דלג לתוכן הראשי

רשומות

מציג פוסטים מתאריך מרץ, 2016

יומנה של רבקה לפישיץ ז"ל , נערה בת 14

רבקה ליפשיץ, נערה בת 14, חיה בגטו לודז' שבפולין, ושזרה בין דפיו של יומנה תיאורי רעב ויתמות לצד אמונה גדולה, אחיזה בחיים - ותקווה.
את יומנה של רבקה ליפשיץ מצאה רופאה רוסיה באושוויץכבר עם שחרורו. אך רק לאחרונה, אחרי כ-70 שנות גלות במעטפה ישנה, נחשף היומן מחדש. ועמו סיפורה הלא ייאמן של נערה יהודייה המתעדת ברגישות את החיים ואובדנם.
120 עמודים כתובים בפולנית, בכתב יד עגול, ילדותי וצפוף, צפויים להפוך במהלך השנה הקרובה לספר בהוצאת "יד ושם", כשבמקביל נמשכים כל העת המאמצים לעלות על קצה חוט שיענה על השאלה שנותרה פתוחה עד לרגע הזה: מה באמת קרה לרבקה? האם יש סיכוי שהיא עדיין בחיים?
היומן האבוד מקרמטוריום B"אני מפסיקה כעת לדבר. מרקושבה מתווכחת איתי שכזה רעב עוד לא היה. אולי לא בשבילה, אבל בשבילנו? בשבילי? אח, השם! מה אנחנו כבר עברנו... כשאמא שלנו הייתה חולה, בישלתי 20 גרם (!!!) תפוחי אדמה עבור ארבעה אנשים, בלי תוספת... את תפוח האדמה קיבלה אמא, ואנחנו שתינו רק את המים, וכל אחד קיבל חתיכה קטנה רק 'להרגיש את הטעם...' די, מספיק על האוכל. שוב פעם אני כותבת על אוכל? מה קרה לי? כש…

יומנה של מרים חשצ'באצקי

נערה בגיטוהוא השם שבו פורסםיומןשנכתב על ידימרים חַשצֶ'בַאצקי(Chaszczewacki),  נערה בת 15, בעת שהותה בגטו רדומסק בשנים 1939–1942

אמה של מרים, שרה לבית זלבר, בת למשפחה חסידית, הייתה גננתואשת ציבור. אביה, דוד‏ יליד אוקראינה, פתח בית ספר עברי ברדומסק ולימד בני נוער את השפה העברית. בית ספר זה פעל גם בגטו. למרים היה אח, בשם נחום, יליד 1929.  מרים, תלמידת גימנסיה וחניכת תנועת הנוער הציונית, הייתה בת 15 בפרוץ המלחמה. היא מתוארת כנערה עדינה ורגישה, אינטליגנטית ומוכשרת. עברית למדה בבית הספר של אביה. . בעדות אחרת, היא מתוארת כביישנית, רומנטית וחולמנית. אביה ואחיה של מרים נרצחו על ידי הגרמנים בגטו במהלך האקציה. האב, דוד, כתגובה על סירובו לעלות לקרונות.‏]האח, נחום, נקבר בקבר אחים בבית הקברות היהודי‏. היומן נחלק לשני חלקים. פרק המבוא נכתב בסוף קיץ 1939 ,ומסתיים בתיאור פריצת המלחמה וכיבוש רדומסק על ידי הגרמנים, בספטמבר 1939.

החלק השני כולל 27 קטעי יומן מתוארכים (כולל היום בשבוע) החל ב 21 אפריל 1941.  היומן משלב פרקי נערות וחברות יחד עם תיאור אירועי המלחמה וחיי הגטו.

