ראיון
עם יצחק לבנת וחיים רפאל
ראיינו: לירז לחמנוביץ ולימור בר-אילן
הגירוש למחנות היה ראשיתו של השבר הנורא והטרגי של היחיד. בני משפחות נקרעו זה מזה בשעת הסלקציה, ולרוב נותרו יחידים. האסירים במחנה נאלצו להתמודד עם רעב ומחלות, עבודת פרך ועינויי גוף ונפש. בראיון זה אנו מבקשים לגלות את הסיפור האחר, למצוא את גילויי האנושיות, את האחווה המעטה שנותרה במחנה, למרות הרוע שנכח בכל פינה. לא היה זה עניין טריוויאלי שאסיר יושיט יד או יעניק פינה חמה לאסיר אחר. במציאות החיים במחנות הריכוז וההשמדה, כמעט שאי אפשר היה לנסות ולחשוב על אדם אחר זולתך. אולם, כשהתגלו ביטויים של דאגה ואחריות ההדדית, היו אלה עבור הקורבנות עוגן של חמלה, של שפיות ולעתים גם של הצלה.
סיפור הצלתו של יצחק לבנת, נער בן 14, והחיבור יוצא הדופן עם חיים רפאל במחנה המוות בירקנאו, מביא לידי ביטוי את משמעותה הרבה של סולידריות בשנת 1930 בסבלוש שבצ'כוסלובקיה, ועם חיים רפאל שנולד בסלוניקי שביוון שש שנים קודם לכן. בראיון משולבים קטעים מספרי עדות המספרים את סיפוריהם.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה