מחבואו. כתוצאה מכך נקלעה אירית למצוקת מזומנים ונאלצה לעזוב את המשפחה הנוצרית שהיא התחבאה אצלה. היא נתפסה בידי הגרמנים לאחר שהסתובבה בחוצות ורשה. הניירות שבידיה, שערה הבלונדיני וידיעתה את השפה הפולנית על בורייה הצילו אותה, והיא נשלחה יחד עם קבוצת נערות נוצריות מקומיות לעבודות כפייה בברלין. למרות הקשיים הרבים, לרבות העובדה שנאלצה ללכת לכנסייה כדי לשרוד, דודתי אירית הצליחה להחזיק מעמד ולשרוד עד לתום המלחמה.

נערה בת 15 : הלינה בירנבאום, מחנה מיידנק, מחנה אושויץ, , 1943 - 1944



הלינה בירנבאום, מחנה מיידנק, מחנה אושויץ, , 1943 - 1944

ילדה בת 15 במחנה מיידנק, זיכרונות
"המציאות של מיידנק הכבידה עלי בוודאי יותר מערימת הגופות, שמתחתיה כמעט ונחנקתי בקרון. מחנה "העבודה" התגלה כשונה לחלוטין מהדימוי, אותו כפתה עלי אמא. לא עבודה, לא צריפים שלווים ומנוחה לאחר העבודה, אלא אי שקט נצחי, עבודת פרך, גיהינום ללא תחתית. האם בכלל אפשר למצוא לכך הגדרה נאותה?
אלמלא הלה, מסירותה ללא גבול ודאגתה המתמדת, הייתי אובדת תוך כמה ימים. הלה נדרה בנפשה לאמי, שתחליף אותה, וקיימה את הבטחתה! עד סוף חייה הייתה לי אם אמיתית.
הייתי בת שלוש עשרה. הרדיפות במשך מספר שנים בגטו, אבדנם של אבא, של אחי, והכאוב מכול - אבדן אמא, ערערו את עצבי, וברגע בו הייתי חייבת לגייס את מלוא כוחותיי נשברתי לחלוטין.
אך למזלי, הייתי בריאה, חזקה פיסית ודי מלאה, לא נחשבתי לילדה, והסלקציות המרובות, מהן הפנו לגז את הנשים החלשות, החיוורות והרזות, פסחו עליי.
במיידנק היה צורך להילחם על הכול; על פיסת ריצפה בצריף, כדי להתמתח בלילה, על שמיכה, על קערה חלודה שבלעדיה אי אפשר היה לקבל טיפת מרק סרפדים בו הזינו אותנו כאן, או מים צהובים, מסריחים לשתיה! ואני לא הייתי מסוגלת למאבק. פחד ודחייה מילאו אותי למראה האסירות המתקוטטות במאבק על פיסה של פינת רצפה פנויה, או מכות אחת בראש השנייה מעל דוד המרק, קורעות את הקערות מהידיים ; נשים עוינות, תוקפניות, המשתוקקות לחיות בכל מחיר. הסתכלתי בהן מרחוק המומה, רעבה ונחרדת.
לעומת זאת, לחמה הלה בכוח כפול - עבורה ועבורי. התחלקה אתי בכל נגיסה שהסיגה. הלינה לא הייתה פחות נמרצת מהלה. מהתחלה הייתה מסוגלת לפלס לעצמה דרך במחנה. היינו יחד, אך הלינה לא הייתה כ"כ מרוצה מכך:הייתה מוכרחה להתחלק איתי ולעזור לי, להשתדל עבורי למקום על הרצפה, לשמיכה שעליה אפילו לא יכולתי לשמור, ופעם אחר פעם לקחו אותה ממני בכוח או בתחבולה. זה הרגיז את הלינה. היא ניסתה לקומם נגדי את הלה, באומרה שאני רק מעמידה פני חלשה, ורוצה לנצל את שירותיהן."הלינה בירנבאום, מחנה מיידנק, מחנה אושויץ, , 1943 - 1944


ילדים מאשימים


מריה הוכברג-מריאנסקה, נוח גרים

תרגם לעברית: יוסף רב.
הוצאת אבישלום , 2010
תודה למר אמיר השכל  ( תת-אלוף במילואים , חיל האוויר ,  וחוקר השואה כיום ) עבור פעילותו ללא לאות למען הוצאת הספר