דוד פרנקל , ילד בן 7 ברכבת קסטנר ובברגן בלזן

"מה עושה אימא? אימא כבר רואה משהו לא טוב. הדברים לא מוגדרים. הגיע פתאום פליט, בנים ובנות צעירים שהצליחו לצאת ולשרוד. הגיע בן דוד שלנו מהמזרח, בודפשט עדיין נחשבה יחסית מקום מפלט ליהודי אירופה. הוא בא אלינו ושהה שבוע-שבועיים, היה בדרכו לסלובקיה. עשה עם אימא שלי חשבון והיא הציעה לו לקחת אתו את הבנות הגדולות לקרובי משפחה שם. ואכן הוא הצליח לקחת אותן בדרך לא דרך, כבר אז היו משמרות וגם למשטרה המקומית היו הוראות שאם מוצאים יהודים בתנועה – למסור אותם לשלטונות. הוא הביא אותן לגבול. 
בגבול הייתה תקלה גדולה: המשמרות עלו עליהם, אותו תפסו והכניסו לכלא מיד, רצו גם לקחת את הבנות אבל כנראה הצליחו לשחד מישהו מהשומרים שם, לקח אותן הצִדה והן נמלטו ליערות. טובה בת 13 ומרים בת 12. ביערות הן הצליחו לשרוד כי חילצו אותן הפרטיזנים ולקחו אליהן. שתי ילדות מבית אורתודוקסי נפלו למצב מאוד משונה וקשה. הן נפרדו מאתנו ולא היה קשר, לא ידענו מה אִתן. התברר לאחר המלחמה ששתי הילדות ניזונו שנה וחצי משורשי עצים! גדלו כמו בעלי חיים ביער. לא ייאמן. לאחר המלחמה אימא הלכה לחפש אותן בכל אירופה.
אנחנו נשארנו בבודפשט - אזעקות …

`דמותה של אמא היטשטשה, אבל את אבא זכרתי כל הזמן``

חביבה מיניקס הייתה בת שש ואחיה גרשון היה בן שלוש, ביום שבו הגרמנים דפקו בדלת. הם ערכו חיפוש בבית ולקחו את אם המשפחה למקום ממנו לא שבה.
בילדים לא הבחינו. הלה, המשרתת הפולניה ששהתה באותה העת בבית, הסתירה אותם בעוד מועד מתחת למיטה. לאחר מכן הובילה את הילדים לקרובי משפחה בגטו וילנה. אבל זו רק הייתה ההתחלה של סיפור הצלה נדיר והירואי. כעבור ימים אחדים הבינה הלה שיהיה זה רק ענין של זמן לפני שהגרמנים ירצחו את יושבי הגטו כפי שרצחו את יתר היהודים. היא ידעה שגורל הילדים נתון בידיה. באומץ לב מדהים ניגשה הלה לשוטר הליטאי ששמר בכניסה לגטו וסיפרה לו ששני ילדיה לא שבו ממשחק אצל השכנים היהודיים. ``אני חוששת שלקחו אותם יחד עם היהודים לגטו``, אמרה לו. השומר בחן אותה בחשדנות גלויה. ``יש לך הוכחה שהילדים שלך?``. הלה עיוותה את פניה בבוז. ``אתה חושב שאני רוצה להציל ז`ידים? בטח שהילדים שלי!``. השומר השתכנע ומסר לה תעודה המתירה לה להוציא מתחומי הגטו שני ילדים – בן ובת. הלה מיהרה אל קרובי המשפחה אצלם שהו גרשון וחביבה וביקשה לקחת את הילדים. הקרובים ידעו את הגורל המצפה להם והסכימו. למרבה הפלא לא הבחין איש בחזותם …

