ילדים בשואה

יום שלישי, 19 באפריל 2016

צבי ניסנקורן, ילד בן 5 לבד בבונקר ביער



נולדתי בשנת 1937 בעיירה פבלוף שליד העיר חלם שבפולין , למשפחה דתית ששומרת מצוות וחגים .
ב -9 בספטמבר 1942  כל היהודים בעיירה קיבלו הודעה שעליהם להתייצב  במועצה של העיירה,
אבי שהיה מקושר היטב עם בעלי סמכות בפבלוף ידע מראש שהולכים לגרש את כל היהודים מבתיהם ליער שסמוך לעיירה , ולכן הוא בנה מעין בונקר ביער כדי שאני ומשפחתי נוכל להתחבא שם .
בתוך אורוות סוסים
לפני שעזבנו את ביתנו ליער ,אבא שלי החביא אותי בתוך אורוות סוסים בתוך הקופיץ (ערימת קש ) , מפני  שהחיילים האוקראיניים  שהשתלטו על המקום,  היו עושים חיפושים בכל מקום בעקבות הלשנות של  התושבים המקומיים , בכדי לעצור יהודים.
שתי אחיותיי הקטנות עברו להתחבא אצל  אחת המשפחות הנוצריות שאבי הכיר  .
בהמשך עברתי אני ,יחד עם אחותי הבכורה לאה ,אבי, אמי ,דוד שלי והפילגש שלו להתחבא בבונקר  . כל אחד לקח עמו מעט ציוד , בגדים ואוכל שהחביא בבונקר . אמי לקחה קצת לחם כדי שיהיה לנו מה לאכול בבונקר.
לאחר שלושה ימים שהתגוררנו בבונקר ,אבי מסר את אחותי לאה שתעבוד אצל אישה נוצרייה בכדי לקבל עבורה כסף ,דודי והפילגש שלו עזבו להתגורר במקום אחר ביער  .
רוב היום הייתי נשאר לבדי בבונקר ,מאחר והורי היו יוצאים בבוקר וחוזרים רק בערב וזאת בכדי להשיג מעט אוכל
רוב הזמן הייתי ישן בבונקר אך לפעמים הייתי יוצא לטייל קצת ביער בקרבת מקום וכל הזמן הייתי בגפי ללא שום חבר או משפחה .
באותם ימים הגיעו ליער הרבה יהודים שברחו או שגורשו מבתיהם ותנאי המחייה היו קשים מאוד - היהודים היו גונבים אוכל כדי לשרוד ולא היו בגדים חמים או שהבגדים נהיו מרופטים במשך הזמן ובמקום שרר קור אימים . לכן, על מנת להתחמם ,היינו מסיקים עצים .
הסכנה העיקרית ביער : האספסוף האוקראיני
באחד הימים ,אבי, שהיה בקשר טוב עם כמה מהנוצרים בפבלוף ,קיבל הודעה שהאספסוף האוקראיני צריך להגיע ליער בכדי לפגוע ביהודים ולכן הוא הזהיר את היהודים שיברחו לצד השני של היער . אך היהודים ביער , שהיו שרויים בדיכאון ומיואשים בשל תנאי המחייה הקשים לא הקשיבו לאבי וחלקם אף טענו שלא אכפת להם.
 יום אחד לפני שהאוקראינים נכנסו ליער , אבי לקח אותי ואת אמי להתחבא אצל הנוצרייה שביער , שאחותי לאה עבדה אצלה , וזאת לאחר חודשיים ששהינו בבונקר .
לבסוף האוקראינים נכנסו ליער  וכל היהודים שסירבו לברוח נרצחו שם באכזריות .
כעבור יומיים ,חזרנו אבי , אמי ואני ליער והתאכסנו בתוך מבנה עץ שאבי מצא .
במשך כל הימים ההם הייתי לבדי עם אמי בתוך הצריף  .  
אבי היה מסתובב ביער רוב הזמן עם הרובה שלו והיה חוזר רק לעיתים .
היה כפור אימים ולא היה לנו כיצד להתחמם .
רעבים במחסן אצל משפחת שיינר
לאחר חודש ששהינו במבנה העץ , אבי העביר אותנו יחד עם דודי והפילגש שלו ואחותה ועם עוד מספר יהודים להתגורר במחסן אצל משפחת שיינר - משפחה פולנית שהתגוררה בעיירה . אם המשפחה הייתה מבשלת לנו אוכל פעם ביום בתוך סיר גדול .
באותם ימים היה קשה להשיג מזון בשל המלחמה שהתנהלה והיינו רעבים מאוד רוב הזמן .
למשפחת שיינר היה ילד שקראו לו יוזף והוא היה הולך לקרצ'בסקי  בעל החווה שהתחבאתי אצלו קודם שנכנסנו ליער והוא היה נותן לו בשבילנו שק עם תפוחי אדמה.
 משפחת שיינר הייתה ענייה מאוד ,אך אב המשפחה בכל זאת היה יוצא בלילות וקונה לנו לחם ומביא עוד כמה תוספות לאוכל .
 בתוך המחסן שהתגוררנו בו היו עכברושים גדולים ששרטו ונשכו אותנו וסבלנו מהם ייסורים קשים .
המזון לא הספיק לכולם ולא היה מים נקיים לשתייה .
 באחד הימים ,לאחותי לאה יצאו פצעים מוגלתיים על כל קרקפת ראשה מפני שהיא ישנה בתוך לול תרנגולים והאישה הנוצרייה הביאה אותה למשפחת שיינר כדי שתחזור אלינו .
אמי הצליחה  לבסוף לרפא אותה באמצעות שמן שרוף ונפט וכעבור חודש היא החלימה .
באחד הימים הייתי צמא כל כך ששיגעתי את כולם כל היום שאני רוצה מים .
אבי כל פעם אמר לי שאין ושאני אתאפק ,אך בתור ילד היה קשה לי להתאפק והמשכתי לדרוש מים ולשגע את כולם ,לבסוף,  אבי איבד את עשתונותיו ופשוט הסתער עלי וחנק אותי עד שאיבדתי את הכרתי .
אחותי לאה ניערה וטלטלה אותי בבהלה עד שהכרתי שבה אלי ולמעשה היא הצילה את חיי.
יוזף שיינר לא היה הולך לבית הספר והוא היה שומר עלינו במחסן כאשר האוקראינים היו באים לעשות חיפושים בבתים .