פורסם בשנת 1947 ע"י הוועדה ההיסטורית היהודית המרכזית בפולין.
הוא כולל עדויות רבות שמסרו ילדים יהודים בפולין זמן קצר לאחר שחרורם.
פרקים שונים בספר מוקדשים לעדויות מגטאות, ממחנות, בצד 'הארי', במסתור, בין הפרטיזנים, בבית הכלא, ומפי מבוגרים שעבדו עם ילדים בזמן השואה. הספר נערך על ידי מריה הוכברג-מריאנסקה ונוח גריס.

עם הוצאתו לאור של הספר בשפה העברית מתגלה בפני הקוראים אוצר בלום של עדויות מזעזעות של הסבל בל ישוער שעבר על ילדים יהודים בתקופת השואה.

לפי המדיניות הגרמנית, הילדים הרכים, שהם עתידו של העם היהודי, היו הקורבנות הראשונים להשמדה. עם סיום מלחמת העולם השנייה, התברר שמכלל הניצולים, מהווים הילדים שבעה אחוז בלבד.

העדויות הללו נגבו מיד לאחר קרות השואה בידי מיטב אנשי האקדמיה: עיתונאים, מחנכים, סופרים, עובדים סוציאלים ועוד.

גדולתם של אוספי העדויות טמונה בעובדה שהם העלו על הכתב את העדויות הללו ללא כל עריכה, אלא בלשונם של הילדים, כפי שהם ידעו לספר בשפתם הדלה והפשוטה. לכן קובץ זה של העדויות מהווה מסמך אותנטי, ייחודי ונדיר, שהוא בעל חשיבות היסטורית עליונה.

יצויין שבעת פרוץ מלחמת העולם השנייה בשנת 1939, הגיל הביולוגי של הילדים שעדויותיהם מובאות בספר זה, נע בין שנה אחת עד לגיל אחת עשרה והעדויות נגבו בהיותם כבני שבע עד שבע עשרה, אולם במלחמת הקיום וההשרדות הם נהגו כבוגרים לכל דבר. התגלו בהם חושים ואינסטינקטים חיתיים כמו אצל חיות בר הנמצאות בסכנת הכחדה.

ספר זה מביא מבט קרוב על נתיב הייסורים שבו עברו ילדים יהודים על אדמת אירופה בזמן השואה, כי לא הייתה להם מולדת שתגן עליהם

 

יום רביעי, 20 ביולי 2016

זהבה רוט- ילדה בת 7 בגטו בוכניה



"אני זהבה רוט לבית ברודמן, הניצולה והשורדת היחידה ממשפחתי...
הדברים שאומר בפניכם היום, מייצגים ודאי רבבות ילדים כמוני שנעקרו מסביבתם המשפחתית המגינה והאוהבת, הושלכו לסביבה עוינת והפכו לילדים של "אף אחד".

בשנת 1942, היינו בגטו בוכניה, הורי - משה וחנה ברודמן ואחי בן ציון, מוקפים בדודים ובני דודים וכן סבא וסבתא. על אף שנעקרתי ממשפחתי בגיל 7 , שמורים איתי זיכרונות מילדותי המוקדמת ביותר - עוד לפני פרוץ המלחמה ועל אחת כמה וכמה לאחר מכן.
זכיתי לגדול במשפחה חמה שחינכה את ילדיה באהבה בתנאים בלתי נתפסים, למצוות, דרך ארץ והִלכות חיים.
שרדנו מאקציה לאקציה. האימה והפחד, הפכו לבני לוויה שלי למשך שנים רבות.
האקציה הגורלית החלה לפנות בוקר. הגרמנים ועוזריהם הקיפו את הגטו. כולם נצטווו לצאת למגרש המסדרים

בניסיון להציל את ילדיה מהאקציה, שלחה אותנו אימא לבית אחותה, דודתי רניה, שמגוריה נחשבו מוגנים יותר.