כמה פחדתי, כנראה רק אלוהים יודע", אמרה דורה זובֶּרמַן

ד"ר שרון גבע סוקרת את הספר : ילדי המלחמה 1948-1944: ילדים מספרים על השואה כותבת ד"ר שרון גבע : " הספר כולל 55 עדויות של ילדים וילדות שעברו את השואה מאוסף הפרוטוקולים של המכון ההיסטורי היהודי בוורשה. כמעט כולן תורגמו מפולנית, חמש מיידיש, שלוש מגרמנית ואחת מרוסית. בשונה מאנתולוגיות וכרכי עדויות אחרים על השואה שפורסמו בארץ, כדוגמת ספר מלחמות הגטאות (1954) וכרכי עדויות משפט אייכמן, העדויות אינן מסודרות באופן כרונולוגי או על פי זירות גיאוגרפיות (ארץ, גטו או מחנה) אלא לפי א"ב שמות המשפחה של המעידים והמעידות. מה קרה להם מאז 1948 – שנה שכמובן יש לה משמעות סמלית, אם כי זיקתם של גיבורי הספר וגיבורותיו לאידיאולוגיה ציונית אינה נזכרת כמעט – הספר אינו מספר לנו, ואולי חבל. האם נשארו בפולין, או עברו לגור בישראל, בארצות הברית (לחלקם היו שם קרובי משפחה) או בדרום אמריקה? מה היה משלח ידם אחרי המלחמה? האם הקימו משפחה?"
"בראש כל עדות בספר כתובים השֵם המלא ופרטים אישיים. מכמירי לב הם הילדים והילדות שלא זכרו את שמות הוריהם, כמו דניאל ויטֶלְסקי, שנולד בשנת 1936 ובעדותו בגיל 11 זכר…

יורם פרידמן: ביער

יורם פרידמן נולד ב- 1934 בבלוניה, פולין. "... פה התחילו החיים שלי בתוך היערות. אני לבד, קצת מפחיד. אני זוכר שפעם שכבתי וראיתי תנועות של ידיים. סוס עבר שם, והצל הפחיד אותי. שמעתי גם קולות משונים.   אני בן שמונה. קטן, לבד. הייתי מתחבק עם עצמי בתוך תוכי מתחת לאיזה שיח וישן. ישנתי מתחת לעץ, מתחת לשיח, והתכסיתי בעלים או באיזה בגד קרוע שהיה לי. ישנתי על העצים, קשור עם חבל כדי לא ליפול, כי למטה היה מסוכן, היו חזירי בר. מה אכלתי ביערות? כל דבר שזז. כל דבר שיכולתי לתפוס ולהכניס לפה. שבלול, שלשול - זאת לא בעיה, פירות יער יש בשפע, מים לא חסר, יש מלא פטריות, ולמדתי מהכפריות להבדיל בין פטרייה מורעלת ללא מורעלת. הייתי צד ציפורים, לפעמים זה לקח חצי שעה- שעה עד שיונה או ציפור אחרת נתפסה. ראיתי שהרגל בפנים, משיכה מהירה, היא שלי. לפעמים הייתי יוצא לכפר לתפוס תרנגולת, ועושה מזה מעדן ממש. עוטף אותה בבוץ או בחימר ומטגן אותה בתוך המדורה עד שהבוץ התייבש. נתתי מכה, התבנית נפתחה, כל הנוצות  נדבקו לבוץ ונשאר הבשר הטרי. איך ריפאתי פצעים? הרי אין רופאים, אין קופת חולים. אם, נניח, רצתי ונחתכתי מזכוכית או מאיזשה…

גטו לודז' : המאבק בין מצפון לרעב אצל ילד

"ילד שוכב במיטה, הוא רוצה לישון. איננו יכול להירדם. הרעב מציק לו וסוחט אותו. בחדר שקט. כולם ישנים, אימא, אבא ואחות קטנה, ושם בארגז מונח חצי ככר לחם. אולי הוא ירד בשקט ויחתוך פרוסה קטנה ודקה, פרוסונת דקיקה, אף אחד לא ירגיש. המצפון לא מרשה, הלחם הזה צריך להספיק לעוד יומיים, כבר חתכו מן הלחם מעל למותר. פולמוס בין הרעב והמצפון. גם כך זה לא יספיק, בין כך ובין כך אכלתם יותר מדי, קח! קח! רק פרוסה קטנה. לא, אומר המצפון הלחם הזה הוא של אמך, של אחיך ושל אחותך הקטנה, אל תיקח מהם, גם הם רעבים כמוך. בסופו של דבר ניצח הרעב. הילד שוכב במיטה מכוסה מעל לראש ונוגס מן הלחם היבש הטבול בדמעותיו המלוחות..." (שרה פלגר-זיסקנד, "העטרה שאבדה", בית לוחמי הגיטאות והקיבוץ המאוחד, תשל"ח, עמ' 54-53)