במהלך השהות שלנו במחסן של משפחת שיינר נולדו לפילגש של דוד שלי ולאחותה תינוקות    התינוקות נזרקו החוצה ונרצחו מפני שלא הייתה אפשרות לגדל אותם .
המבוגרים נהגו רוב הזמן לשחק בקלפים .במשך הזמן , אבי החליט להחזיר את אחותי בחזרה לאשה הנוצרייה ,שתחילה סירבה לקבל אותה אך לבסוף השתכנעה לאחר שאדם ששהה אצלה שהיה ידוע בתור גנב וקראו לו פלאקה גרם לה לייסורי מצפון .
כשאבי ביקש לחזור למשפחת שיינר , פלאקה ביקש מאבי שיביא אותו אלינו על מנת שיוכל גם הוא להתחבא וכך היה . ביני ובין פלאקה נוצרו יחסי ידידות טובים -הוא לימד אותי שירים וחשבון .הוא גר אתנו במחסן במשך שישה חודשים ולבסוף עזב .
לילה אחד התושבים המקומיים גילו שמשפחת שיינר מחביאה יהודים במחסן ביתם והלשינו על כך לאוקראינים .לכן , עזבנו כולנו את המקום לאחר ששהינו  16 חודשים לערך שם. 
 הלשנה ובריחה
עברנו להתגורר אצל נוצרי אחר שאבי הכיר בשם מיכאלובסקי והיו לו  2 בנים .
אצל מיכאלובסקי תנאי המחייה שלנו היו  טובים מאוד מאחר והוא דאג לנו למזון ולבגדים חמים .
לאחר חודשיים ששהינו שם ,נרצח אחד מבניו של מיכאלובסקי בעקבות הלשנה שהם מחביאים יהודים .
כתוצאה מכך , החליט אבי שנעזוב את משפחתו של מיכאלובסקי בלילה כדי לא להעיק עליהם יותר .
חזרנו ליער וכוונתנו הייתה ללכת להתגורר זמנית אצל הנוצרייה שהחביאה את אחותי לאה. 
 ביער היה קפוא מאוד ושתינו וודקה כדי להתחמם .
אמי הייתה אישה דתייה מאוד וכל הזמן נהגה להתפלל ולקרוא תהילים .
לאחר שהגענו לנוצרייה ,שמענו שרצחו  2 חיילים גרמניים בתחנת הרכבת. עוד באותו הלילה,  כתגמול , הפציצו הגרמנים את  העיירה פבלוף וכל היהודים נסו לצד השני של היער.
אמי שכבר הייתה מיואשת מתנאי המחייה הקשים ,מהרעב המתמשך , מהקור הקשה והמעברים המטלטלים לעיתים תכופות ביקשה מאבי שייקח את הרובה שלו ושיהרוג את כל המשפחה . היא ידעה שאם החיילים האוקראינים או הגרמנים יתפסו אותם ,הם יאנסו את הנשים וירצחו את כל המשפחה .
אבי יעקב הסכים לבקשתה אך כבדרך נס ,כאשר הוא חיפש את נשקו ,התברר לו במהרה שהוא שכח אותו אצל מיכאלובסקי מתחת למיטה שבה נהג לישון.
לאחר שחרור פולין ,  עברנו להתגורר בעיירה קמיונקה עד שהצבא הרוסי נכנס למקום באוגוסט  1944 , ובהמשך עברנו לעיירה שדליש ואבי חזר לעסוק במסחר 1944 .
חייתי  עתה עם כל  בני משפחתי .
פוגרומים נגד היהודים בפולין המשוחררת
בדצמבר 1944 נולד לי אח קטן וקראו לו יצחק .
אבי הלך והתפתח בעיסוקי המחסר שלו והצליח מאוד בעסקים .כתוצאה מכך , הפולנים קינאו בו מאוד ורצו להרוג אותו .
משפחתי ברחה באמצעות סוסים לעיר חלם . בחלם שכרנו דירה וגרנו שם .
 אבי ,שהיה מקושר מאוד ומצליח מאוד בעיסוקיו ,נעשה למעין אוליגרך ושלט בכל העיר והיה לו הרבה מאוד כסף .
אחר כך בשנת 1947 נודע  לאבי שיש שמועות שרוצים להרוג אותנו כי  היה פוגרום בעיר קיילצה ועלינו לברוח .
כהוכחה נוספת לכך , אלמונים השליכו לעבר ביתנו רימונים מספר פעמים , ולמזלנו אף אחד לא נפגע .
משפחתי החליטה לברוח מהמקום ועברנו להתגורר בעיר קלצק .
בקלצק ,אבי החל להבריח יהודים לארץ ישראל מפני שסגרו את הגבול...
על מנת לעלות למדינת ישראל בשנת 1950  ,משפחתי ואני נאלצנו לקחת רכבת מוורשה לוונציה ,נסיעה שנמשכה כשבוע ימים ,ולאחר מכן הפלגנו עם האונייה "גלילה " מאיטליה לנמל חיפה במשך שבוע נוסף .
הוריי קנו משק בכפר פינס והתחלתי לעבוד קשה בחקלאות .
ככל שהתבגרתי עם הזמן נעשיתי חזק מאוד מבחינה פיזית כתוצאה מהעבודה החקלאית הסיזיפית .
השתתפתי בכל מלחמות ישראל
בהיותי בן 18 בשנת 1955 התגייסתי לצה"ל לפלוגה ניסיונית שהקימו ובמשך הזמן יצאתי לקורס מ"כים בג'וערה .
 שרתי כמפקד טירונים ב בבה"ד 4 ובבה"ד 9 ואף במשרד קליטה ומיון בתל השומר .
 במילואים הייתי מש"ק חבלה וסופחתי לחיל  השריון  .
השתתפתי במלחמת סיני ,במלחמת יום כיפור ובמלחמת לבנון הראשונה בגדוד שריון בתפקיד חבלן גדודי .
השתחררתי ממילואים בשנת  1985 .
מכל המלחמות יצאתי בשלום .
במשך כל אותן השנים המשכתי לעבוד במשק החקלאי ועברתי להתגורר בכרכור עם משפחתי ואשתי.
השואה לימדה אותי לסמוך רק על עצמי ,לא לפחד מכלום ולא לוותר על כלום - לשאוף כל הזמן גבוה ולהתקדם .
ישנו מסר שאני מעוניין להעביר לדורות הבאים : שימשיכו לצעוד קדימה באהבה ורעות ושיאהבו את המולדת ,כי רק כאשר אנחנו מלוכדים המולדת ממשיכה להתקיים . "   