מפוחדים רצנו בין הבתים. אני בת 7 ואחי בן ה-8 והגענו אליה בשלום.
דודה רניה הכניסה אותנו לתוך ארון בגדים ומיהרה לצאת למגרש המסדרים, בתקווה שלא נתגלה. אולם, גרמני שערך חיפוש במקום מצא אותנו וזרק אותנו בבעיטות לרחוב. המעמד הזה הביא עלי חולשה ורפיון חושים.

אחי אבד לי והרי היה עלי לשמור עליו. (אז עוד לא ידעתי שהוא אבד לנו לעולם). עמדתי מאובנת, ללא יכולת לזוז. מסביבי העמיסו בכוח אנשים, נשים וילדים, לתוך מכוניות משא. חיילים מכוונים רובים לכיוונינו ואני, אנא אני באה. כך עד רדת החשכה. כיצד ניצלתי איני יודעת.

בחסות החשכה עשיתי את דרכי הביתה. הורי שרדו. הדבר הראשון ששאלו אותי: איפה אחי בן ציון ולמה לא שמרתי עליו.

המשפט הזה נשאר חקוק בנפשי לעולם. תחושת אשם על שהחיים שלי לא נועדו עבורי. אני גזלתי אותם מאחי. חיי הם על תנאי, תוך צפייה מתמדת לעונש. עברו שנים רבות עד שסלחתי לעצמי.

לאחר האקציה היה הגטו "נקי" מילדים. הורי ודודתי רניה, טכסו עצה נועזת כיצד להבריח אותי מהגטו.

הגיעה שעת פרידה. מה אומרת אם היודעת שלא תראה שוב לעולם את ביתה בת ה-7?! איזו משנה סדורה תעניק לה ברגעים מבהילים אלה? משפטה הראשון היה ביידיש: "די זולסט נישט פארגאסן אז די ביסט אה יידיש קינד". אל תשכחי שאת בת ישראל, יהודייה.

והוסיפה בפולנית: "תשאפי תמיד להגיע לפלשתינה". זכרי את תאריך הלידה שלך. אם תרצי לזהות יהודי, תגידי לידו בשקט את המילה "עמך". יהודי יגיב ותוכלי להיעזר בו. אך גוי, לא יבין ולא יאונה לך רע. את התפילות והברכות שאת יודעת, שמרי בלב.
את הפסוק שאומר לך עכשיו, תשנני בעת צרה: "הנה לא ינום ולא ישן שומר ישראל".
בעיני רוחי אני חוזרת למחוזות אלה ובעיקר למעמד המצמרר הזה. תחילה בעיני ילדה נעזבת, נעקרת מהורים ומשפחה ללא שייכות לאיש. ילדה של אף אחד. רק כשבגרתי ונעשיתי לאם, התפניתי רגשית לראות אותה - את אמי באותם רגעים. חושבת מה הרגישה, על מה חשבה, ומהיכן שאבה את תעצומות הנפש, הנחישות והתעוזה, להטיל עלי את השליחות להמשך קיומו של עם ישראל.
תכניתם הנועזת של הורי ודודתי התנהלה כמתוכנן... ומרגע זה החלה מלחמת הקיום שלי.
למרות ילדותי ונעורי הקשים הצלחתי, בע"ה, להקים בית ומשפחה בישראל.
את היסודות של מה שיש בי נטעו בי הורי, בשנות ילדותי. ועל כן החלטתי לעסוק בחינוך בגיל הרך, כגננת וכמפקחת מחוזית על גני ילדים.

לכל איש יש שם – גם לילדה עם המעיל האדום מ"רשימת שינדלר"



קוראים לה גניה-גיטל חיל, היא נספתה בגטו קרקוב בגיל ארבע, וקרובי משפחתה שחיים בישראל טוענים שדמותה שימשה השראה לסצנה הבלתי נשכחת בסרט של ספילברג.