פרופסור דליה עופר על ילדים בגטו

בדיווח מפורט על "דמותו של הילד היהודי" שנכתב בוורשה בנובמבר 1941, מעריך המחבר שבגטו נמצאו כ-100,000 ילדים. כ-80 אחוזים מהם נזקקו לעזרה ציבורית וכ-20 אחוזים בלבד חיו בצורה מסודרת פחות או יותר עם משפחותיהם. ילדים שהוסיפו לחיות בעירם ובקרב בני משפחתם התנסו בחוויות שונות מילדים שנעקרו עם משפחותיהם. ילדים שהוסיפו לחיות בעירם ובקרב בני משפחתם התנסו בחוויות שונות מילדים שנעקרו עם משפחותיהם ממקום מגוריהם בעקבות גירוש או בריחה ומילדים יתומים... בקרב ילדי הפליטים היו ילדים ממעמדות כלכליים שונים, אך עצם העקירה הרעה את מצבן הכלכלי של רוב המשפחות...גורל הילדים הושפע ממצב משפחתם שעברה תהפוכות רבות מאז פרוץ המלחמה. מצבה הכלכלי של המשפחה נקבע גם על פי מעמדה לפני המלחמה קרי, תעסוקתם של ההורים, אך יותר מכך על פי מה שקרה לאחר פרוץ המלחמה... בעקבות המעבר לגטו הורע מצבם הכלכלי של רוב היהודים ורובם התרוששו והידרדרו לעוני מנוון. רבים מן הגטאות היו מוקפים בגדר ובחומה וככל שהתפתחה המלחמה נעשה הקשר עם גורמים מחוץ לגטו קשה יותר, ארגון החיים בגטו התמסד והתמקד סביב שאלות הקיום של השגת מזון, ביגוד ודיור..…

מעדותה של רובין רחל על החיים בגטו ורשה

"אני זוכרת שהייתי רעבה מאד, ורק דיברתי עם אחותי, שהייתה גם החברה שלי הכי טובה, דיברנו רק על אוכל, מה שפעם אכלנו ואיך שפעם גרנו. היה לנו קר. לא היה כמעט מה לאכול. חילקו שמינית לחם, איום, יותר חול מאשר לחם היה שם. אבל מצבנו היה יחסית לא רע לעומת מה שנעשה במשך הזמן בגטו מסביב. זה היה גיהינום שאין לתאר אותו במלים. הגרמנים שלחו לגטו ורשה המוני אדם מיתר חלקי פולין. הגטו היה צפוף בצורה נוראית. אנשים מתו מרעב כמו זבובים. הייתה מגיפה של טיפוס הבהרות שהפילה קרבנות. קבורה לא הייתה.
 את הגופות היו שמים ברחובות, מכסים אותם בעיתונים. בהתחלה הייתי מזועזעת כשראיתי [...] גוויות [...]. הרחובות היו מכוסים בגוויות האלה, איפה שלא זזנו. היו מקבצי נדבות במצב נוראי, עם סמרטוטים על הרגלים. ויש לציין שהחורף הראשון היה קשה מאד. הקור בוורשה הגיע ל-25 מעלות מתחת לאפס. הרחובות של הגטו זה היה זוועה שאי אפשר לתאר אותה." "כשאני הייתי הולכת ללמוד, אז היה לי איזה סנדוויץ', בדרך כלל לחם עם קצת ריבה. הוא קצת אולי בלט החוצה. קשה מאד היה להגן על הסנדויץ' הזה, כי ילד היה בא ופשוט קורע מתוך השקית את הסנד…

הגטו: תופעת התקבצות ילדים בחבורות

רוב ילדי החבורות היו בנים למשפחות שהתפרקו בשל מות או העלמות ההורים (למשל: נחטפו לעבודות כפייה ע"י הנאצים) או ילדים שעזבו את בתיהם בשל חוסר היכולת של המשפחה לפרנסם. לחיים בחבורה היו יתרונות, משום שהחבורה הייתה מעיין משפחה חלופית, שסיפקה מזון והגנה. מצד שני, היו גם חסרונות: מחסור באהבת הורים, בהגנה ובהדרכת מבוגרים. מקור המידע