יום שני, 18 באפריל 2016

היום הגיעה אלינו



היום הגיעה אלינו

 מיפ חרוננדייק

"בשנת 1942, כשהחלו הגירושים של יהודי הולנד, עדיין לא פעלה רשת מסודרת להסתרת היהודים, אולם כמה רשתות מתחתרתיות פעלו בנפרד, בעיקר במאמץ להציל ילדים. פרטים מעניינים על ההתארגנויות השונות מצויים במבוא לספר. יהודית רוס, המכונה בספר דוט (חמודה), ילידת מאי 1938, נמסרה לידי הזוג מיפ וקוס חרוננדייק באוגוסט 1942.

מיפ, אשה פשוטה, לקחה ברצינות את תפקידה כשומרת הילדה, ואף דאגה לשמור את זכרונות ילדותה עבורה ועבור הוריה המנותקים ממנה. במשך שלושה חודשים העלתה על הכתב מדי ערב את חוויות היום שעבר, בילויים שבילו, אנשים שפגשו, מצב רוחה של הילדה, התמודדות עם סיוטי לילה שלא הרפו ממנה לאורך זמן.

כתיבת היומן פסקה כשהמצב נעשה מסוכן מדי. מספר שנים אחרי המלחמה הכינה מיפ עבור יהודית, שעמדה לעלות לארץ, אלבום תמונות שצולמו בתקופת המלחמה ואחריה. בטקסט שצורף לתמונות תיארה את שעבר על הילדה באותן שנים, הנדודים אחרי שקיבלה מכתב איום, היחס של הסביבה, האנשים שתמכו, אלה שלפחות לא הלשינו, וגם אלה שניצלו את מצוקתה. היומן והאלבום מרכיבים את הספר, החל מן המשפט הראשון שנרשם ביומן ...


יצחק אשד , ילד בן 13 במחנה הכפייה שטראסהוף הסמוך לוינה.



"יצחק אשד, יליד דברצן שבהונגריה, הועלה במחצית 1944 עם אמו ועם אחיו הצעיר על הרכבת לאושוויץ. רצה הגורל, והרכבת שינתה את נתיבה, וכך מצאו עצמם בני המשפחה, יחד עם כעשרים אלף יהודים מגורשים מהונגריה, במחנה הכפיה שטראסהוף הסמוך לוינה. בפרק החותם את הספר מספר יוסי אשד, בנו של יצחק, על תוצאות חקירתו בפרשה זו. ככל הנראה היה כאן שילוב של ארועים ונסיבות: הדרישה לידים עובדות, הנסיון למכור יהודים תמורת משאיות (ע"ע ברנד), הצורך ליצור חזות של היענות לבקשות היהודים לצורך מו"מ עתידי (ע"ע קסטנר), ועוד. בימים בהם גורלות היו תלויים על בלימה, "שיחק מזלו" של יצחק, ובמקום לחלוק את גורלם של סבו וסבתו, שהובלו למשרפות באושוויץ, הוא שהה עד השחרור במחנה כפיה, סובל חרפת רעב, ומועסק (ילד בן תשע!) בפינוי גופות קפואות.
את הספר שלפנינו החליטו בני המשפחה להגיש ליצחק ליום הולדתו השמונים, וגייסו את יוסי ריבלין להעלותו על הכתב. את המתנה לא זכה יצחק לקבל – הוא חלה ונפטר מספר חודשים לפני יום ההולדת. בני המשפחה החליטו להמשיך לכתוב, והספר הוא מצבת זכרון לחייו.
הפרק הראשון – חיים – מסופר בגוף ראשון מפיו של יצחק. הוא פותח בילדותו, ממשיך במלחמה – בה איבד את אביו, שגויס לעבודות כפיה במסגרת הצבא ההונגרי ולא שב, ואת סבו וסבתו – משם בחזרה לדברצן, מקום בו לא היו רצויים, עובר במסע הממושך לישראל – חבורה של בני ארבע-עשרה חמש-עשרה מסתובבת לבדה באירופה החרבה – ומסתיים בקורותיו בארץ, כאן למד בנהלל, השתלם בריפוי בעיסוק, ופגש את רחל שהיתה לאשתו. רחל, ילידת דברצן אף היא, הגיעה למחנה שטראסהוף כילדה בת ארבע. אולי הצטלבו דרכיהם במחנה, אך רק בארץ נפגשו, שנים לאחר אותה תקופה חשוכה."

ראה גם :

סקירתה של שוש מילמן על "אשד חיי"

יום שישי, 15 באפריל 2016

שלמה ז'יכלינסקי , ג'ינג'י, ילד בן 13 מסתתר אצל משפחה נוצרית , נהרג בקרבות רמת יוחנן במלחמת העצמאות



שלמה גדל מילדותו בסביבה כפרית. למד ב"חדר" ובבית-ספר עממי. בימות הקיץ היה חי עם הוריו בגני-פרי שחכרו באזורים כפריים והשתתף בשמירה, באיסוף הפירות ובהובלתם.