סיפורה של גניה-גיטל חיל לא זכה לתהודה רבה, ובני משפחתה מנסים לנצל כל הזדמנות כדי לספר את קורותיה. לדבריהם, הוריה של גניה-גיטל, אווה ודוד חיל, נמלטו עם תחילת המלחמה מעיירת מגוריהם, דומברובה-טרנובסקה, כ-50 ק"מ מזרחית לקרקוב, לאזור כפרי שבו הסתתרו. בתם נולדה במהלך 1939, אבל לא ברור אם הלידה התרחשה בזמן שהם שהו במסתור או לפני כן. עם זאת, ידוע שכאשר הגיעו למקום, נאמר להם שלא יוכלו להישאר עם ילדה קטנה. "אמרו להם שילדה עושה רעש, וזה מסוכן", מספר איתי שינדל. "אמרו להם: 'או שתבואו רק אתם, או שלא תבואו בכלל'". ההורים נשארו, והילדה נשלחה אל גטו קרקוב, אל קרובי משפחה, בהם הדוד, אידק שינדל (אחיו של לאון), שהיה רופא צעיר בבית החולים של הגטו. 

בספר הוא מתואר כ"אותו סוג של דוד שופע לצון ומיני תעלולים, מלגלג ברוח טובה ומלא התלהבות, שכל ילד זקוק לשכמותו. ואמנם למראהו, גניה אכן נעשתה לילדה, מחליקה ממושבה כדי לרוץ לקראתו". לא ידוע איך בדיוק מצאה הילדה את מותה, אבל סביר להניח שהיא נרצחה עם חיסול גטו קרקוב במארס 1943, כשהיא בת לא יותר מארבע שנים. את רוב חייה העבירה הרחק מהוריה, בגטו, עם קרובי משפחה. "מכיוון שאידק היה רופא, היה לו מעמד מסוים בגטו, והוא היה יכול לתמרן קצת", מסביר איתי. "הוא אמר שהוא ישמור על הילדה. במקביל היא התגוררה עם בני משפחת דרזנר, קרובים שלה מצד אמה. היא הייתה צריכה להתחבא משום שלא הייתה רשומה בשום מקום: לפי הרישומים של הגרמנים, אידק היה רווק ללא ילדים, ואם היו מוצאים אצלו את הילדה, היה עליו להסביר איך היא נמצאת שם. לפי הסיפורים שסבא שלי סיפר, היא הייתה אלופה בהתחמקות מהגרמנים. בכל פעם ששמעה חייל מתקרב, הייתה מזדחלת ומתחבאת במקום כלשהו. למזלה, היא הייתה מאוד קטנה".

לכתבה המלאה

יום שני, 18 ביולי 2016

עליזה ש"ק היתה בת 17 כשתיעדה בכתב סתרים את החודשים האחרונים של גטו טרזין



לאתר מימון ההמונים הדסטארט נוסף בחודש שעבר פרויקט יוצא דופן, "יומנה של עליזה אהרמן ש"ק" שכתבה ניצולת השואה כשהיתה בת 17.
 יזמו אותו מנהלי "בית טרזין", מוזיאון ומרכז חינוכי מקיבוץ גבעת חיים איחוד. "היומן נחשף עד כה רק להיסטוריונים מתחום חקר השואה", אומרת מנכ"לית בית טרזין, תמי קינברג. "הוא מהווה תיעוד יחיד במינו של ימיו האחרונים של גטו טרזין".

עליזה בת ה- 16 זה עתה נפרדה מאהובה זאב ש"ק שנשלח ל"מזרח" בטרנספורטים הגדולים שיצאו מהגטו

 

לפני לכתו הטיל עליה זאב משימה חשובה - לתעד ביומן את מה שקורה בגטו. על מנת להסתיר את תוכנו מהגרמנים, היא כתבה את היומן באותיות עבריות בשפה הגרמנית. 


עליזה תיעדה את מה שראו עיניה, נערה בת 16 הנחשפת לזוועות הגטו, הכותבת, מתעדת ומציירת במסתור. הכתיבה מגיעה לסיומה עם הידיעה, הלא נכונה, על מותו של זאב.


היומן והציורים הם תיעוד יוצא דופן, שלא ראה אור עד כה, ונחשף רק להיסטוריונים מתחום חקר השואה אשר מאשרים את חשיבותו כאשר הדגש הוא על היותו תיעוד יחיד במינו של ימיו האחרונים של גטו טרזין.

מקורות המידע

פרויקט מימון המון חדש: יומן מגטו טרזין - ספרות - הארץ

יומן  טרזין - קטעים עליזה הרמן-ש"ק