דמויות קרות ורקע מקושקש: פענוח ציורי ילדים בגטו

כנראה שלעולם לא נדע באמת מה חוו ילדים שעברו את השואה, אולם ציוריהם יכולים לספק צוהר לעולמם הפנימי. סעודה ללא אוכל על השולחן, בתים ללא דלתות ודמויות ללא פנים - אלו סמלים שאומרים הרבה על התחושות שלהם. מיכל וימר מסבירה באמצעות ציורי ילדים מגטו טרזינשטט....מיכל וימר, תרפיסטית בהבעה ויצירה | mako|  למאמר המלא

ילדים מבריחים מזון לגטו

אחד מתפקידי הילדים בגטו היה להבריח מזון מן האזור הארי לתוך הגטו. הילדים קטנים היו, ויכלו לעבור דרך פרצות קטנות, ולחמוק חזרה כשהם נושאם עימם את מזון משפחתם.
תיאור מעשיהם של ילדים אלה נותנים ביומניהם חיים קפלן והלל זיידמן: חיים קפלן, מגילת ייסורים, תשכ"ב עמוד 485-486 7.5.42 בית הקברות הוא מקום מסוגל להברחה זעירה ופעוטה. לכאן באים להבריח בני עוני. הנוער המדולדל והמרוד שמסתפק במועט, ומלאכתו להבריח איזה קילו תפוחי אדמה או בצל. מזה ניזונה כל המשפחה. וכדי שלא לסכן חיי הגדולים, שולחים במקומם ילדים צעירים, ביניהם אפילו ילדים בני שש שבע. כל רואם יכירם מיד. גופם מכוסה סחבות וסמרטוטים, אף רגליהם עטופות מטליות קרועות, וחזות פניהם מעידה על דלות עמוקה כתהום. חוץ מדלותם יש להם עוד סימן מובהק אחד: כולם עמוסים חטוטרת על גבם, כמנהג הגמלים. זו חטוטרת מלאכותית, עשויה, שתפוחי אדמה ובצלים ממלאים את תוכה. ידי המבריח זקוקות לחופש תנועה, כשידיו אסורות באיזה משא אין רגליו ממהרות לרוץ... בשעת ביקורי היום בבית הקברות לא שיחקה השעה למבריחים. כולם נתפסו על יד שער בית הקברות, וכאן מצא הנאצי כר נרחב להראות את מסי…

רייזלה רוצה להישאר בבית החולים

ביולעטין, גיליון 14 (24), 20 בדצמבר 1941, מתוך: עיתונות המחתרת כרך ד', עמוד 229

נאה הייתה רייזלה בת הארבע, שעיניה שחורות ומאירות. הרופאה שואלת: "רוצה ללכת הביתה, רייזלה? - "לא", - קצר, קטוע, פסקני. 
ברחוב קרוכמלנה יש חדרון בלי שמשות, בלי דלת ובחדר - שלושה ילדים. מאשה בת העשר, מזה שנה היא המפרנסת היחידה של האחות בת הארבע ושל האח בן החמש-עשרה, המשותק. היא פושטת יד מעברה האחד והשני של החומה, מוכה, נרדפת. לא אחת ניצלה רק בנס מתחת רגליו של הז'נדארם המרותח. לא פעם נפלה מהחומה - אבל לעולם לא תבוא הביתה בידיים ריקות. כאשר חלו שתי הנערות בטיפוס, קיבלו את הבכורה בלשנו ואת הצעירה בשליסקה. הנער, שנותר לבדו, מת בינתיים. מאשה, "האם" בת העשר, מתפרצת לשוב הביתה. נכון, טוב לה בבית החולים, אך מה יהיה אם רייזלה הקטנה תחזור הביתה? ואילו רייזלה רחוצה, שבעה, שוכבת במיטתה הלבנה ומסרבת לחזור הביתה.  מקור המידע : אתר דעת ( אתר גטו ורשה)