 במלחמת-העולם השנייה נלקח עם הוריו לגיטו ווארשה. כשהחלה הוצאת היהודים להשמדה נמלטו הוא ואחיו הקטן ומצאו להם מקלט בבית נוצרי.
בגלל הלשנה נתגלה מחבואם לנאצים. אחיו נרצח לעיניו, אך הוא הצליח להינצל בשל מראהו הארי .
מאוחר יותר בדצמבר 1983 פנו זוג פולנים יאנוש וזופיה פסטרוקונסקי להכיר בהם כחסידי אומות העולם מאחר והצילו נער יהודי בשם שלמה ז'יכלינסקי אשר עלה לארץ בערך בשנים 1945/46.
שלמה הגיע ב"נתיב הבריחה" לפרנקפורט ובראשית שנת 1946 עלה ארצה. שנתיים התחנך בחברת-נוער עולה ברמת יוחנן ונשאר עם החברה לשנה שלישית במשק
בחורף תש"ח מילא ברצון רב את חובתו בשמירה ובהגנה, וכשגברו ההתקפות בסביבה התנדב לכיתת פל"ם של רמת יוחנן והתאמן בלחימה ובחובשות. ביום ד' בניסן תש"ח(14.4.1948), בשעת ההתקפה הגדולה על הקיבוץ, יצא עם המגינים נגד האויב וכשנפצע בשעת נסיגת הכיתה והרגיש שהטיפול בו הוא ללא תועלת, אמר לחבריו: "חבר'ה, אל תטפלו בי. המשיכו, אני הולך למות, מסרו שלום לכל הרמה". וכך סיים את חייו.
הובא למנוחת-עולמים בבית-הקברות ברמת יוחנן. בשנות השבעים הוקם בית קברותמשותף לרמת יוחנן כפר המכבי ואושא וקיברו הועתק לשם. מעניין שהקבר נמצא לא רחוק מהמקום בו נפל במלחמת השחרור.


יום חמישי, 14 באפריל 2016

צבי לאופמן: ילד בן 4 בבלגיה, הלוך ושוב מדירת מסתור למנזר



בחודש אייר ת "ש (מאי 1940 ) נכבשה בלגיה בידי הנאצים. לאחר כשנתיים. 
בחודש סיוון תש "ב (יוני 1942 ) אבי נלקח לעבודות כפיה, בבניית הקיר האטלנטי עבור הצבא הנאצי, משם לא חזר. תקופת מה נשארנו בביתנו שהיה באזור בו התרכזה מרבית הקהילה היהודית. בשלב זה המשלוחים היו רק לעבודות כפיה, ונלקחו בהם רק גברים. אומנם לאחר מספר חודשים, בחודש חשוון תש "ג (נובמבר 1942 ) התחילו משלוחים של משפחות, למחנות ריכוז. אולם הנאצים, שפחדו מתגובתו של העם הבלגי, שלחו בתחילה רק את היהודים שלא הייתה להם אזרחות בלגית. לאזרחי בלגיה, התחילו המשלוחים כעבור כמעט שנה .
לנאצים היו את רשימות הקהילה היהודית היכן מתגוררת כל משפחה, וכך עברו מבית לבית . אנחנו, שהיינו נתינים רומניים, היינו מהמשפחות המיועדות לגירוש. המתח גבר, איש לא ידע מה ילד יום.  
ואכן, באחד הערבים, כשאנו הילדים נמנו את שנתינו, נשמעו מהלומות על הדלת. בפתח, עמד איש גסטאפו, ועמו, בלגי מתורגמן. מפיו המרושע נשמעת הפקודה: בתוך רבע שעה עליכם לארוז את חפציכם, ולצאת החוצה. לפני שהספיק המתרגם הבלגי לחזור על דבריו של הקצין, ענתה לו אמי בגרמנית: "איך אני יכולה להתארגן בתוך רבע שעה והרי הילדים ישנים "? הנאצי הופתע, סבר פניו התרכך, והוא שואל אותה " : את מדברת גרמנית?". אמי, בלי להתבלבל ענתה לו: "בהחלט כן, אבי כלל לא היה יהודי".
איש הגסטאפו הלך, המשיך בדירות אחרות, ולא חזר שנית לדירתנו. המשכנו לגור בבית אולם היה עלינו להסתתר. ובלבד לצרכים דחופים הכרחיים, לא יצאנו ממנו. בחודשים הראשונים ללקיחתו של אבי לעבודות הכפייה. הגרמנים, היו שולחים לביתנו, תשלום משכורת כביכול. מבנק פריז, בכסף זה וכן מעבודות קלות של תפירה, יכלה עמי לפרנס מעט את המשפחה.
באחת הפעמים, בהם יצאה מהבית לקניות הכרחיות. פגשה אותה אחת השכנות. ושאלה אותה, איני יודע האם הייתה זו תמימות או רוע: "האם לא לקחו אתכם כבר "? הפחד מהלשנה הלך והחמיר מיום ליום
לאחר כמה ימים יצאה שוב אמי לקניות, ובהתקרבה חזרה לביתנו ראתה לפתע אנשי גסטאפו עולים לביתנו. אמי כבשה בכוח את הדחף שלה לעלות הביתה, לראות שלא נוגעים בילדיה לרעה. פעולה שכזו הייתה יכולה להחמיר את המצב לאין שיעור .
היא נשארה למטה מתוך תקווה שהנאצים לא ייקחו את הילדים אלא ירצו להגיע שנית, כשגם היא תהיה בבית. היא החליטה בליבה שאם תראה שלוקחים את ילדיה, היא תרוץ אחריהם ותנסה לבטל את זממם, אפילו במחיר חייה.
לאחר זמן מה היא ראתה את הגרמנים יורדים מהבית ללא הילדים. היא מיהרה לעלות הביתה שם פגשה את אחותי הגדולה היסטרית למדי. לאחר שהצליחה להרגיע אותה מעט, אמי שמעה מאחותי שקצין הגסטאפו הודיע כי מחר בשעה 00:6 יגיעו לקחת אותנו.
לפנות בוקר, בשעה 00:5 העירה אותנו אימא. היא עטפה אותנו במה שרק יכלה. היה זה בחודש שבט, פברואר 43  הקור בחוץ היה עז. וכך יצאנו לדרך. הלכנו כברת דרך ארוכה, עד שאמי הרגישה שהרחיקה דייה. שם עברה, מבית לבית, וחיפשה דירה להשכרה. לאחר מספר בנינים, מצאה את מבוקשה. סיכמה על מחיר עם בעל הבית, וכבר היינו בתוך הדירה. למחרת , הגיעו מטעם הבולשת הבלגית לבדוק מי הם הדיירים החדשים. אך כל הנושא של היהודים והמחנות, לא העסיק אותם יתר על המידה.
כבר בתקופה הראשונה לשהות שלנו בדירת המסתור, פגשה אחת השכנות את אמי, ואמרה לה כך: "אני יודעת שאתם יהודים מסתתרים, ואני מעוניינת לעזור לכם במה שרק אוכל". שכנה זו, ששמה היה: מרי לובן, ממש "אימצה" אותנו, ועזרה לנו בכל צעד ושעל.  על אף שדבר זה, יכול היה לעלות לה בחייה.
באופן כללי, נחלקו תושביה של בלגיה, לשלושה חלקים. רובם, למרות שלא הסכים למעשיהם של הגרמנים כלפי היהודים, לא נקט בשום פעולה, לעזור ליהודייה של בלגיה לשרוד. בעיקר, מפחד גזר דין מוות, שהיה ניתן על כל מי שניתפס ב"פשע" כזה.
מיעוטם, שיתפו פעולה עם הנאצים באופן פעיל. אך היה מיעוט נוסף של חסידי אומות העולם, שעשו כל שיכלו על מנת להציל, להסתיר ולעזור , תוך סיכון עצמי עצום. בהמשך התמסדה פעילות זו במסגרת המחתרת הבלגית.
אפיזודה שזכורה לי התרחשה בזמן שכל משפחות הבניין במקלט מחשש להפצצה. תוך כדי ויכוח שהתפתח בין השכנות, אמרה לאמי אחת מבנות השכנות, נערה בגיל -20 לחייה: "אני תכף הולכת להלשין עלייך שאת יהודייה מסתתרת ." ברגע ששמעה זאת השכנה אמרה בתקיפות :"לא רק אם תעזי לעשות זאת אלא אפילו אם רק תחשבי על כך אני אחתוך אותך לחתיכות..
זיכרונות רבים ונעימים, נשארו לי משכנה נוצרית זו. נקשרנו אליה כל כך עד שאנו הילדים היינו רבים על הזכות ללכת לישון אצלה. את שנת הצהריים
המתח גבר מיום ליום. מידי פעם היו חיפושים בבתים, במצב כזה היינו בורחים מצדו השני של הבניין, שהיה פתוח לרחוב אחר ומסתתרים עד יעבור זעם. עדיין לא ידענו מה ילד יום. הגרמנים תלו כרוזים בכל רחבי העיר, שכל המסתיר יהודי או היודע היכן נמצא יהודי ולא מדווח על כך לרשויות הכיבוש - דינו מוות .
בעקבות כך, ביוני 1943 ,אמי החליטה בעצה אחת עם השכנה לפזר את המשפחה. אני ושתי אחיותיי הבוגרות נשלחנו למנזר, אחותי הקטנה נשלחה למשפחה נוצרייה בפרברי העיר.
כך ללא הילדים יכלה גם אמי להסתתר, לעבור ממקום למקום בצורה יותר בטוחה .
חודשיים לאחר כניסתי אל המנזר, חליתי בדיפטריה ואושפזתי בבית חולים מקומי. לאחר כשבוע של אשפוז, בא לבית החולים קצין גסטאפו לסיור בבית החולים מטעם שלטונות הכיבוש. במהלך הסיור, מצביע אחד מאנשי צוות בית החולים על מיטתי, ואומר: "כאן שוכב ילד יהודי שהגיע אלינו ממנזר החולה בדיפטריה". הקצין לא התמהמה ואמר שידאג שיוציאו אותו מכאן.
אחת מאחיות בית החולים שהייתה עדה לדבריו של הקצין והזדעזעה מהגורל הנורא העומד לפקוד אותי , החליטה לעשות מעשה. היא חיכתה לשעת כושר ומשזו הגיעה, הבריחה אותי, תוך כדי סיכון עצום לחייה, אל מחוץ לבית החולים והעבירה אותי לידי המחתרת. כך עברתי מיד ליד וממשפחה למשפחה. אותה אחות גם דאגה להודיע במנזר ממנו באתי על כך שהנאצים עלולים לחפש אחרי ואולי אחר ילדים נוספים במנזר . אשר על כן , לאחר שהמנזר כבר לא היה מקום בטוח, נשלחו אחיותיי חזרה לאמי. גם אני, לאחר שעברתי מיד ליד בין אנשי המחתרת, באה שכנתינו להשיב אותי אל אמי. התרגשותי הייתה רבה, סוף, סוף פנים מוכרות. רופא יהודי שהיה אזרח בלגיה, להם כאמור, עדיין לא נשקפה סכנה, היה מגיע לבקר אותי מידי מספר ימים עד להחלמתי. לאחר שאני ואחיותיי חזרנו, החליטה אמי שאם כך, אפשר גם להחזיר את הבת הצעירה. ששהתה כאמור, אצל משפחה קתולית בפרברי העיר. אמי ביקשה מאשת הקשר שלה במחתרת, שהייתה קתולית אדוקה , לדאוג להחזיר לה את אחותי שכן אמי לא ידעה היכן היא נמצאת. אישה זו לא ששה להחזיר את אחותי לאמי. אם זה מטעמי דת, שהעדיפה שתגדל במשפחה תק ולית. או שחשבה שמקום זה יותר בטוח עבורה. לאחר שאמי התחננה עליה יום, יום הצליחה להוציא ממנה שם של שופט בלגי, שהוא העביר את הילדה למשפחה. אמי זימנה עצמה לשופט המדובר. השופט שהיה אדם הגון, אמר לה: "זו ילדתך, באם את רוצה היא תשוב אלייך". ואכן לאחר מספר ימים חזרה גם אחותי לחיק המשפחה.
 המשכנו להסתתר בדירה זו עד שחרורה של בלגיה בחורף תש"ה.

לאחר מספר חודשים משחרורה של בלגיה חזרנו לאזור בו התרכזה הקהילה היהודית, שהחלה להתארגן מחדש. נכנסתי לבית הספר היהודי "תחכמוני". במשך כל ילדותי השפיעה עלי היתמות, אך את עיקר החסר הרגשתי כשמרבית הילדים בבית הכנסת היו באים עם אביהם. רק אני הייתי לבד . הייתה זו תחושת יתמות אמתית. בשנים הראשונות לאחר המלחמה עדיין ציפינו שמא יום אחד אבי ישוב אלינו. שלוש שנים לאחר תום המלחמה, הגיעו ציפיותינו לשיא , לאחר שבעלה של אחת ממכרותיה של אמי חזר אל משפחתו. אולם כל הצפיות נמוגו, אמי קיבלה עדויות על כך שאבי נפצע בעבודתו בקיר האטלנטי. אצל הנאצים הייתה לכך רק משמעות אחת. לאחר שסיימתי את לימודי בבית הספר ובתיכון, למדתי הנדסת חשמל וגויסתי לצבא הבלגי למשך כשנה. לאחר השחרור עבדתי בהנדסת חשמל...



צבי הרמן שנפלד , נער בן 14 ליד מחרטה במחנה פלאשוב

"מאושוויץ עברתי לפלאשוב , כילד נתנו לי עבודות קלות. היה יהודי שעבד במטבח והיה משאיר לנו סירים לליקוק השאריות. הוא היה מוהל ואמר לי אז שאם אתחתן ויהיה לי בן - הוא ימהול אותו. אחרי שהשתחררנו הוא הגיע לחיפה ומהל את בני שנולד בארץ.
במחנה היינו מאוד רעבים וקיבלנו מאה גרם לחם ליום. פעם ניסיתי לקבל עוד לחם והלשינו עליי וקיבלתי מכות חזקות . עברנו משם לגרוס - רוזן, שם שכבנו על הרצפה. זה היה מחנה מעבר ומשם עברנו לגרליץ, שם עבדתי בבית חרושת לתחמושת ליד מכונות חריטה. אני עשיתי את הראש של הפגז בביצוע טוב.
 היה כל הזמן רעב מתמיד וחום בהאנגר. באחד הימים התעלפתי והתעוררתי בחוץ בשלג. היה שם חייל ורמארט ששמר עלינו, הוא הסתיר כריך עבורי ונתן לי אותו.
לאחר מכן עברנו במכוניות לציטאו שהייתה בגבול גרמניה וצ'כוסלובקיה. זה היה מחנה השמדה ורוב מי שנשלחו לשם ברגל לא שרדו את המסע ונורו בדרך. לא היה שם אוכל, היו הרבה כינים, והייתה הפרדה בין הנשים - לגברים שעבדנו בבית חרושת לאווירונים. אנחנו שכבנו בצריפים וחיכינו למוות.
 הייתי במצב מאוד ירוד ואני מאמין שאם השחרור היה מתעכב בעוד מספר ימים כנראה לא הייתי שורד . אני זוכר ששמעתי את המטוסים באים אך את רגע השחרור אינני זוכר.."
"אחרי השחרור התעוררתי בבית של אישה גרמניה שטיפלה בי. היא פחדה שיפגעו בה אם לא תטפל בי.
באו לביתה קצינים רוסים לפקח עליה, ואחד מהם שהיה רופא טיפל בי גם הוא. אחרי שהתאוששתי הוא העביר אותי למחנה שלהם ונתן לי עבודת תרגום. אחרי חודשיים עזבתי ונסעתי לפראג ושם היו רשימות של אנשים שנשארו בחיים בקהילה היהודית וראיתי שלא נשאר אף אחד ממשפחתי וברחתי משם. הבית שלנו היה הרוס, היה עשב גבוה, ומה שהסתרנו בין הגג לרעפים כבר לא נמצא"
למסמך המלא בפרויקט לדורות

הרעב של צבי גולדשטיין, ילד בן 7 , במחנות בקזחסטן

"הייתי עם אימא בקזחסטן במחנות. היה לנו רע מאוד , תנאים קשים. הייתי עסוק בחיפוש תמידי אחר אוכל. לא היה לנו בגדים . אי אפשר היה לקנות כלום, אז היו חותכים את הנעליים כדי שהאצבעות יצאו החוצה כי אי אפשר היה לקנות נעליים חדשות . בהמשך אבא חזר מהמחנות, והוא התחיל לעבוד קצת.
אני זוכר שיום אחד מצאתי בפח לחם מעופש, ופתאום באו מולי נערים יותר גדולים ממני. מרוב פחד שייקחו לי את הלחם ירקתי עליו וכך הצלחתי לחלץ אותו מידיהם."


צבי גולדברג , ילד בן 10 מוסתר אצל משפחה נוצרית בבריסל


" את אבי לקחו עוד בווינה ב1939 לדאכו ושם הגרמנים הרגו אותו. אימא נתפסה בדרכה לעבור את הגבול לבלגיה ונהרגה כשנה אחריו. "
ב1942 התחילו הרדיפות של היהודים  וברחנו מצרפת לבריסל ושם הסתתרנו אצל משפחה בלגית נוצרית. אני זוכר שהיו חיפושים של הגרמנים אחרי יהודים סביב הבית שבו הוסתרנו, אבל היה לנו מזל ועברנו את המלחמה בשלום."
 "זכור לי שהיה בבריסל מלשין יהודי בשם ז'אק שהביא לגילויים של חלק גדול  מהיהודים שהסתתרו בעיר."



צבי יגר , ילד 7 ברומניה מסתתר במרתף היין של סבא גרשון



"נולדתי - ב 1937/12/3 ברומניה ב, עיר שנקראת דורוחוי השייכת היום לרפובליקת מולדובה. גדלתי למשפחה עשירה כמו כל המשפחות היהודיות בעיר, אבי היה איש עסקים עשיר אשר לא חסך מאתנו מאום וסיפק לנו חיים של שפע וטוב. חיינו בבית – גדול, 2 קומות , חצר עם עצי פרי, כלב זאב וסוסים. היו ימים בהם אבא היה לוקח אותנו עם עגלה וסוסים לטייל בעיר. בבית גרנו אבא מאיר, אימא אסתר , אחותי -רנה בעברית רות - שגדולה ממני 7-ב שנים .
עם פרוץ המלחמה ברומניה , החיים השתנו מהקצה אל הקצה - סדר היום השתבש . אבא פחד כל הזמן מפוגרומים של הגויים , לא יכולתי לשחק בחוץ, הקשר עם המשפחה נותק, היינו לבד. הגויים השתלטו על נכסיו של אבא, והוא נשאר כמעט חסר כל .
כשהמלחמה החלה התחילו גם הפוגרומים, היהודים נשלחו לרכבות המוות, למחנות עבודה וגטאות בטרנסניסטריה.
 המשפחות היהודיות התחילו לשמור על החיים שלהם ככל יכולתם. בזכות הקשרים של אבא, הוריי אחותי ואני הצלחנו להישאר בדורוחוי והתחבאנו במרתף היין במסעדה של סבא גרשון . במהלך המלחמה, דוד שלי - אח של אבי נפטר ברכבות המוות. התקופה של  הגרמנים הייתה נוראית, אך התקופה שאחרי המלחמה הייתה נוראית עוד יותר כאשר הגיעו הרוסים. הרומנים החלו  פוגרומים. אבא הרגיש שהמצב ברומניה מתדרדר והאנטישמיות גוברת ומצא שהמוצא הטוב ביותר הוא לעלות לארץ ישראל . הוא שלח את אחותי שהייתה אז בת , 20 לבד לארץ ישראל, כשבעה חודשים לפני שאני והוריי עלינו ארצה".


"מאופל לאור" : הנער צבי זוהר בשואה : להסתתר במערה ביער, אח"כ לוחם בפלמ"ח


העיירה הקטנה קומרוב קיבלה מהגרמנים אותו טיפול כמו כל עיר גדולה. טלאי צהוב הו קמת יודנראט . אנשי ה אס אס ואנשי הגסטפו לא ישבו בעיירה אלא בערים סמוכות, אולם כל ביקור שלהם פירושו היה פורענות, השפלות, הגליות ורציחות. אחת התחביבים שלהם היה לשסות כלבים בנו הילדים ואני זכיתי לנשיכה עמוקה ברגל שאני נושא את סימניה עד היום .
בסוף שנת 1941 ריכזו את היהודים בשכונה של רחובות אחדים והפכו את השכונה לגטו. לא היו חומות אולם הייתה שמירה חזקה על ידי פולנים ואחרים ולא ניתן היה לצאת . היה בגטו רעב נורא, מחלות ומוות, הרבה מוות. המשפחה שלי קיבלה דירת חדר. אבי ואחי הגדול יצחק החלו מיד לחפור מסתור מתחת לרצפת העץ. את האדמה זרקו בלילה במרחק מהבית . יום אחד בחודש אוקטובר 1942 התעוררנו לשמוע צעקות Raus Yuden Alle ) כל היהודים החוצה). שמענו יריות וצעקות ורצנו במהירות למסתור שלנו מתחת לרצפה. פתחנו את הדלת הראשית של הדירה שיחשבו שכבר יצאנו. כעבור יום או יומיים החלטנו לצאת כל רבע שעה אחד מאיתנו. קבענו להיפגש על יד הכפר קראצ . ב' לאבי היו לקוחות בכפר זה והוא הכיר היטב את הסביבה. הגענו למפגש ארבעה. , אבי אחי יצחק, אחותי מרים ואנוכי
אבי מצא מערה בגיא פראי על יד הכפר. המערה הזו הפכה לביתנו במשך כחצי שנה מאוקטובר 1942 ועד לאפריל 1943 כל . יומיים יצאנו שניים לקנות אוכל אצל שתי פולניות גברת ולצ'ישין וגברת פיפקו שהכירו אותנו היטב. גם כשאזל הכסף המשיכו לתת לנו אוכל . בערב אחד באפריל 1943 יצאו אבא והאחות מרים להביא אוכל ולא חזרו. שמענו יריות. אחי יצחק ואני לא ישנו כל הלילה. בבוקר השכם טיפסנו לגבעה ומצאנו את אחותנו מרים מתה. את אבינו לא מצאנו. כל היום הסתובבנו בחורשה רעבים והרוסים. בערב סיפרה לנו נותנת הלחם כי פולני שלא מכפר זה רצח את האחות והביא את האב פצוע לראש הכפר שימסור אותו לגרמנים. ראש הכפר סירב כי פחד שהגרמנים יהרסו את הכפר כשייוודע להם שהסתובבו כאן יהודים חצי שנה אחרי הגירוש הסופי . והפולני הזה רצח את אבי בעצמו, אמרו לנו . חיפשנו מסתור חדש ומצאנו בכפר מתבן גדול מלא קש. ראינו פתח בין שני קרשים שאפשר להשתחל דרכו. השתחלנו פנימה נשכבנו מתחת לערמת הקש הענקית על יד סדק צר ממנו נכנס אוויר פנימה . המתבן הזה הפך לביתנו השני לתקופה של חצי  שנה.
בערב היינו יוצאים לחלץ עצמות, מנקים את הקש שמעלנו ופונים לאחת משתי המשפחות לקבל מעט לחם. יושבים קצת בחורשה הקרובה שותים קצת מים מהבאר שבכפר ומתגנבים חזרה למתבן. ביום ישבנו בדממה ללא הוצאת הגה מהפה.  התחלנו לקבל פצעי לחץ מרוב ישיבה. בעלי המתבן כל יום באו לקחת קש לבהמות או לצרכים אחרים. שמענו את השיחות ביניהם .
 יום אחד באוקטובר 1943 נכנסו למתבן שני בני משפחה מצוידים בקלשונים ובניגוד לפעמים קודמות הם לקחו קש ולקחו כל כך הרבה עד שהערמה הלכה וקטנה. הרגשנו את הקלשונים מעל ראשנו. היינו קרובים לעילפון. חשבנו לצעוק אך ידענו שהם יהרגו אותנו במקום. לצעוק או לשתוק? כל האירוע נמשך דקות אחדות אבל נדמה כנצח. פתאום חדלו . אחי אחרי אירוע זה ועוד כאלה שהיו בהמשך נהייה יותר דתי כי סבר שיש פה השגחה מלמעלה שמצילה אותנו . בערב ברחנו מהמתבן לאחר שניקינו את המקום. שוב נאלצנו לחפש מסתור אחר. שוטטנו בחורשה על יד הכפר ומצאנו בור גדול נטוש בקצה הכפר. ריפדנו את האדמה בעלים ובענפים רכים והבור הזה הפך לביתנו השלישי מאז הגירוש. שהינו בו כל החורף של 1943 ועד לאביב 1944  כמעט עד לשחרור . הלכנו ונחלשנו, סבלנו מפצעים ברגליים ובאחוריים. במשך שנתיים לא בא לפינו אוכל חם ולא שתייה חמה . יום ראשון אחד הקר אירוע שהוא כולו נס. בימי ראשון אנשי הכפר אינם עוסקים במלאכות רגילות ויוצאים לטייל. עברה קבוצת נערים פולנים ואנחנו לא הרגשנו בהם. הם שמעו אותנו מדברים והבינו שאנחנו מסתתרים פה. אנחנו תמיד אמרנו לפולניות שאנחנו מסתתרים ביער ולא בכפר עצמו. שמענו את הדיבורים שלהם על התוכנית לחסל אותנו. הרגשנו נורא. לקראת הערב החלטנו שאחי הגדול יצא קודם ואחר כך אני. אולי אחד יינצל. אמרנו "שמע ישראל" ונפרדנו. היה רגע מאד דרמטי. חשבנו שזה הסוף. בכל מקרה קבענו להיפגש אצל הפולנייה שבאותו ערב היינו אמורים לבוא אליה . כאשר אחי יצא לא שמעתי כל תנועה או רעשים. אני יצאתי מהבור והגעתי למקום שקבענו ולשמחתי מצאתי את אחי עומד שם, כאשר האישה עוד לא יצאה עם לחם בשבילנו. כאשר היא יצאה היא אמרה משפט אחד: "הגרמנים הצילו אתכם היום". ברגע ראשון לא הבנו משמעות המשפט הזה. מסתבר שבאותו יום הגרמנים באו לבדוק אם יש פרטיזנים במקום והפולנים החליטו לא להתעסק אתנו מפחד שייוודע לגרמנים ואז הם יפגעו מכך שעזרו ליהודים תקופה כה ארוכה, כמעט שנתיים.
סוף קיץ 1944 היה בשבילנו כבר סוף מלחמת העולם השנייה. אבל היינו כבר כל כך חלשים שבקושי יכולנו ללכת . קצין מהצבא הרוסי ראה אותנו בגינת ירק ושאל את אחי מי אתה? ואחי יצחק ענה: אני יהודי. ואז הקצין אמר שגם הוא יהודי . הוא נתן הוראה לחיילים להחליף לנו את הבגדים שהיו מלוכלכים ומלאי כינים. הוא העלה אותנו על המשאית שלו והביא אותנו לבית חולים בעיר הקרובה זמושצ' והורה לטפל בנו. לולא קצין זה היינו מתים למרות ששרדנו את המלחמה . אחי ראה בקצין זה שליח מטעם ההשגחה העליונה . ארבע חודשים היינו בבית החולים וכשהתחזקנו ויצאנו מבית החולים נסענו למחנה ברגן בלזן שבגרמניה, שמענו כי שם מתרכזים ניצולים ומשם נוסעים לארץ ישראל. בברגן בלזן היו גם אנשי הבריגדה היהודית מארץ ישראל שטיפלו בנוער ששרד את המלחמה. אני צורפתי לקבוצת נוער של כ - 100 נערים ונערות. לימדו אותנו עברית ומקצועות אחרים, אבל במחנה המוות הזה לא הייתה אוירה מתאימה לילדים והעבירו אותנו להמבורג בשכונת בלנקינייזה ששם הייתה וילה ענקית שהיית שייכת למשפחת ורבורג היהודית, שהיו בנקאים ידועים בהמבורג. במקום הזה , שהיה ממש בית ספר עם פנימייה , הכינו אותנו לעלייה לארץ ישראל .
סוף קיץ 1944 היה בשבילנו כבר סוף מלחמת העולם השנייה. אבל היינו כבר כל כך חלשים שבקושי יכולנו ללכת . קצין מהצבא הרוסי ראה אותנו בגינת ירק ושאל את אחי מי אתה? ואחי יצחק ענה: אני יהודי. ואז הקצין אמר שגם הוא יהודי . הוא נתן הוראה לחיילים להחליף לנו את הבגדים שהיו מלוכלכים ומלאי כינים. הוא העלה אותנו על המשאית שלו והביא אותנו לבית חולים בעיר הקרובה זמושצ' והורה לטפל בנו. לולא קצין זה היינו מתים למרות ששרדנו את המלחמה . אחי ראה בקצין זה שליח מטעם ההשגחה העליונה . ארבע חודשים היינו בבית החולים וכשהתחזקנו ויצאנו מבית החולים נסענו למחנה ברגן בלזן שבגרמניה, שמענו כי שם מתרכזים ניצולים ומשם נוסעים לארץ ישראל. בברגן בלזן היו גם אנשי הבריגדה היהודית מארץ ישראל שטיפלו בנוער ששרד את המלחמה. אני צורפתי לקבוצת נוער של כ - 100 נערים ונערות. לימדו אותנו עברית ומקצועות אחרים, אבל במחנה המוות הזה לא הייתה אוירה מתאימה לילדים והעבירו אותנו להמבורג בשכונת בלנקינייזה ששם הייתה וילה ענקית שהיית שייכת למשפחת ורבורג היהודית, שהיו בנקאים ידועים בהמבורג. במקום הזה , שהיה ממש בית ספר עם פנימייה , הכינו אותנו לעלייה לארץ ישראל .
סיני מלחמת ששת הימים ובמלחמת יום הכיפורים . באשר לפעילות האזרחית: בשנת 1951 למדתי בבית מדרש למורים למבוגרים בירושלים שהקים פרופ' מרטין בובר. בתום הלימודים בשנות 1952 - 1955 לימדתי באולפנים לעברית בהר כנען , באולפן עקיבא בנתניה ובאולפן בתל אביב . כעבור זמן למדתי משפטים באוניברסיטה העברית ובשנים 1963 – 2005 40 -כ שנה שימשתי כעורך דין ושותף במשרד גורניצקי ו ' שות בתל אביב. כעת בפנסיה . אני נשוי. אשתי שולמית גם היא ניצולת שואה. יש לנו שלוש בנות: יעל פסיכולוגית קלינית, רונית פרסומאית, ועינת עורכת דין . יש לנו גם ארבע נכדות ונכד. הנכדה הגדולה כבר משרתת בצה"ל ואנו משפחה ציונית מאושרת.
 . ***** ברצוני לציין, שכתבתי ספר אוטוביוגרפי בשם "מאופל לאור" הנמצא ב "יד ושם" ושם תיארתי ביתר פירוט את הקורות אותי בזמן המלחמה ואת השיקום שלאחריה. ******
ראיון: רונית זוהר, –תל אביב , יפו מרץ 2014